לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דֵעַ-א-קטואליה: חץ או פרח


דֵעַ-א-קטואליה - בלוג ביקורת שבו אני שולח חץ או פרח

Avatarכינוי:  חץ ופרח

בן: 12

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
232425262728 




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

האם ניתן לחיות ביחד?


28

 

זהו פוסט מיוחד לרגל החג, ובחגים אני משתדל בוודאי לא לשלוח חיצים. ואת הפוסט הזה, בין אם אתם שמאלנים או ימנים, כדאי לקרוא על שלושת חלקיו ולא להסיק מסקנות עד לסוף הפוסט.

 

אני גר בשכונת תפר, שרובה נבנתה בשטח ההפקר שבו ישבו כוחות האו"ם בין 48 לבין 67.

והשכונה הזו צמודה למתחם הר הצופים, שהיה עד 67 מובלעת ישראלית, שהיה לגביו הסדר בחוזה הפסקת הנשק עם הירדנים, שלפיו הייתה עולה שיירה של 84 שוטרים ואנשי סגל האוניברסיטה העברית אחת לשבועיים ומחליפה את קודמיהם. הטבח שבצעו הירדנים לשיירה כזו זכור וודאי לותיקים שבכם.

 

ולאחר 67 נבנתה השכונה שלנו בשטח ההפקר ובשטח שהפלסטינאים פחדו להתיישב, כי האמינו ששורצים בו שדים ורוחות. ובנוסף נבנתה שכונת רמת אשכול (שהייתה גם היא ברובה בשטח ההפקר), כדי ליצור רצף של ישוב יהודי, שימנע בעתיד את הצורך בטובות הירדנים, כדי לשמור על המובלעת של האוניברסיטה ובית חולים הדסה שבהר הצופים.

 

ולאחר מלחמת ששת הימים, השכונה הישראלית החדשה שנבנתה גבלה במספר בתים מועט של פלסטינאים, שצמחו במהירות לשני כפרים גדולים, הנושקים לשכונה שלנו. ומה שמפריד בין השכונה שלנו לשני הכפרים הוא עמק צר שרוחבו כ- 800 מטרים בלבד (בקו אווירי). ומה שמפריד בין שני הכפרים בינם לבין עצמם הוא הכביש היורד לכיוון מעלה אדומים ויריחו.

 

מה לעשות? הדמוגרפיה עובדת ועשרה ילדים בוגרים של כל משפחה פלסטינאית צריכים מקום לגור עם משפחותיהם הצעירות, וכי איפוא יגורו, על הירח? והכפרים שלהם התרחבו בצורה מדהימה, תחילה לגובה - קומה לכל בן (ודיור לגובה, אינו חביב כידוע על הערבים), ולאחר מכן לרוחב - למעלה מ-60% נבנו באופן לא חוקי, על שטח שלא שייך להם לפי מרשם האדמות הירדני.

 

 



מקור untitled.org.il

 

 

כשעברנו לגור לבית שלנו, מדירה צפופה בשכונה בשנת 1998, ניתן היה לראות ממרפסת ביתנו כפרים בגודל בינוני ומאז ועד היום מספר הבתים הוכפל פי עשר. שלא לדבר שהבניה אינה מתוכננת לפי איזה תוכנית מתאר ערים. ולא רק שהבניה צומחת לגובה ומסתירה חלק מהנוף המדהים, אלא חלקה גם אינו אסתטי עם בית בודד פה ושם, צבוע טורקיז ואשר מוקף בבתי אבן בבניה סטנדרטית ירושלמית (אבל נעזוב את האסתטיקה, שנתונה לויכוח). 

 

ומאז 1998 הבניה התקרבה מאוד לשכונתנו והתחילה לרדת אל צלע ההר ולמרגלות העמק, ושכנינו אפילו מצאו דרך נלוזה למלא בצורה שיטתית את העמק והואדי בפסולת בניה, עם עשרות משאיות שפורקות אותה כגנבים בכל לילה (כדי להמנע מקנסות של פקחי עיריה שישנים בשעות כאלה). זה אנחנו שצריכים לסבול את רעשי הריקון ודרדור האבנים בלילה. והואדי לאט לאט כבר התמלא בחלקו, ומתנחלים מסוג פלסטינאי כבר בנו על הפסולת בתים לא חוקיים. לא ירחק היום שהם כבר יצמדו לגדר הרעועה שמפרידה את בתי שכונתנו. אמנם יש להם צפיפות דיור קשה, אך מדוע הם לא מתרחבים לכיוון המדבר הלא מיושב? מדוע הם לא זורקים את פסולת הבניה שם? שלא לדבר על הפגיעה בסביבה הירוקה.

 

 



שפיכת פסולת פיראטית בין הכפר לשכונה שלנו. מקור הארץ

 

הכפרים הערבים האלה היו מההתחלה לא ידידותיים (בלשון המעטה) ולא רק שהתנכלו לישראלים תמימים שנכנסו לבקר בשכונתם, או שנקלעו לשם בטעות. כפסע היה בין מיקרי לינץ'.

