דֵעַ-א-קטואליה: חץ או פרח

28

זהו פוסט מיוחד לרגל החג, ובחגים אני משתדל בוודאי לא לשלוח חיצים. ואת הפוסט הזה, בין אם אתם שמאלנים או ימנים, כדאי לקרוא על שלושת חלקיו ולא להסיק מסקנות עד לסוף הפוסט.

אני גר בשכונת תפר, שרובה נבנתה בשטח ההפקר שבו ישבו כוחות האו"ם בין 48 לבין 67.

והשכונה הזו צמודה למתחם הר הצופים, שהיה עד 67 מובלעת ישראלית, שהיה לגביו הסדר בחוזה הפסקת הנשק עם הירדנים, שלפיו הייתה עולה שיירה של 84 שוטרים ואנשי סגל האוניברסיטה העברית אחת לשבועיים ומחליפה את קודמיהם. הטבח שבצעו הירדנים לשיירה כזו זכור וודאי לותיקים שבכם.

ולאחר 67 נבנתה השכונה שלנו בשטח ההפקר ובשטח שהפלסטינאים פחדו להתיישב, כי האמינו ששורצים בו שדים ורוחות. ובנוסף נבנתה שכונת רמת אשכול (שהייתה גם היא ברובה בשטח ההפקר), כדי ליצור רצף של ישוב יהודי, שימנע בעתיד את הצורך בטובות הירדנים, כדי לשמור על המובלעת של האוניברסיטה ובית חולים הדסה שבהר הצופים.

ולאחר מלחמת ששת הימים, השכונה הישראלית החדשה שנבנתה גבלה במספר בתים מועט של פלסטינאים, שצמחו במהירות לשני כפרים גדולים, הנושקים לשכונה שלנו. ומה שמפריד בין השכונה שלנו לשני הכפרים הוא עמק צר שרוחבו כ- 800 מטרים בלבד (בקו אווירי). ומה שמפריד בין שני הכפרים בינם לבין עצמם הוא הכביש היורד לכיוון מעלה אדומים ויריחו.

מה לעשות? הדמוגרפיה עובדת ועשרה ילדים בוגרים של כל משפחה פלסטינאית צריכים מקום לגור עם משפחותיהם הצעירות, וכי איפוא יגורו, על הירח? והכפרים שלהם התרחבו בצורה מדהימה, תחילה לגובה - קומה לכל בן (ודיור לגובה, אינו חביב כידוע על הערבים), ולאחר מכן לרוחב - למעלה מ-60% נבנו באופן לא חוקי, על שטח שלא שייך להם לפי מרשם האדמות הירדני.

מקור untitled.org.il

כשעברנו לגור לבית שלנו, מדירה צפופה בשכונה בשנת 1998, ניתן היה לראות ממרפסת ביתנו כפרים בגודל בינוני ומאז ועד היום מספר הבתים הוכפל פי עשר. שלא לדבר שהבניה אינה מתוכננת לפי איזה תוכנית מתאר ערים. ולא רק שהבניה צומחת לגובה ומסתירה חלק מהנוף המדהים, אלא חלקה גם אינו אסתטי עם בית בודד פה ושם, צבוע טורקיז ואשר מוקף בבתי אבן בבניה סטנדרטית ירושלמית (אבל נעזוב את האסתטיקה, שנתונה לויכוח). 

ומאז 1998 הבניה התקרבה מאוד לשכונתנו והתחילה לרדת אל צלע ההר ולמרגלות העמק, ושכנינו אפילו מצאו דרך נלוזה למלא בצורה שיטתית את העמק והואדי בפסולת בניה, עם עשרות משאיות שפורקות אותה כגנבים בכל לילה (כדי להמנע מקנסות של פקחי עיריה שישנים בשעות כאלה). זה אנחנו שצריכים לסבול את רעשי הריקון ודרדור האבנים בלילה. והואדי לאט לאט כבר התמלא בחלקו, ומתנחלים מסוג פלסטינאי כבר בנו על הפסולת בתים לא חוקיים. לא ירחק היום שהם כבר יצמדו לגדר הרעועה שמפרידה את בתי שכונתנו. אמנם יש להם צפיפות דיור קשה, אך מדוע הם לא מתרחבים לכיוון המדבר הלא מיושב? מדוע הם לא זורקים את פסולת הבניה שם? שלא לדבר על הפגיעה בסביבה הירוקה.

