דֵעַ-א-קטואליה: חץ או פרח

26

ברוח ימים אלה, אני אעשה כאן חשבון נפש עם עצמי, שבסופו תוכלו אתם להעניק לי חץ או פרח. יתכן וחשבון הנפש הזה יפתיע אתכם. אין הוא עוסק בפוליטיקה לשמה וגם לא באקטואליה לשמה, מלבד שחשבון נפש הוא אקטואלי בימים אלה. ואני צופה כאן קיטונות של תגובות זועמות שישפכו עליי, אלא אם הפוסט יגיע בקושי לקומץ של אנשים. יתכן שיאמרו הכיצד אני מעז לכתוב דברי תועבה כאלה בעשרת ימי תשובה?

ואני אומר, דברים אלה צריכים להיאמר במיוחד בימי חשבון נפש אלה.

ונושא חשבון הנפש שלי הוא ...

האם אני אנטישמי?

שאלה זו היא מוזרה כביכול. כבן לעם היהודי (כך כתוב במשרד הפנים ובמשרד הדתות) הרי אני (ובעצם הורי ואבותיהם לדורות) היו נתונים לאנטישמיות קיצונית, שכמעט מחתה את כל משפחתי מעל פני האדמה, בדמות צורר ששמו היטלר ואומות ששיתפו פעולה. בעיירות הולדתם נמחקו חיי קהילה ותרבות שלמים ועשירים.

מתוך עניין רב, חקרתי את אבא שלי (שהוא ניצול שואה) על ההסטוריה המשפחתית והקהילתית של המשפחה שלו, לפני השואה.

אז דבר ראשון שאולי יפתיע אתכם הוא שסבא שלי נולד בארמון ובגיל 8 גורש מהארמון יחד עם משפחתו. כי סבא שלי היה בן למשנה והיועץ של הצאר הרוסי. והיה לו אח שכמו שאומרים ליכלך עליו אצל הצאר, וזה פיטר אותו מתפקידו הרם ושילח אותו מהארמון.

אבל לאביו של סבי נותרו אדמות רבות (מאה הקטארים = אלף דונם) בחבל ארץ בסרביה, שבגבול בין אוקראינה היום לבין מה שהיה דאז שטח השייך לממלכה האוסטרו-הונגרית. שטח האדמה החקלאית העצום הזה, למעשה ניתן לאבי סבי כפיצויי פיטורין. בדיעבד אפשר לומר בוודאות שהגירוש הציל את אביו של סבי ומשפחתו מפני אנשי המהפכה הרוסית, שוודאי היו מוציאים להורג את המשנה לצאר, כמו את כל משפחת הצאר ומקורביו לשלטון.

ושטח האדמות הזה עבר לאחר מלחמת העולם הראשונה לידי רומניה. סבא שלי שירש את האדמה, העסיק חקלאים "אריסים" (טוב, רק דמויי אריסים, לא בדיוק בתנאים של ימי הביניים). וסבא שלי גר בעיירה ושמה נוביסלץ, שהייתה עיירה (כבת עשרת אלפים תושבים) בעלת גרעין קהילה יהודית, עם מקומיים גויים רבים שחיו בפריפריה של העיירה ובכפרים סמוכים.

בנוסף לעבודתו הקשורה בעיבוד אדמותיו, סבא שלי שימש "בורר" של הקהילה היהודית שם, בסכסוכים שבין אנשי הקהילה. היהודים לא רצו וגם פחדו לערב בסכסוכים אלה את בית המשפט של המדינה והעדיפו לפתור את הסכסוכים על ידי בורר יהודי - שהיה כאמור סבי.

ואחר כך כאשר חלקת ארץ זו חזרה לידי הרוסים, ומכיוון שרוסיה לאחר המהפכה הפכה לקומוניסטית - נשללו מסבי אדמותיו, אך הוא מונה כמנהל קולחוז, על מה שהיו בעבר אדמותיו.