 

ולא רק כוחות הביטחון בדמות משמר הגבול והמשטרה מפחדים להכנס לשם ונמנעים מכך ככל האפשר - גם העיריה מפחדת להכנס לתת שירותים (למרות שמרבית התושבים שם מסרבים לשלם ארנונה על הבתים המפוארים שהם בונים, שאפילו עולים בהרבה על הדירות הצנועות של רוב תושבי השכונה שלנו).  אפילו לא מאפשרים לעיריה לפנות את האשפה שאותה, כולל צמיגים ישנים, התושבים מבעירים - ומרעילים את עצמם ואותנו בעשן סמיך המיתמר ומתפזר בהתאם לתנועת הרוחות.

 

את אספקת החשמל והמים הם מקבלים כמובן מאיתנו (חשמל ומים לא היו להם לפני 67), אבל אם צריך להגיע מחברת החשמל, המים והביוב לתקן אצלם - הם בקושי מאפשרים ועושים מזה סיפור. ומזל שחברת החשמל והמים שולחים עובדים ערבים כדי לתקן עבורם הם.

 

 

ואפילו כל הנהגים הפלסטינאים, תושבי הכפרים שמועסקים על ידי חברות ישראליות, חוששים להחנות בכפרים שלהם את המשאיות, האוטובוסים והרכבים בבעלות ישראלים. הם מחנים אותם בשולי הכביש היורד מהשכונה שלנו אל הכפר והולכים ברגל מאות ואלפי מטרים עד לביתם. הם יודעים שאחרת יבעירו את כלי הרכב בשכונתם.

 

ומהכפר הזה ידענו הרבה צרות. החל מהתקופה שהם היו נוהגים בתחילת שנות התשעים להתגנב בלילה לשכונתנו ולהעלות רכבים שלנו באש. יום אחד התעוררתי ובמגרש החניה שלנו שרפו 11 מכוניות. זו שחנתה משמאל וזו שחנתה מימין לרכב שלי - נשרפו עד יסוד.

 

והייתה תקופה ארוכה (ובמידה מסויימת גם היום) שנערים מהכפרים האלה היו נכנסים לשכונה שלנו - מכים ילדים שלנו, גונבים שעונים ואופניים. והייתה להם גם אהבה לגנוב לנו טאסות מהצמיגים, לעקור סמלי מכוניות ואפילו לפנצ'ר צמיגים ולשרוט את הצבע של המכוניות. הם היו משתלטים על הגינה העירונית של השכונה, מגרשים ילדים ישראלים.

 

ובכלל הם היו מגיעים לגינה העירונית הזו, לעשות בה חינגות משפחתיות, להתעלם מפחי האשפה המפוזרים לרוב ולהשאיר הררים של שאריות אוכל ולכלוך, בכל שטח הגן - לניקיון עובדי העיריה. עד שוועד השכונה שלנו החליט לעשות מעשה ולדבר עם מוכתרי הכפרים על הכדאיות שבשכנות טובה. וכשזה לא עזר למרות כל ההבטחות, הוועד הרחיק את מרבית מתקני השעשועים מהגן. ואנחנו פתחנו סניף משמר אזרחי פעיל, שבהחלט המעיט את הונדליזם בצורה משמעותית.

 

אבל, עוד לפני כשנה - חזר הוונדליזם לשכונתנו ובערב אחד הם עקרו 200 שעוני גז מחצרות הבתים שלנו, ומשאירים דליפת גז מסוכנת (גז באספקה מרכזית). מזל שזה לא הסתיים באסון. מזל שזה לא נעשה בלילה כשכולם ישנים.  מזל שהם פחדו להצית את הגז הדולף ולגרום לפיצוץ, כי פחדו לנפשם הם.

 

בפרוץ האנתיפדה, היו נסיונות רבים להביא אותה לשכונתנו, אך מזל שכוחות הביטחון שלנו פעלו בתקיפות והטילו עוצר של מספר ימים על שכונתם. הם הבינו שלא כדאי להם להביא להסלמה, כי יש להם הרבה מה להפסיד. ראו החלק הבא של הפוסט.

 

 ***

 

 

מרבית האוכלוסיה של השכונה שלנו מורכבת מאנשים מהמרכז שמאלה. אנשי אקדמיה, תקשורת, רפואה, מורים, עורכי דין, וסטודנטים ששוכרים דירות. אנשים שאין השנאה והגזענות בוערת בעצמותהם כלפי ערבים ופלסטינאים. אנשים שרוצים במרביתם שכנות טובה ושקטה.

 

ולכן, אנחנו מאפשרים להם להגיע בהמוניהם לבנק השכונתי שממש עמוס בו, כי יחד עם כל לקוח שלהם מתלווה חמולה של בני משפחה. וגם סניף הדואר שלנו מפוצץ, כי הם מרבים לעשות העברות בעלות של רכבים (משום מה הרבה הרבה יותר מאשר הישראלים בשכונה) וכשאני מגיע לסניף הדואר אני מתייאש, כי אני צריך לחכות 30 מספרים.