שפיכת פסולת פיראטית בין הכפר לשכונה שלנו. מקור הארץ

הכפרים הערבים האלה היו מההתחלה לא ידידותיים (בלשון המעטה) ולא רק שהתנכלו לישראלים תמימים שנכנסו לבקר בשכונתם, או שנקלעו לשם בטעות. כפסע היה בין מיקרי לינץ'.

ולא רק כוחות הביטחון בדמות משמר הגבול והמשטרה מפחדים להכנס לשם ונמנעים מכך ככל האפשר - גם העיריה מפחדת להכנס לתת שירותים (למרות שמרבית התושבים שם מסרבים לשלם ארנונה על הבתים המפוארים שהם בונים, שאפילו עולים בהרבה על הדירות הצנועות של רוב תושבי השכונה שלנו).  אפילו לא מאפשרים לעיריה לפנות את האשפה שאותה, כולל צמיגים ישנים, התושבים מבעירים - ומרעילים את עצמם ואותנו בעשן סמיך המיתמר ומתפזר בהתאם לתנועת הרוחות.

את אספקת החשמל והמים הם מקבלים כמובן מאיתנו (חשמל ומים לא היו להם לפני 67), אבל אם צריך להגיע מחברת החשמל, המים והביוב לתקן אצלם - הם בקושי מאפשרים ועושים מזה סיפור. ומזל שחברת החשמל והמים שולחים עובדים ערבים כדי לתקן עבורם הם.

ואפילו כל הנהגים הפלסטינאים, תושבי הכפרים שמועסקים על ידי חברות ישראליות, חוששים להחנות בכפרים שלהם את המשאיות, האוטובוסים והרכבים בבעלות ישראלים. הם מחנים אותם בשולי הכביש היורד מהשכונה שלנו אל הכפר והולכים ברגל מאות ואלפי מטרים עד לביתם. הם יודעים שאחרת יבעירו את כלי הרכב בשכונתם.

ומהכפר הזה ידענו הרבה צרות. החל מהתקופה שהם היו נוהגים בתחילת שנות התשעים להתגנב בלילה לשכונתנו ולהעלות רכבים שלנו באש. יום אחד התעוררתי ובמגרש החניה שלנו שרפו 11 מכוניות. זו שחנתה משמאל וזו שחנתה מימין לרכב שלי - נשרפו עד יסוד.

והייתה תקופה ארוכה (ובמידה מסויימת גם היום) שנערים מהכפרים האלה היו נכנסים לשכונה שלנו - מכים ילדים שלנו, גונבים שעונים ואופניים. והייתה להם גם אהבה לגנוב לנו טאסות מהצמיגים, לעקור סמלי מכוניות ואפילו לפנצ'ר צמיגים ולשרוט את הצבע של המכוניות. הם היו משתלטים על הגינה העירונית של השכונה, מגרשים ילדים ישראלים.

ובכלל הם היו מגיעים לגינה העירונית הזו, לעשות בה חינגות משפחתיות, להתעלם מפחי האשפה המפוזרים לרוב ולהשאיר הררים של שאריות אוכל ולכלוך, בכל שטח הגן - לניקיון עובדי העיריה. עד שוועד השכונה שלנו החליט לעשות מעשה ולדבר עם מוכתרי הכפרים על הכדאיות שבשכנות טובה. וכשזה לא עזר למרות כל ההבטחות, הוועד הרחיק את מרבית מתקני השעשועים מהגן. ואנחנו פתחנו סניף משמר אזרחי פעיל, שבהחלט המעיט את הונדליזם בצורה משמעותית.

אבל, עוד לפני כשנה - חזר הוונדליזם לשכונתנו ובערב אחד הם עקרו 200 שעוני גז מחצרות הבתים שלנו, ומשאירים דליפת גז מסוכנת (גז באספקה מרכזית). מזל שזה לא הסתיים באסון. מזל שזה לא נעשה בלילה כשכולם ישנים.  מזל שהם פחדו להצית את הגז הדולף ולגרום לפיצוץ, כי פחדו לנפשם הם.

