הבלוג הזה הוא המקום פורקן המרכזי שלי כרגע. ועדיין אני מרגישה כל הזמן צורך לצנזר את עצמי ואת הרגשות שלי כאן כי אני מתביישת בהם.

אני מתביישת בלהראות חולשה,אני מתביישת כשאני טועה,שאני סוטה מהמסלול,אני מתביישת שאני אנושית ולא איזה רובוט שמסוגל ללכת לפי הוראות בצורה מושלמת.

התקופה האחרונה פשוט מכבידה עליי יותר ממה שאני מסוגלת לנשוא.

אוכל כבר לא מהווה מוקד נחמה בחיי , רוב הזמן.

זה קשה להתמודד עם הכל בלי יכולת להפתח באמת בפני מישהו ולדבר,להשתפר,להרגיש טוב יותר.

אני רוצה למצוא עבודה,אני רוצה לראות פסיכולוג. אני חושבת שזה יעזור לי.

כל החברים שלי בצבא,כולם. אני מרגישה כלכך לבד ונמאס לי ששגרת החיים שלי היא בית-חדר כושר-בית-בית.

יש בי כלכך הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות,לשפר,אני בדיכאון,אני מודה.

בכיתי היום,אני אף פעם לא בוכה. אני חושבת שהגיע הזמן שאני אודה בפני עצמי שאני לא בסדר,ושאני צריכה עזרה.

ושאני בן אדם.

אני חושבת שבשביל להמשיך להצליח ולרדת במשקל ולהמשיך לצעוד לעבר שינוי משמעותי בחיים שלי,

אני צריכה לסדר את העדיפויות שלי מחדש.

ואני לא יכולה לעשות את זה לבד..