 

אך מה לא עושים בשביל שכנות טובה, הרי אין להם בנק וסניף דואר בכפרים שלהם.

 

והם ממלאים בהמוניהם את סופר הקו-אופ הגזלן שלנו. וקונים כל משפחה החל מעשרה כיכרות לחם ועד למעדני חלב, בשרים וגלידות. שיהיו בריאים, אין עיני צרה בעושר שלהם, נהפוך הוא. אם מצבם הכלכלי יהיה שפיר, אולי פחות יציקו לנו.

 

ומצד שני, לעיתים הם נוסעים בשיירות רכבים צופרים, עם דגלי פלסטין ברחובות הצדדיים והפחות צדדיים בשכונה שלנו. ומה יש להם לעשות ברחובות הצדדיים שלנו?

 

ובשכונה שלנו אפילו מקבלים ילדים ערבים לבית הספר היסודי שלנו. כל כיתה מונה לפחות עשרה אחוז ילדים ערבים. למרות שיש להם בית ספר בכפרים שלהם, יש הורים ערבים שמעדיפים שילדיהם ילמדו בבית ספרנו, אפילו שלא ילמדו בו כיצד לכתוב ערבית ולא ילמדו תרבות ערבית. והילדים האלה מתקבלים על ידי הילדים שלנו ויוצרים חברויות. הם אפילו מדברים במבטא ישראלי ואי אפשר להבחין שהם ערבים. מדברים כמונו, מתלבשים כמונו, ונוהגים כמונו.

 

ואני שואל, הם יכולים להלך חופשי בשכונה שלנו, לשבת בגנים העירוניים שלנו (שהם מאוד פופולריים למיזמוזים של צעירים וצעירות פלסטינאים, שבכפרם היו קורעים להם את הצורה על זה). הם יכולים להכנס ולקנות בכל החנויות שלנו, בבנק ובדואר שלנו - בלי גילויי גזענות כלפיהם (ואני אומר את זאת באחריות!). אז מדוע אני לא יכול ללכת לשכונתם לאכול פלאפל, או ללגום קאווה עם קדאיף?

וכי מסעדות ובתי קפה לא היו מועילים להם לפרנסתם הם?

 

שנים אנחנו סובלים את הדציבלים של המואזינים שלהם (בקקופוניה הורסת), כשחלק מהרמקולים שלהם מכוונים לשכונתנו (בשביל מה לכיוון השכונה שלנו?). וכי בימי מוחמד היו בנמצא מיקרופונים ורמקולים בראשי מסגדים? וכי בימי מוחמד היו מרימים כל יום יריות באוויר, משלחים נפצים ופצצות תאורה בחגיגות החתונות שנמשכות שלושה ימים ולילות (ויש לא מן הסתם אחדים כאלה כל יום, ופעם הגיע אפילו זיקוק למרפסת של שכנה בשכונה שלנו בקומה השלישית ופצע אותה קשה)?

 

האם האיסלאם מצווה להרים זיקוקים בכל ערב סיום הצום ברמדאן? האם אי אפשר לערוך מסיבות חתונה מבלי שהמוזיקה שלהם תחריש את אוזנינו בבתינו? ומדוע אנחנו צריכים לסבול את הדציבלים של המואזינים שלהם יום יום, ואת הקול התופים באשמורת לילה אחרונה בחודש הרמדאן? - אנחנו מבליגים וסובלים, רק שתהיה שכנות טובה.

 

 

ועד השכונה הלך פעמים רבות למוכתרים של הכפרים, לבקש שינמיכו את הרעש הבוקע מהרמקולים שמופנים לשכונתנו. לעיתים זה עוזר למספר ימים ואז מתחדש כמקודם. ובערב יום הזיכרון ויום העצמאות האחרון הם התחילו להגביר את הרמקולים בעצמה מפחידה וממש בלתי נסבלת והמשיכו בכך שבועיים, עד שהרשויות הזהירו אותם.

 

והיכן הרגישות? להרים פצצות תאורה וזיקוקים ולירות באוויר (ללא חתונה) בערב וביום הכיפורים? האם זה לא כדי להתריס ולפגוע? מה הם היו אומרים אם אנחנו היינו נוהגים כך כלפיהם ברמדאן? ואני שואל אותם זאת ברמת השכנים, שלא עשו להם דבר, נהפוך הוא אנחנו מאפשרים להם לקבל את כל השרותים שלנו, ללא שום הגבלה. נכון שהשרותים לא ניתנים כהלכה בשכונתם, אבל זה לא משום שהם לא משלמים ארנונה, אלא משום שהם מסרבים לקבל אותם ופוגעים בנותני השרותים.