בפרוץ האנתיפדה, היו נסיונות רבים להביא אותה לשכונתנו, אך מזל שכוחות הביטחון שלנו פעלו בתקיפות והטילו עוצר של מספר ימים על שכונתם. הם הבינו שלא כדאי להם להביא להסלמה, כי יש להם הרבה מה להפסיד. ראו החלק הבא של הפוסט.

 ***

מרבית האוכלוסיה של השכונה שלנו מורכבת מאנשים מהמרכז שמאלה. אנשי אקדמיה, תקשורת, רפואה, מורים, עורכי דין, וסטודנטים ששוכרים דירות. אנשים שאין השנאה והגזענות בוערת בעצמותהם כלפי ערבים ופלסטינאים. אנשים שרוצים במרביתם שכנות טובה ושקטה.

ולכן, אנחנו מאפשרים להם להגיע בהמוניהם לבנק השכונתי שממש עמוס בו, כי יחד עם כל לקוח שלהם מתלווה חמולה של בני משפחה. וגם סניף הדואר שלנו מפוצץ, כי הם מרבים לעשות העברות בעלות של רכבים (משום מה הרבה הרבה יותר מאשר הישראלים בשכונה) וכשאני מגיע לסניף הדואר אני מתייאש, כי אני צריך לחכות 30 מספרים.

אך מה לא עושים בשביל שכנות טובה, הרי אין להם בנק וסניף דואר בכפרים שלהם.

והם ממלאים בהמוניהם את סופר הקו-אופ הגזלן שלנו. וקונים כל משפחה החל מעשרה כיכרות לחם ועד למעדני חלב, בשרים וגלידות. שיהיו בריאים, אין עיני צרה בעושר שלהם, נהפוך הוא. אם מצבם הכלכלי יהיה שפיר, אולי פחות יציקו לנו.

ומצד שני, לעיתים הם נוסעים בשיירות רכבים צופרים, עם דגלי פלסטין ברחובות הצדדיים והפחות צדדיים בשכונה שלנו. ומה יש להם לעשות ברחובות הצדדיים שלנו?

ובשכונה שלנו אפילו מקבלים ילדים ערבים לבית הספר היסודי שלנו. כל כיתה מונה לפחות עשרה אחוז ילדים ערבים. למרות שיש להם בית ספר בכפרים שלהם, יש הורים ערבים שמעדיפים שילדיהם ילמדו בבית ספרנו, אפילו שלא ילמדו בו כיצד לכתוב ערבית ולא ילמדו תרבות ערבית. והילדים האלה מתקבלים על ידי הילדים שלנו ויוצרים חברויות. הם אפילו מדברים במבטא ישראלי ואי אפשר להבחין שהם ערבים. מדברים כמונו, מתלבשים כמונו, ונוהגים כמונו.

ואני שואל, הם יכולים להלך חופשי בשכונה שלנו, לשבת בגנים העירוניים שלנו (שהם מאוד פופולריים למיזמוזים של צעירים וצעירות פלסטינאים, שבכפרם היו קורעים להם את הצורה על זה). הם יכולים להכנס ולקנות בכל החנויות שלנו, בבנק ובדואר שלנו - בלי גילויי גזענות כלפיהם (ואני אומר את זאת באחריות!). אז מדוע אני לא יכול ללכת לשכונתם לאכול פלאפל, או ללגום קאווה עם קדאיף?

וכי מסעדות ובתי קפה לא היו מועילים להם לפרנסתם הם?

שנים אנחנו סובלים את הדציבלים של המואזינים שלהם (בקקופוניה הורסת), כשחלק מהרמקולים שלהם מכוונים לשכונתנו (בשביל מה לכיוון השכונה שלנו?). וכי בימי מוחמד היו בנמצא מיקרופונים ורמקולים בראשי מסגדים? וכי בימי מוחמד היו מרימים כל יום יריות באוויר, משלחים נפצים ופצצות תאורה בחגיגות החתונות שנמשכות שלושה ימים ולילות (ויש לא מן הסתם אחדים כאלה כל יום, ופעם הגיע אפילו זיקוק למרפסת של שכנה בשכונה שלנו בקומה השלישית ופצע אותה קשה)?

