כינוי:
עמנואל כגן מין: נקבה Google:
khhhv ♥
RSS: לקטעים
לתגובות
| 12/2014
הוכחות
בין נשימה לנשימה את מרגישה את דפיקות הלב הרועמות והדמעות שמאיימות לפרוץ ולזלוג על הלחי שלי אל מול "חבריי הטובים", חבריי הם האנשים שאני הכי מפחדת לבכות מולם. למה חבריי הטובים בגרשיים?
זה לא כי הם לא חברים טובים, הם דווקא כן,
זה פשוט ש.. הם שופטים, הם לא יודעים.. הם לא מרגישים את מה שאני מרגישה אז הם לא יבינו.הם לא יבנו את הכאב הזה את התחושה שסכין חד מתפלח בתוך גופך, שכל נשמיה מערערת את משקל גופך,התחושה הזאת שבכל רגע מישהו יכול לבוא לעשות פו ולהעיף אותך לאלף עזאזלים.
אני גם לא רוצה רחמים. לא רוצה. לא ככה חונכתי לא חונכתי לבכות מול אנשים.
זה להראות חולשה, אני? אני בכיתי מספיק מול אנשים בחיים שלי כדי להכיר את הפנים שמתרככות אט אט כשהם מתחילים לרחם, ובשלב הזה של החיים אינני רוצה רחמים יותר
הרי מה אלו הרחמים האלה?
תערובות של דו פרצופיות של אנשים שמסוגלים לשנוא ולכלך מאחורי הגב וברגע שדמעה קטנה של עצבות הכי טיפשית תזלוג אט אט על הלחי החמה שלי הם יעמידו פנים.
ובנוסף לזה, אני לא חלשה! אני לא!
אני פוסעת צעד קדימה.
אני יודעת שכולם מסתכלים.
אז אני לא אסתכל עליהם.
עיני נעצמות בכבדות, חושך מוחלט עוטף אותי עכשיו.
אבל אני לא חופשייה.
תנועה אחת לא במקום, ודמועותיי מתפזרות לכל עבר. אסור לי לתת לזה לקרות, אסור.
אני ממשיכה לפסוע.
הוא כאן, הוא בא לפה. הוא בא. אסוא לי לחשוב עליו. אסור לי להזכר. כל הדמעות ייזלגו, אסור.
אני ממשיכה ללכת, מרגישה את הדשא הרטוב למרגלות רגליי. את המוזיקה המתנגנת לאוזניי.
עכשיו אני מרגישה מישהו נוגע בי, הוא נוגע בי במין חיבוקיות.
אני צריכה לפקוח את עיני, להתסכל עליו, לדבר איתו.
אבל אני לא מסוגלת עדיין לא.
"ויולט" האיש המסתורי בעל הקול הנמוך קורא לי
עכשיו הסקרנות מתחילה להתפשט בגופי, אני צריכה לדעת מי נוגע בי .
אני פוקחת את עין שמאל, בעדינות וברכות . מנסה לא לתת לאף דמעה לברוח.
ומצליחה בקושי, ברור לי שאם אפתח את פי, ה"גולה " שתקועה לי בגרון תפרוץ.
אני פותחת את עין ימין שנייה לאחר מכן.
ומסתובבת.
אני רואה אותו, אני רואה את פיליס.
אני רואה את האדם שבגללו הדמעות בכלל מוצבות אל מול עיניי השחורות.
המחשבות טסות.
"ויול?" הוא חוזר
ובשלב הזה
כל שריר בגופי בוער. לא יכולה להיות כאן, לא יכולה, לא יכולה כל מחשבה בראשי צורחת עכשיו, לכי מפה, תצעקי עליו, תרביצי לו, תברחי. ואני אען בורחת.
אני רצה, רצה כל כל מהר, כל ראש ברדיוס של קילמוטר מסתובב אליי. במבטים תוהים ובפנים מתבוננות.