 

 

בוודאי יקומו עכשיו אנשי מחנה השמאל (שגם אני משתייך לצד המתון שלו) ויאמרו כי הכל נובע מכך שאנחנו מייצגים את הכיבוש. אבל במקרה דנן, שטח הפקר ושטח שהם לא רצו לגור בו (ולא משנה אם בגלל שדים ורוחות), אינו שטח כבוש ובוודאי לא שלהם לפי כל קריטריון משפט בינלאומי. אפילו במרכז הכפרים שלהם, רחוק מאיתנו, היו מאוכלסים בתים ספורים, שבקושי היה ניתן לספרם ביותר מאצבעות שתי הידיים - בעת שחרור המובלעת הישראלית בהר הצופים. אפשר אפילו לומר שהם התנחלו פה.

 

 

ואתם אנשי מחנה הימין אל תחגגו חגיגות ניצחון מדבריי. בכל זאת גם בנו יש אשמה, לא באנשי השכונה שלנו שוחרי השלום, שאינם עושים פרובוקציות ותג מחיר - אלא באנשי כוחות הביטחון. אנשי הביטחון שמקימים לעיתים מחסום מאולתר ולא נותנים להם לחזור במשך שעות לכפריהם, שיורים כדורי גומי  וגז מדמיע על מפגינים שרק עומדים לפניהם וצועקים.

 

ואטיל גם אשמה בשיטות אנשי הביטחון שהגיעו פעם למוכתר הכפר ושכנעו אותו שהכפר יתן לכוחות שלנו לבקר בבתי התושבים ביקור נימוסין ובניית אמון, כדי לבדוק אפשרויות עסקיות מקרבי לבבות. ומה עשו כוחות הבטחון? יצרו אמון על ידי בדיקת קיום אמל"ח בבתי התושבים. ואתם אנשי הימין, האם אתם מצדיקים מעשה כזה, של בדיקה בטחונית בחסות "ביקור ידידותי"? זה מזכיר לי משטרים אחרים בגולה, שהיהודים לא רוצים לזכור אותם.

 

***

 

בימי שישי, כאשר אני עורך את הקניה השבועית בסופרמרקט השכונתי, אני נוהג לשלוח את הקניה במשלוח לבית, ומנצל את זה כדי לצעוד ברגל לבית (מרחק 15 דקות בהליכה מהירה). ולקראת סיום הצעדה אני נוהג להתיישב על אחד הספסלים בגינה העירונית הסמוכה לרחוב שלנו.

 

ומדי פעם מגיע איזה תושב הכפר הסמוך ופותח עימי בשיחת חולין. פעם אחת התיישב לידי צעיר פלסטינאי בן 24, לאחר שביקש רשות. הוא היה מאוד ידידותי ודיבר עברית רהוטה ברמה גבוהה. הוא סיפר לי שהוא כבר יושב חודש בבית לאחר שקבלן שיפוצים ערבי פיטר אותו. שאבא שלו מציק לו מדוע אינו יוצא לעבודה ולכן יצא מהבית להתאוורר.

 

הוא סיפר לי בשמחה שהתקבל לעבודה וביום ראשון הקרוב הוא מתחיל לעבוד במשלוחים בסופרמרקט בקרית יובל. מכאן התגלגלה השיחה והוא התעניין בתחום עיסוקי, ומשם התגלגל השיח לחיי הכפר. הוא סיפר לי שבכפר גרות הרבה משפחות עמידות לצד משפחות קשות יום. והוא התלונן שבכפר לא קיימת עזרה הדדית כפי שאצלנו (וחשבתי לעצמי איזו עזרה הדדית מקבלים יושבי האוהלים שלנו).

הוא סיפר לי על משפחתו והתעניין לגבי משפחתי. שיחה נעימה על הא ועל דא, שהסתיימה בלחיצת יד לבבית ובאיחוליי להצלחה בעבודה החדשה שלו.

 

ופעם אחרת הגיעה לגן חבורת ילדים בכיתה ה'-ו', לבושים בקפידה ורואים שהם באו מבית טוב.  הם קרבו אליי לברך אותי בשלום. הם היו מאוד ידידותיים ונחמדים, הציגו את עצמם ןשאלו לשמי. הם לא כל כך ידעו עברית (המבוגר שבהם ידע קצת יותר) אבל הם התיישבו לצידי על הספסל ועל גדר האבן מולי ושוחחנו בעברית עילגת שלהם ומעט בערבית העילגת שלי, ובשפת הסימנים. הם שאלו אותי לעיסוקי, וסיפרו לי על עיסוקיהם של הוריהם. שאלו אותי אם אני מכיר את אוּם כּוּל תּוּם ואת עבּד אל חלים והשירים שלהם. אמרתי להם שכן והם מאוד שמחו. סיפרו לי על בית הספר שלהם ושהיום יום שישי, יש להם חופש מלימודים. שיחה כיפית של כחצי שעה, שבסופה הם נפרדו ממני לשלום בלחיצת יד. שום שנאה לא הייתה בילדים האלה.

 

ולאחר שנפרדתי מהם, ישבתי וחשבתי שבכל הפלסטינאים שהכרתי בגן הזה, כששוחחתי איתם אחד על אחד, לא היו שום רבדים של טינה ושנאה. ואפילו השיחות, בעיקר עם צעירים, היו ידידותיות יותר מאשר עם השכנים היהודים שלי. אז האם יש סיכוי לדו-קיום ושכנות טובה במציאות המורכבת שלנו?