כאשר נכנס השלטון הנאצי הכובש, שאיתו חזרו הרומנים, המצב הדרדר מדחי אל דחי - למרות שסבי התחבא, הסגיר אותו יהודי לנאצים וסבי נשלח למחנה עבודה (שבו שרד כל המלחמה, אך לא שרד את נסיעת הרכבת שהובילה אותו חזרה לביתו בסיום המלחמה, והוא נפח בה את נשמתו מקור ומרעב). את סבתי, אבי ואחותו שהיו ילדים - הובילו הנאצים בצעדות מוות.

אבא שלי סיפר לי על האנטישמיות ושיתוף הפעולה של האוקראינים המקומיים כנגד היהודים - שהם הגדילו לעשות אפילו יותר מאנשי האס אס הנאצים.

כששאלתי את אבא שלי מה היה מקור האנטישמיות הזו, הוא הסביר לי כי הייתה שנאה גדולה אל היהודים. כשניסיתי לחקור אותו מה היה שורש השנאה, הוא הסביר לי מספר עובדות חיים. היהודים התנהגו כעליתא מתנשאת, מנצלים את התושבים האוקראינים בערך כמו הטייקונים שלנו היום. בנוסף, רבים מעמך היהודים - החייטים, הסנדלרים ובעלי המלאכה - רימו את הגויים (למשל סוחרי בדים היו מוכרים סחורה עם סרט מדידה מזוייף שאורך מטר הוא למעשה רק 95 סנטימטר).

בן דוד של אבא שלי היה בן לרוקח העיירה ורוקח אז היה כמו רופא, כי לא היה שם רופא. לכן, הרוקח הזה היה עשיר כקורח, ובקושי משפחתו התייחסה אפילו למשפחה של אבא שלי. בן דודו היה מגיע לבית הספר עם כרכרה ושומר ראש, והיה יושב בכיתה בתוך תא זכוכית מפואר, שמבודד אותו משאר התלמידים. המצב השתנה כאשר השטח עבר חזרה לידי הרוסים הקומוניסטים (ואז הם נזכרו שבני משפחתו של אבא שלי הם בעצם בני משפחתם).

וכששמעתי את הסיפורים של אבא שלי על התנהגות היהודים (כמובן שלא כולם) התחלתי להזדהות עם האוקראינים, וראיתי בעיניי רוחי כיצד אני מתחיל כתושב אוקראיני לשנוא את היהודים הנצלנים, שהיו לבושים בחלקם בלבוש משונה כזה (כמו שתראו היום במושבות החרדים) ומבדילים את עצמם.

***

אני נולדתי בישראל ולא יודע אנטישמיות מהי, מלבד סיפורי המנטרה בספרי הלימוד בהסטוריה של עם ישראל, מבית הספר. עד שנסעתי עם משפחתי לארצות הברית, להשתלמות פוסט דוקטורט.

בארצות הברית נתקלתי לראשונה בעבודה בהרבה יהודים מחד, ובהרבה גויים מאידך. ולמרות שעל פני השטח הכל מתנהל על מי מנוחות, היהודים האמריקאים התנהגו בהתנשאות מה (כי רובם גם בעמדות מפתח) כלפי הגויים ובהתנשאות פטרונית עלינו הישראלים. ואנחנו הישראלים חיינו כקהילה ישראלית ובניתוק כמעט מוחלט מהקהילה היהודית.

אבל היו לנו הרבה חברים נוצרים אמריקאים שהזמינו אותנו אליהם לבתיהם סתם לארוחות ערב או לארוחות חג, כמו חג ההודיה, קריסמס והשנה החדשה.  הזמינו אותנו (וגם אנחנו אותם) גם  חברים פוסט דוקטורנטים כמונו: הודים (כולל מוסלמים), יפנים, צרפתים ופולנים (רעייתי נולדה בפולין). עם כולם הרגשנו אחווה ונוחות.

