רוב האנשים מסרבים להודות בזה. רוב האנשים שבדיאטה כלומר. 

אני יכולה כל היום לזרוק לעצמי משפטי עידוד כמו ״אוכל לא אמור להיות טעים אוכל זה דלק שהגוף צורך בשביל להתקיים״ ״כמובן שחזה עוף עם סלט זה הרבה יותר טעים מהמבורגר עם צ׳יפס״ נו באמת, בולשיט. עם כל אהבתי לסלט וחזה עוף, אני מוצאת את עצמי לפעמים מדמיינת משהו אחר בצלחת. 

למה זה כלכך קשה לעשות דיאטה? עזבו, יש יותר מידי סיבות. 

80% מהאנשים שהתחילו בדיאטה הפסיקו אותה לפני שהם הגיעו למטרותיהם. 

אני בכלל לא אוהבת את המילה הזאת מלכתחילה,דיאטה, כי דיאטה זה משהו זמני משהו עם תאריך תפוגה. ״שבוע מיצים״ ״שבוע ירקות״ ״דיאטת הפרדת פחמימות וחלבונים״ כי הרי לכולנו ברור שאי אפשר לחיות ככה

אני מוחקת מהלקסיקון שלי את המילה הזאת. 

דרך חיים, זאת הגישה הנכונה. כי אדם כמוני שירד 20 קילו ועוד אני צריכה לרדת 20 קילו כדילהגיע למשקל יעד שלי,

דיאטה זהלא מספיק. 

ולהתפשר על חזה עוף עם סלט זה לא מספיק. כי התשוקה לשוקולד ולאוכל זבלה גוברת וגוברת מהרגע שאתה יודע שאסור לך. 

בסופו של דבר הדרך מתחלקת לשניים, אלה שמוכנים לשנות את דרך החיים שלהם מהמוכר להם למשהו אחר לגמרי ממה שהם רגילים וממה שהסביבה שלהם רגילה, או אלו שנכנעים ללחץ החברתי ולצורך להרגיש חלק וכמובן לתשוקה לאוכל שכולם אוכלים. אבל זה בחיים לא יהיה מספק ללכת בדרך השניה. תמיד נרגיש את עצמנו רודפים אותנו. על הוויתור. 

אזאני בוחרת ללכת בדרך הראשונה,בהבנה מלאה שעד שאני באמת יתרגל לאורח חיים שונה זה לא יקח שבוע וגם לא שנתיים. זה החיים. זה כל החיים. 

אני לא יכולה להציב לעצמי מטרה לרדת שתי קילו בשבוע ולחשב כמה אני אשקול בעוד חמישה חודשים, אני לא מגדת עתידות ואני לא יודעת מה יהיה מחר. 

שבוע שעבר עבר חלק ובגאווה עד שהגיע המחזור הארור,חמישי שישי שבת ואכן גם היום הפכו למרתון אכילה מגעיל,לא עוזר שהייתי אצל סבתא. 

אני מרגישה אשמה. מזעזעת. מבויישת. חסרת ביטחון עצמי. חסרת כוחות. חלשה אל מול האושר הרגעי הזה כשאוכלים משהו באמת טעים. 

אני כועסת על עצמי,אני האויב הכי גדול שלי. כשאני כועסת על עצמי ומתבאסת,הגלגל מוביל לפיצוי עצמי באוכל. זה לא יקרה הפעם. 

השתמשתי בקלף המחזור כבר שלושה ימים,אין לי זכות להשתמש בו יותר מזה. 

מה שכן, למדתי הרבה הסופש,היה לי זמן עם עצמי,למדתי שאני צריכה להקדיש יותר חשיבות לנשימות במהלך הכושר,מתי לנשום ואיך. כמה זמן צריך לחכות בין סט לסט, גיליתי שזה באמת חשוב. לא לעשות מהר,לקחת את הזמן ולתת לגוף להבין מה הוא עושה,לתת לגוף להתאחד עם המוח,להיות יחידה פעילה. אני צריכה להקשיב לצרכים ולרצונות שלי, להרחיב את התפריט שלי, לחפש מתכונים חדשים, להתנסות במתכונים מעניינים ולהשקיע באוכל שלי. כי הדעה הרווחת על אוכל בדיאטה היא שזה סלט ושזה לא משביע,זה לא נכון, יש עולם שלם שאני רק מתחילה לגלות. 

צעדים קטנים,אף אחד לא רודף אחריי,כל עוד אני עושה משהו עם עצמי ומרגישה שאני צועדת קדימה ולא עומדת במקום,גם אם זה מבחינה מעשית וגם אם רוחנית,אני מכבדת את זה. לומדת מהחיים וממשיכה הלאה.