 

חג שמח

 

 

נכתב על ידי חץ ופרח , 30/9/2012 01:22   בקטגוריות יחסי יהודים - פלסטינים, שכנות, פעולות איבה, תקווה, דמוגרפיה, חברה, חשבון נפש, פוליטיקה, תרבות, כוחות הביטחון, עירית ירושלים  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-3/10/2012 16:53
 



האם אני אנטישמי?


26

 

ברוח ימים אלה, אני אעשה כאן חשבון נפש עם עצמי, שבסופו תוכלו אתם להעניק לי חץ או פרח. יתכן וחשבון הנפש הזה יפתיע אתכם. אין הוא עוסק בפוליטיקה לשמה וגם לא באקטואליה לשמה, מלבד שחשבון נפש הוא אקטואלי בימים אלה. ואני צופה כאן קיטונות של תגובות זועמות שישפכו עליי, אלא אם הפוסט יגיע בקושי לקומץ של אנשים. יתכן שיאמרו הכיצד אני מעז לכתוב דברי תועבה כאלה בעשרת ימי תשובה?

ואני אומר, דברים אלה צריכים להיאמר במיוחד בימי חשבון נפש אלה.

 

ונושא חשבון הנפש שלי הוא ...

האם אני אנטישמי?

 

שאלה זו היא מוזרה כביכול. כבן לעם היהודי (כך כתוב במשרד הפנים ובמשרד הדתות) הרי אני (ובעצם הורי ואבותיהם לדורות) היו נתונים לאנטישמיות קיצונית, שכמעט מחתה את כל משפחתי מעל פני האדמה, בדמות צורר ששמו היטלר ואומות ששיתפו פעולה. בעיירות הולדתם נמחקו חיי קהילה ותרבות שלמים ועשירים.

 

מתוך עניין רב, חקרתי את אבא שלי (שהוא ניצול שואה) על ההסטוריה המשפחתית והקהילתית של המשפחה שלו, לפני השואה.

 

אז דבר ראשון שאולי יפתיע אתכם הוא שסבא שלי נולד בארמון ובגיל 8 גורש מהארמון יחד עם משפחתו. כי סבא שלי היה בן למשנה והיועץ של הצאר הרוסי. והיה לו אח שכמו שאומרים ליכלך עליו אצל הצאר, וזה פיטר אותו מתפקידו הרם ושילח אותו מהארמון.

 

אבל לאביו של סבי נותרו אדמות רבות (מאה הקטארים = אלף דונם) בחבל ארץ בסרביה, שבגבול בין אוקראינה היום לבין מה שהיה דאז שטח השייך לממלכה האוסטרו-הונגרית. שטח האדמה החקלאית העצום הזה, למעשה ניתן לאבי סבי כפיצויי פיטורין. בדיעבד אפשר לומר בוודאות שהגירוש הציל את אביו של סבי ומשפחתו מפני אנשי המהפכה הרוסית, שוודאי היו מוציאים להורג את המשנה לצאר, כמו את כל משפחת הצאר ומקורביו לשלטון.

 

ושטח האדמות הזה עבר לאחר מלחמת העולם הראשונה לידי רומניה. סבא שלי שירש את האדמה, העסיק חקלאים "אריסים" (טוב, רק דמויי אריסים, לא בדיוק בתנאים של ימי הביניים). וסבא שלי גר בעיירה ושמה נוביסלץ, שהייתה עיירה (כבת עשרת אלפים תושבים) בעלת גרעין קהילה יהודית, עם מקומיים גויים רבים שחיו בפריפריה של העיירה ובכפרים סמוכים.

 

בנוסף לעבודתו הקשורה בעיבוד אדמותיו, סבא שלי שימש "בורר" של הקהילה היהודית שם, בסכסוכים שבין אנשי הקהילה. היהודים לא רצו וגם פחדו לערב בסכסוכים אלה את בית המשפט של המדינה והעדיפו לפתור את הסכסוכים על ידי בורר יהודי - שהיה כאמור סבי.

 

ואחר כך כאשר חלקת ארץ זו חזרה לידי הרוסים, ומכיוון שרוסיה לאחר המהפכה הפכה לקומוניסטית - נשללו מסבי אדמותיו, אך הוא מונה כמנהל קולחוז, על מה שהיו בעבר אדמותיו.

 

כאשר נכנס השלטון הנאצי הכובש, שאיתו חזרו הרומנים, המצב הדרדר מדחי אל דחי - למרות שסבי התחבא, הסגיר אותו יהודי לנאצים וסבי נשלח למחנה עבודה (שבו שרד כל המלחמה, אך לא שרד את נסיעת הרכבת שהובילה אותו חזרה לביתו בסיום המלחמה, והוא נפח בה את נשמתו מקור ומרעב). את סבתי, אבי ואחותו שהיו ילדים - הובילו הנאצים בצעדות מוות.