אני רצה כלכך מהר, פעם אחת רצתי כל כך מהר, פעם אחת. כשהייתי בת 10 בערך, הייתה לנו תחרות ריצה אזורית, ורצתי בשלווה כמו שרצתי תמיד, רגליי היו ארוכות מהרגיל כבר אז מה שאיפשר לצעדיי להיות קלילים וגדולים יותר משל השאר,
ואז ראיתי את אבא שלי יושב בקהל, אבא שלי שעבד בצבא ובא פעם בחצי שנה לראות אותי אבא שלי שנהג ללטף את שערותיי הבהירות .
רצתי אליו. והוא בידים פרוסות רצתי כל כך מהר שנשמתי נעתקה.
שכל שריר בגופי רעד.
יום לאחר מכן אבא חזר לצבא.
אני ניצחתי בתחרות הזו
וזה הזכרון האחרון שיש לאבי ממני, הוא נהרג בפיגוע יומים לאחר שחזר לבסיס.
אבא שלי זכר אותי כמנצחת, לא כבכיינית ומוותרת, וכזאת אני היום. מאז לא רצתי כזאת ריצה.
הפסקתי להתעסק באתלטיקה בכלל אפילו שאהבתי את זה יותר מכל. את האנדרלין שטס לי בדם כל כך אהבתי.
עכשיו, אני רצה, גדולה יותר ב6 שנים. ועם פנים עצובות יותר. צעדיי אינם קלילים ואלגנטיים יותר, ואני נושמת בגסות פראית שכזו אבל לא אכפת לי .העיקר לא לראות את פניו שוב.
יכלתי לצעוק עליו, על שקרא לי ויול, אני לא שלו כבר, ואין לו את הזכות הזו לקרוא לי ככה.
אני לא אהובתו יותר.
הוא לקח כל פיסת נשמה שעוד נשארה בי, הוא לימד אתי אהבה וערכים מהם, לימד אותי לצחוק, לצחוק עד שתכאב לי הבטן, הוא ידע מה הכי כואב לי, וידע להחזיק אותי כצריך.
ואז השאיר אותי לבד בקרב הזה.
ברח לו למישהי קלה יותר.
אז אני גם ברחתי, אחרי כ5 ק'מ של ריצה שקרעה לי את הריאות,
זה נעצר. הוא רחוק.
הוא רחוק הוא לא יפגע בי שוב.
הוא לא.
אבל הוא כבר פגע.
הוא האיש שבגד בי אחרי שלוש שנים שהוא היה הבן אדם שהכי סמכתי עליו.
שהיה הבן אדם שחשבתי שתמיד ישאר שם בשבילי.
היה לנו דמיון לחיים ביחד.
חלמתי לילות שלמים על איפה נזדקן, וכל בוקר רק חיכיתי להריח את ריח גופו העדין והרך, רך כל כך.
אני על גשר, גשר של מכוניות נוסעות.
כביש מהיר .
מהיר כמו הרגשות שלי.
אני איבדתי הכל בחיים, כל מה שהיה לי הלך לו, רק הוא היה שם.
פוסעת צעד קדימה.
אמא שלי התאשפזה לאחר מות אבי.
היא לא יכלה להשאר שפויה.
אני חיה אצל סבתא כבר 5 שנים
בשנה הראושנה אמא החזיקה כ 4 חודשים לפני שהיא איבדה את זה.
אני לבד בעולם המזוין הזה.
עוד צעד.
אפילו את פיליס אין לי יותר.
את פיליס שלי, שמכיר אותי מתמיד.
שבא ביום ההלוויה בחולצה שחורה עם כפתורים כחולים שהדגישו את עיניו הירוקות.
פיליס שטיפס איתי אל גג ביתי .
שהיה מרכך אותי בדברי החוכמה שלו, ובשטויות שלו.
פיליס שבהלוויה החזיק אותי שלא אפול, נפשית ופיזית.
פיליס שהיה מחבק אותי בצורה המיוחדת שלו.
עוד צעד
פיליס שהיה נוגע בי ברכות כל כך יפה, שהרגשתי כל פיסת עור בי מצטמררת, כל שריר נמתח.