מבין כל זוגות האמריקאים החברים שהכרנו , התקרבנו במיוחד לזוג אמריקאים נוצרים. יום אחד כאשר ביקרנו אצלם לארוחת ערב, הם התוודו בפנינו באופן מפתיע: "אנחנו מאוד אוהבים אתכם, אתם הישראלים נחשבים ממש  משלנו. אתם בכלל לא מתנהגים כמו היהודים שלנו", ונימת ביקורת עליהם נשמעה מקולם. הסברנו להם שאנחנו כישראלים, כנראה לא סובלים מתסביכי אנטישמיות או עליונות, ואנחנו מדברים לאנשים בגובה העיניים.

לומר את האמת, הרגשנו קרובים אליהם (יחסי חברות) הרבה יותר מאשר לאחינו היהודים האמריקאים (שנהגו בנו  כאמור בהתנשאות ובריחוק), מלבד הבוסים שלנו שהיו יהודים.

 בתקופת הפוסט, רעייתי ואני יצאנו לחופשה שבה נחתנו בסולט לייק סיטי, שם שכרנו רכב לטיול במזרח ארה"ב. ובשדה התעופה, בשנכנסתי לחדר המנוחה (כך קוראים שם לשרותים), ראיתי כתובת מתנוססת:

Jews Arous

Turkish Out !!! 

באותו רגע נפל לי האסימון, שיש המתייחסים למוסלמים וליהודים כמקשה אחת. למרות שרבים מהיהודים מתייחסים ברגשי עליונות אל המוסלמים. אבל באופן מוזר לא נפגעתי ולא נעלבתי, כי הרגשתי כישראלי גאה שיש לו בית בישראל. שגדל ללא שום תסכולי אנטישמיות, תסביכי יהדות ורגשי עליונות או נחיתות.

והיום כאשר אנחנו שוב בישראל:

כשאני רואה את התנהגות החרדים, את הנצלנות מחד והריחוק מאידך,

כשאני רואה כפיה דתית עם שנור,

כשאני רואה אותם לבושים בלבוש פולני מהמאה השש עשרה (שבוודאי היה גם הלבוש של דוד המלך ), מזיעים בקיץ הישראלי,

כשסוגרים לי את כביש בר אילן לנסיעה בשבת, למרות הסטטוס קוו,

כשבצה"ל קול אישה ערווה,

אולי גם אני מתחיל להיות אנטישמי?

כשאני רואה חרדים שורפים תחנות אוטובוסים ועגלות אשפה - שאני משלם ארנונה כדי להחליפם,

כשאני רואה את נוער הגבעות המתחרדל,

את אנשי תג מחיר, שפוגעים בקברים ומקומות קדושים,

שפוגעים בחיילי צה"ל,

הם בעיניי כבר בהחלט לא העם שלי.

אז אני אנטישמי?

יש וודאי אחדים מכם שיאמרו: עשרת ימי תשובה אינם זמן לפילוג, אלא לקירוב לבבות. ואני אומר, הריחוק כבר רב ביותר הוא, ואנחנו כבר שני תתי-עמים (אם תרצו או לא תרצו), הקרובים מאוד להתפלגות. לא ניתן כבר יותר להתקרב. השקפות העולם מנוגדות באופן תהומי. הסיכוי היחיד שנוכל לחיות זה לצד זה בשלום הוא בהפרדת דת ממדינה ומצה"ל. מתי נתחיל להבין את זה?

ולבסוף, לאחר חשבון הנפש שלי - הגעתי למסקנה שהאנטישמיות כיום אינה מופנית כנגד הדת היהודית (מלבד אולי אצל קומץ ישועים קיצוניים וכאלה ). אלא מופנית כלפי החזירות היהודית.

תוספת עריכה

לכל אלה שמטילים ספק בהתנשאות היהודית, הרי דבריו של הרב קוק:

 "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". (ס' 'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י , ע' קנו).

 ***

הפוסט במומלצי עמותת ישראבלוג!