 

אבא שלי סיפר לי על האנטישמיות ושיתוף הפעולה של האוקראינים המקומיים כנגד היהודים - שהם הגדילו לעשות אפילו יותר מאנשי האס אס הנאצים.

 

כששאלתי את אבא שלי מה היה מקור האנטישמיות הזו, הוא הסביר לי כי הייתה שנאה גדולה אל היהודים. כשניסיתי לחקור אותו מה היה שורש השנאה, הוא הסביר לי מספר עובדות חיים. היהודים התנהגו כעליתא מתנשאת, מנצלים את התושבים האוקראינים בערך כמו הטייקונים שלנו היום. בנוסף, רבים מעמך היהודים - החייטים, הסנדלרים ובעלי המלאכה - רימו את הגויים (למשל סוחרי בדים היו מוכרים סחורה עם סרט מדידה מזוייף שאורך מטר הוא למעשה רק 95 סנטימטר).

 

 

בן דוד של אבא שלי היה בן לרוקח העיירה ורוקח אז היה כמו רופא, כי לא היה שם רופא. לכן, הרוקח הזה היה עשיר כקורח, ובקושי משפחתו התייחסה אפילו למשפחה של אבא שלי. בן דודו היה מגיע לבית הספר עם כרכרה ושומר ראש, והיה יושב בכיתה בתוך תא זכוכית מפואר, שמבודד אותו משאר התלמידים. המצב השתנה כאשר השטח עבר חזרה לידי הרוסים הקומוניסטים (ואז הם נזכרו שבני משפחתו של אבא שלי הם בעצם בני משפחתם).

 

וכששמעתי את הסיפורים של אבא שלי על התנהגות היהודים (כמובן שלא כולם) התחלתי להזדהות עם האוקראינים, וראיתי בעיניי רוחי כיצד אני מתחיל כתושב אוקראיני לשנוא את היהודים הנצלנים, שהיו לבושים בחלקם בלבוש משונה כזה (כמו שתראו היום במושבות החרדים) ומבדילים את עצמם.

 

***

 

אני נולדתי בישראל ולא יודע אנטישמיות מהי, מלבד סיפורי המנטרה בספרי הלימוד בהסטוריה של עם ישראל, מבית הספר. עד שנסעתי עם משפחתי לארצות הברית, להשתלמות פוסט דוקטורט.

 

בארצות הברית נתקלתי לראשונה בעבודה בהרבה יהודים מחד, ובהרבה גויים מאידך. ולמרות שעל פני השטח הכל מתנהל על מי מנוחות, היהודים האמריקאים התנהגו בהתנשאות מה (כי רובם גם בעמדות מפתח) כלפי הגויים ובהתנשאות פטרונית עלינו הישראלים. ואנחנו הישראלים חיינו כקהילה ישראלית ובניתוק כמעט מוחלט מהקהילה היהודית.

 

 

אבל היו לנו הרבה חברים נוצרים אמריקאים שהזמינו אותנו אליהם לבתיהם סתם לארוחות ערב או לארוחות חג, כמו חג ההודיה, קריסמס והשנה החדשה.  הזמינו אותנו (וגם אנחנו אותם) גם  חברים פוסט דוקטורנטים כמונו: הודים (כולל מוסלמים), יפנים, צרפתים ופולנים (רעייתי נולדה בפולין). עם כולם הרגשנו אחווה ונוחות.

 

מבין כל זוגות האמריקאים החברים שהכרנו , התקרבנו במיוחד לזוג אמריקאים נוצרים. יום אחד כאשר ביקרנו אצלם לארוחת ערב, הם התוודו בפנינו באופן מפתיע: "אנחנו מאוד אוהבים אתכם, אתם הישראלים נחשבים ממש  משלנו. אתם בכלל לא מתנהגים כמו היהודים שלנו", ונימת ביקורת עליהם נשמעה מקולם. הסברנו להם שאנחנו כישראלים, כנראה לא סובלים מתסביכי אנטישמיות או עליונות, ואנחנו מדברים לאנשים בגובה העיניים.

 

לומר את האמת, הרגשנו קרובים אליהם (יחסי חברות) הרבה יותר מאשר לאחינו היהודים האמריקאים (שנהגו בנו  כאמור בהתנשאות ובריחוק), מלבד הבוסים שלנו שהיו יהודים.

 

 בתקופת הפוסט, רעייתי ואני יצאנו לחופשה שבה נחתנו בסולט לייק סיטי, שם שכרנו רכב לטיול במזרח ארה"ב. ובשדה התעופה, בשנכנסתי לחדר המנוחה (כך קוראים שם לשרותים), ראיתי כתובת מתנוססת:

 

Jews Arous

Turkish Out !!! 

 

באותו רגע נפל לי האסימון, שיש המתייחסים למוסלמים וליהודים כמקשה אחת. למרות שרבים מהיהודים מתייחסים ברגשי עליונות אל המוסלמים. אבל באופן מוזר לא נפגעתי ולא נעלבתי, כי הרגשתי כישראלי גאה שיש לו בית בישראל. שגדל ללא שום תסכולי אנטישמיות, תסביכי יהדות ורגשי עליונות או נחיתות.