שריח פיו היה כריח מנטה רענן.
שהיה מביא לי סוכריות ליקריץ מהקצה השני של העיר אילו רק היה רואה עיקום גבה שמראה על סימן קטנטן של עצבות שעלולה לבוא.
זה הצעד האחרון.
אני פוסעת, ברגל ימין, זה אמור להביא מזל לחיים החדשים שיהיו לי.
לאף אחד בכל מקרה לא יהיה אכפת.
אמא לא זוכרת מי אני היא חולה בראש מידי.
פיליס עזב אותי לטובת בחורה שנראת טוב יותר.
אבא שם למעלה ואני עוד מעט אתאחד איתו.
וסבתא? היא תשרוד את זה, היא חזקה.
אולי החברות שלי ייכאבו קצת, זה תמיד כואב בהתחלה, זה עובר.
אולי ככה הם יבינו להעריך יותר. אני מקווה, אבא היה אומר שמשכילים מטעויות.
אני פוסעת את הצעד האחרון בחיים שלי בתור ויולט.
אני שומעת צפצוף
עוצמת עינים.
ושקט, שקט כל כך ממשי שכל כולי מרגישה חשופה.
אני מתעוררת במיטה זרה.
הכאב מפלח את ריאותי.
אבל זה לא משנה לי כרגע,
ככה נראה גן עדן?
לא ככה דמייניתי אותו.
לא בתור חדר לבן עם מיטהש מעץ
לא עם תמונה של נוף במדינה רחוקה על הקיר.
גן עדן אמור להיות הנוף בתמונה לא סתם תמונה.
מה קורה פה?
התחושה ממש מוזרה, מרגישה מין חלל ריק כזה בלב, חור קטן שאני לא מצליחה למלא, כאילו שהחלק של הפאזל לא התאים אז ניסו לחבר אותו בכוח.
מרגישה געגוע למשהו שאני לא מצליחה אפילו לדעת מהו.
אני לא זוכרת כלום
הדבר האחרון שאני זוכרת זה את הצפצוף הזה שנתקע לי בראש.
אני שוכבת.
מגיעה אישה, בשמלה לבנה כזאת, לא כמו שלי, שלי זו מין שמלה לבנה שקופה, כמו חלוק.
הרישה בשמלה הייתה יפה חא יופי רגיל , כאילו לא היה מובן מה יפה בה..
היא הייתה מרופדת קצת.
היה לה שיער קצר בגוון לבן בלונדיני מחומצן, ועיניים קטנות ובוחנות.
היה לה קמטים של חיוך בצידי העיינים,
היא סרקה אותי במבטה.
היא התקדמה, 'מתי קמת?' התבוננה בי במבט רך ואימהי.
' לפני כמה דקות נדמה לי... אני לא בדיוק יודעת' עניתי לה והרכנתי את ראשי.
'ואיך את מרגישה?'
' קצת כואב לי הראש אבל די בסדר,נראה לי,אני די לא זוכרת כלום מהעבר שלי, או איך הגעתי לכאן.. או מזה כאן בכלל?' עניתי
'זה בית חולים ליברסוניק במישיגן, את שמך, אולי את זוכרת ילדה?, מקום אולי? מישהו שנוכל להתקשר אליו?'
'לא, מצטערת, הגיעו לחפש אותי?'
עניתי לה, חשבתי שאולי אצליח לזכור משהו אם היא ידיע מישהו אבל לא היא הנידה בראשה במבט כאוב ויצאה.
כל גופי בער, כחלטתי לתפוס תנומה קלה. אולי טיפה יותר מקלה.
כשקמתי כבר היה בוקר שלמחרת, הייתי מחוברת לכמה מכונות מוזרות, ואינפוזיה חוברה לי לזרוע.
שמעתי צעקות מהלובי, קול גברי.
האישה בשמלה הלבנה התווכחה עם מישהו.
הו ארצה להכנס לחדר
היא ענתה לו שאני ישנה ושאלו לא שעות הביקור, שיחזור מאוחר יותר
הוא התעקש.
היא ושב סירבה
הוא בכל זאת התקדם.
הוא נכנס לחדר.
סגרתי עייני והצצתי במבטים חטופים בכדי שלא ישים לב.
דמעות נגלו אל מול עיניו.
צעדים כלכך קטנים הוא פסע
בכיו החרישי התחזק מעט.
הוא צעד לכיוון המיטה.
התרסק על ריצפת החדר
החזיק בידי, כל כך חזק.
בכה עליי, הסניף את ריחי,
המשיך לבכות.
ולחש לעצמו בעדינות בעוד הוא מלטף ברוך את ידי השמאלית.
לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מאבד אותך, לא הייתי יכול לקום בבוקר בלעשייך ויול, את האושר שלי, את הראשונה שאני חושב עלייה כשאני קם בבוקר, יש לך את הריח שלך.את הריח של סמטת האורנים בשכונת הורדים. איך יכטלתי לכזוב אותך ויול, עכשיו הוא כבר הרים את קולו מעט, הקול העמוק שלו רעד.
הבכי איים להתפרץ שוב, אבל ביינתים רק הדמעות זלגו.
עכשיו הוא התקרב טיפה יותר.
יכולצי להבחין בעיניים שלו, עיניו היו גדולות, יפות, תכולות.
שפתיו מלאות. הוא נשבר אחז בי חזק שוב.
ויולט שלי, ויולט, תחזיקי מעמד, בשבילי.
הגיעו האבטחה, רצו לגרש אותו.
הוא התאגרף בהם, צעק.
' אני לא זז מפה שמעתם?, עשיתי מספיק טעויות, נתתי לה להגיע לכאן!, אסור היה לי, הייתי צריך לשמור עלייה, אני אידיוט! אני יודע, אבל אני לא חוזר על טעויות. אל תעשו לי את זה, אני זקוק לה, אני אתמוטט אם יקרה לה משהו, ואני אחייה בידיעה שלא הייתי לידה והחזקתי אותה, בבקשה.'
פקחתי את עיני, הוא רץ אליי.
ריצה מגןשמת, הוא השתחל תוך שניות מידיהם של המאבטחים.
הוא רץ אליי , נישק אותי נשירה ארוכה, עתק את נשמתי.
ויולט, וילט שלי, חנוק הוא היה, עצור נשימה, חייך ובכה.
ויולט שלי אני כלעך מצטער.
הסתכלתי עליו, גם אני הצטערתי...., שלא זכרתי אותו...
הוא התרחק אט אט.
הסתכל, אני חושבת שהוא קלט שהבעת פניי לא הייתה כפי שהייתה אמורה להיות.
'הכל בסדר ויול?'
' אני מצטערת' החלתי להחנק מבכי שעמד על קצה גרוני
' אני לא, לא זוכרת אותך'.
אמרתי בקול חלוש ורועד.
מעיניו בצבצו דמעות.
הוא פסע צעד אחורנית,
ניסה לשמור על מרחק לשניות אחדות.
'ויול? זה אני, פיליס, '
' אני מצטערת' לחשתי שוב.
'זה לא יכול להיות'
הוא צעק, הוא התרסק על רצפת החדר כמו איש באבל, את ראשו הצמיד לקרקע, הוא בכה בכי תמרורים.
'ויולט שלי, מה עשיתי, מה עשיתי אלוהים, ויולט שלי!'
הוא צרח.
המאבטחים הוציאו אותו מהחדר.
הוא לא נאבק יותר, הוא נכנע, הוא בכה כלכך.
כאב לי לראותו ככה, רציתי שהכל יחזור אליי, כל מה שהוא מרגיש שארגיש גם אני.
אבל אני לא מרגישה או זוכרת כלוםאת אתמול אני לא זוכרת, גם לא את שלשום, כלום.
פתאום רציתי לא לזכור גם אותו, את הרגע שהוא הגיע, שיעזוב, לא צריכה אותו הוא סתם מעיק עליי.
ולפי דבריו אני גם רק בגללו בכלל פה, מגיע לו לכאוב!