 

 

והיום כאשר אנחנו שוב בישראל:

כשאני רואה את התנהגות החרדים, את הנצלנות מחד והריחוק מאידך,

כשאני רואה כפיה דתית עם שנור,

כשאני רואה אותם לבושים בלבוש פולני מהמאה השש עשרה (שבוודאי היה גם הלבוש של דוד המלך קריצה), מזיעים בקיץ הישראלי,

כשסוגרים לי את כביש בר אילן לנסיעה בשבת, למרות הסטטוס קוו,

כשבצה"ל קול אישה ערווה,

אולי גם אני מתחיל להיות אנטישמי?

 



 

כשאני רואה חרדים שורפים תחנות אוטובוסים ועגלות אשפה - שאני משלם ארנונה כדי להחליפם,

כשאני רואה את נוער הגבעות המתחרדל,

את אנשי תג מחיר, שפוגעים בקברים ומקומות קדושים,

שפוגעים בחיילי צה"ל,

הם בעיניי כבר בהחלט לא העם שלי.

אז אני אנטישמי?

 

 

יש וודאי אחדים מכם שיאמרו: עשרת ימי תשובה אינם זמן לפילוג, אלא לקירוב לבבות. ואני אומר, הריחוק כבר רב ביותר הוא, ואנחנו כבר שני תתי-עמים (אם תרצו או לא תרצו), הקרובים מאוד להתפלגות. לא ניתן כבר יותר להתקרב. השקפות העולם מנוגדות באופן תהומי. הסיכוי היחיד שנוכל לחיות זה לצד זה בשלום הוא בהפרדת דת ממדינה ומצה"ל. מתי נתחיל להבין את זה?

 

 

ולבסוף, לאחר חשבון הנפש שלי - הגעתי למסקנה שהאנטישמיות כיום אינה מופנית כנגד הדת היהודית (מלבד אולי אצל קומץ ישועים קיצוניים וכאלה ). אלא מופנית כלפי החזירות היהודית.

 

 

תוספת עריכה

 

לכל אלה שמטילים ספק בהתנשאות היהודית, הרי דבריו של הרב קוק:

 

 "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". (ס' 'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י , ע' קנו).

 

 ***

 

הפוסט במומלצי עמותת ישראבלוג!



  

נכתב על ידי חץ ופרח , 22/9/2012 09:57   בקטגוריות אנטישמיות, יהדות, חשבון נפש, חרדים, חרדים, מתחרדלים, נוער הגבעות, תג מחיר, דת ומדינה, הון ושלטון, הפרדת דת ממדינה, חברה, פוליטיקה, תרבות, ביקורת  
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-29/9/2012 17:18
 



שתהא זו שנת הגשמת המשאלה


25 

 

זהו פוסט מיוחד, שהקדים את מועד הפרסום המיועד (בדרך כלל בסוף שבוע), בשל פרסום הנושא החם בישראבלוג -3 משאלות.

 

אז כפי שתראו, שלוש המשאלות שלי קשורות במשאלה בסיסית אחת גדולה - אבל כדי להגשים אותה צריך שלוש משאלות:

 

 

1  המשאלה הראשונה שתגיע פייה טובה רבת עוצמה שתוכל להגשים משאלה אחת לכולם. בעצם למרבית העם, כי יש כאלה שבהחלט לא ירצו הגשמת משאלה כזו.

 

 

2 המשאלה השניה היא שאנשי עמנו הלא מרוצים (שחלקם גם סובלים מאוד) יגיעו למודעות שכל כך רע להם, עד שירצו להביא לשינוי.

 

3 המשאלה השלישית היא שכל אלה שכל כך רוצים שינוי יאמינו בכוחם להביא את השינוי ויעשו מעשה.

 

 

ובמשאלות האלה אני הייתי רוצה להגשים את משאלתה של נינה זגרמן, כפי שהופץ ברשת, והגיע לידיעתי באדיבותה של שוש:

 

"שלום

שמי נינה זגרמן, אני בת 64 וגרה במושב נטעים. בעלי, אמנון, הוא חקלאי בן חקלאי. יש לנו דיר עיזים ומחלבה, מגדלים ירקות אורגניים ויש לנו מכוורת דבורים לדבש, אבל אין לנו "עובדים" ואנחנו כורעים תחת הנטל ומושכים את העגלה בבוץ בכוח ומתייאשים לאט לאט והחקלאים, הולכים ופוחתים ונעלמים ואיתם נעלמת גם אדמת המולדת!!

 

האדמה שגאלו אבותינו לפני 65 שנה בדם יזע ודמעות , עוברת לערבים.

מתי בפעם האחרונה הייתם "אדוני ראש הממשלה" "והשר ישי" בנגב בארץ הבדווים?

מתי ביקרתם לאחרונה בגליל? בעמק בית נטופה? בארץ הערבים !

מי שלא מעבד את האדמה מאבד אותה!!