זה מה שחשבתי, אבל הלב אמר אחרת.
הלב ריחם על הנער, פעם כל נשימה שלו, והרגיש כל רחישת כאב , הלב לא משקר, הוא יודע מה נכון.
לפעמים..
שוב נשמע רעש מבחוץ
נכנסה אישה מבוגרת, בסביבות גיל ה70-80
היא הייתה חביבת פנים.
שערה לבן. היא נראתה כמו אישה שעברה הרבה בחייה, היו לה פנים של אישה עם עבר מענין כאילו מאחורי כל קמט שלה מסתתר סיפור.
היא התיישבה על ברכייה לצד ראשי.
אחזה בידי באלגנטיות.
היא פצחה את פיה בבת אחת ללא התראה מוקדמת, אוח ויולט קטנה.
לא זיהיתי אותה כמובן.
היא הסתכלה לי בעיינים ונשכה את שפתה הקדמית, יכולתי להרגיש שכואב לה בפנים, אבל מבחוץ היא עטתה מסכת קרירות.
'ויולט אני פרנסואז', אבל את קןראת לי פרנז'י.'
היא התחילה
קולה היה רך, עמוק, היה לה מבטא צרפתי כבד
'אני סבתא שלך, אני מגדלת אותך מזה 4 שנים, מאז שאמא שלך אובחנה כחולה במחלת נפש, אבא שלך נפטר כתוצאה מפיגוע ב2 ליולי 2008.'
היא עצרה התבוננה בי, נשמה עמוק, והמשיכה
'את ילדה חזקה ויולט, נמצאים כאן בחדר ההמתנה יותר מ50 ילד ומחכים לך, כולם אוהבים אותך.
אני מתפלאה איך בכלל הגעת לפה, זה כל כך לא את לנסות להרוג את עצמך יקירתי..'
היא עצרה התבוננה והמשיכה " וילוט אהובה אני חיה איתך חדר לידך כבר 4 שנים שומעת את הצחוק ואת הבכי הרגעים הקשים והטובים, ואני יודעת שגם אם עכשיו קשה ואת לא מצליחה להבין .. ' היא עצרה קולה התחיל לרעוד ודמעות כבר החלו לנזול.
התבוננתי בה במבט פעור וחסר הבנה היא ניגבה דמעה והמשיכה
'אוי מי לינדה, מה שלא תביני היום תביני בהזדמנות אחרת, העיקר שאת כאן'.
עצרה ליטפה את פני והלכה.
אני שוכבת מתכסה בשמיכה מנסה לכסות את כולי, כמו ילדה קטנה מרגישה שאולי כשהשמיכה מעליי הדברים הרעים לא יחדרו, המחשבות ישארו בחוץ.
אבל זה לא עובד, המחשבות עפות, מתרוצצות, יש לי צמרמורת,
יש בי תחושת געגוע געגוע אכזר, געגוע למשהו לא ברור געגיע פשוט הדמעות יורדות, מי אני? מי אני לעזאזל, אני לא יודעת כלום עליי, אני בכייינית, אמיצה?, אני חכמה רועשת שקטה? אני לא יודעת כלום, הכל נראה לי שונה, לפני 10 דקות הכל היה כל כך ברור יחסית לעכשיו, כן נכון, מצאתי את עצמי בחדר מבולבלת, אבל אז לא היה שם בחור מאוהב שקשה לו ואישה מבוגרת שהוכה עליי וטוענת שגידלה אותי, מה קורה, מהי המועקה הזו שיושבת לע על החזה כל כך חזק שקשה לי לנשום? זה נורמלי, כנראה שלא הייתי מהילדות הנורמליות בסופו של דבר, ילדים נורמליים לא מנסים למות.
פרק_
לא ישנץי כל הלילה דקרו בי המחשבות כמו סכינים קטנים בגוף, הכל קרה בבום, לא רוצה לקום, לא מצליחה לישון, רק זקוקה לתשובות , זה הרבה לבקש? רק תשובה. .
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