 

והקש ששבר את גב הגמל היה הרעיון האחרון שלך "אדוני ראש הממשלה", אחד הטובים – להביא "רופאים הודים" – רעיון מצויין!!!

 

ניישב אותם בסביון, בקיסריה, בשיכון ל' ובמגדלי אקירוב כי התחנה המרכזית כבר מלאה בעובדים זרים אחרים (השר ברק יאהב לגור ליד רופאים, שמא יחלה).

והם, יביאו את המשפחות שלהם וילדו ילדים הודים קטנים ואז, יום אחד, שר הפנים יגלה שיש הרבה ילדים הודים פה ויחליט לשלוח אותם חזרה הביתה – רק את הילדים – כי את הרופאים, ההורים, צריך.

 

ואפילו הגב' שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, לא תצליח לעזור להם!

ופה, הילדים שלנו המוצלחים הנהדרים החכמים המוכשרים – כי מי הולך לרפואה ומי מצליח להתקבל, רק הטובים – הם יגורשו להם לארצות נכר ושם יתקבלו בזרועות פתוחות בברכה ובכבוד ויתנו להם שכר נורמאלי ושעות עבודה נורמאליות ודירה בלי משכנתא ואנחנו ההורים הזקנים שלהם נישאר כאן, אחרי ששנים מימנו את לימודיהם ועזרנו להם להקים משפחות ותמכנו ושמרנו על הנכדים באהבה ובמסירות נפש.

 

ושם בגולה, יום אחד, יגלו פתאום שהם למעשה "יהודים חכמים" והגויים לא אוהבים "יהודים חכמים" .... (עיין ערך השואה גרמניה...)

 

ופה יישארו בני הישיבות. הם ילמדו תורה ואנחנו נמשיך לפרנס אותם. לאט לאט הם ישתלטו על חיינו כמו סרטן שחור וממאיר ששולח את זרועותיו לכל חלקה טובה והורס אותה.

 

מטבחי צה"ל יעברו למהדרין – כותרת "מידיעות אחרונות" מיום ו' ה- 18/11.

65 שנה שירתו איתנו בעלי הכיפות בנאמנות ובמסירות נפש ושמרו על דתם והכשרות הספיקה להם, עכשיו מקימים "גדוד חדש" של משגיחי כשרות וכל בסיס ומוצב יזכה לביקור של משגיח כשרות מידי יום (צריך לתת להם גם רכב ונהגים וחיילים שישמרו עליהם בדרך שלא יפגעו).

 

ובמקום לקנות נשק חדש ולהשקיע בהגנה, נבזבז זמן וכסף ונהיה עסוקים כל היום בכשרות למהדרי מהדרין ובמה שקורה בסירים של צה"ל.

 

זהו- הגיעו מים עד נפש אסור לתת לזה להמשיך יותר. אז מה לעשות??

 

צריך להקים מפלגה חדשה לגמרי בלי אף פוליטיקאי שמכהן היום – לקחת צוות מומחים לחוקה ומשפט, להציע חוקה חדשה למדינה!

אין צורך ב- 120 חברי כנסת, 61 יספיקו לנו. ואין צורך ב- 32 שרים, 16 מספיקים ואין צורך ב-1000 מפלגות קטנות סחטניות ומניפולטיביות.

 

נשכנע את כולם – דתיים לייט (אני בוגרת בני עקיבא), פולניים (אני פולנייה), מרוקאיים, רוסים, אתיופים, זקנים וצעירים, שחורים, לבנים, חומים וכו'. להצביע עבור מפלגה אחת גדולה שיהיה לה כוח להעביר חוקים חדשים, להפריד בין הון לשלטון, בין דת ומדינה ותנקה את כל הלכלוך שהצטבר במשך השנים ולא תיתן לאף אחד להחזיר אותנו אל חשכת ימי הביניים ולהפוך אותנו לאירן מס' 2 , כי אנחנו בדרך לשם!!

 

אנא הצילו! מי מוכן להרים את הכפפה? יש לכם הצעות? בואו נקום כולנו ונעשה מעשה ולא נשתוק יותר.

It's now or never! ".

 

 

אז פיה טובה שלי, הגשימי משאלת ליבה של נינה, המשאלה שלי, ושל רוב העם. בעצם אני הקטן אתן לך פיה יקרה רמז איך לעשות זאת: אחדי את העם לגבי העיקר ושיפסיק להתפלג על הטפל. 

 

 

נכתב על ידי חץ ופרח , 19/9/2012 11:42   בקטגוריות שלוש משאלות, הפרדת דת ממדינה, שינוי שיטת הבחירות, חוקה בישראל, אחדות העם, שלטון פוליטיקאים, אלי ישי, בנימין נתניהו, דמוקרטיה, דת בצבא, דת ומדינה, הון ושלטון, המחאה החברתית, חברה, חופש הדיבור, חוק ומשפט, חרדים, כלכלה, עובדים זרים, פוליטיקה, צדק חברתי, תרבות, אקטואליה, ביקורת, צבא  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חץ ופרח ב-25/9/2012 12:46
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחץ ופרח אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חץ ופרח ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)