האם האיסלאם מצווה להרים זיקוקים בכל ערב סיום הצום ברמדאן? האם אי אפשר לערוך מסיבות חתונה מבלי שהמוזיקה שלהם תחריש את אוזנינו בבתינו? ומדוע אנחנו צריכים לסבול את הדציבלים של המואזינים שלהם יום יום, ואת הקול התופים באשמורת לילה אחרונה בחודש הרמדאן? - אנחנו מבליגים וסובלים, רק שתהיה שכנות טובה.

ועד השכונה הלך פעמים רבות למוכתרים של הכפרים, לבקש שינמיכו את הרעש הבוקע מהרמקולים שמופנים לשכונתנו. לעיתים זה עוזר למספר ימים ואז מתחדש כמקודם. ובערב יום הזיכרון ויום העצמאות האחרון הם התחילו להגביר את הרמקולים בעצמה מפחידה וממש בלתי נסבלת והמשיכו בכך שבועיים, עד שהרשויות הזהירו אותם.

והיכן הרגישות? להרים פצצות תאורה וזיקוקים ולירות באוויר (ללא חתונה) בערב וביום הכיפורים? האם זה לא כדי להתריס ולפגוע? מה הם היו אומרים אם אנחנו היינו נוהגים כך כלפיהם ברמדאן? ואני שואל אותם זאת ברמת השכנים, שלא עשו להם דבר, נהפוך הוא אנחנו מאפשרים להם לקבל את כל השרותים שלנו, ללא שום הגבלה. נכון שהשרותים לא ניתנים כהלכה בשכונתם, אבל זה לא משום שהם לא משלמים ארנונה, אלא משום שהם מסרבים לקבל אותם ופוגעים בנותני השרותים.

בוודאי יקומו עכשיו אנשי מחנה השמאל (שגם אני משתייך לצד המתון שלו) ויאמרו כי הכל נובע מכך שאנחנו מייצגים את הכיבוש. אבל במקרה דנן, שטח הפקר ושטח שהם לא רצו לגור בו (ולא משנה אם בגלל שדים ורוחות), אינו שטח כבוש ובוודאי לא שלהם לפי כל קריטריון משפט בינלאומי. אפילו במרכז הכפרים שלהם, רחוק מאיתנו, היו מאוכלסים בתים ספורים, שבקושי היה ניתן לספרם ביותר מאצבעות שתי הידיים - בעת שחרור המובלעת הישראלית בהר הצופים. אפשר אפילו לומר שהם התנחלו פה.

ואתם אנשי מחנה הימין אל תחגגו חגיגות ניצחון מדבריי. בכל זאת גם בנו יש אשמה, לא באנשי השכונה שלנו שוחרי השלום, שאינם עושים פרובוקציות ותג מחיר - אלא באנשי כוחות הביטחון. אנשי הביטחון שמקימים לעיתים מחסום מאולתר ולא נותנים להם לחזור במשך שעות לכפריהם, שיורים כדורי גומי  וגז מדמיע על מפגינים שרק עומדים לפניהם וצועקים.

ואטיל גם אשמה בשיטות אנשי הביטחון שהגיעו פעם למוכתר הכפר ושכנעו אותו שהכפר יתן לכוחות שלנו לבקר בבתי התושבים ביקור נימוסין ובניית אמון, כדי לבדוק אפשרויות עסקיות מקרבי לבבות. ומה עשו כוחות הבטחון? יצרו אמון על ידי בדיקת קיום אמל"ח בבתי התושבים. ואתם אנשי הימין, האם אתם מצדיקים מעשה כזה, של בדיקה בטחונית בחסות "ביקור ידידותי"? זה מזכיר לי משטרים אחרים בגולה, שהיהודים לא רוצים לזכור אותם.

***

בימי שישי, כאשר אני עורך את הקניה השבועית בסופרמרקט השכונתי, אני נוהג לשלוח את הקניה במשלוח לבית, ומנצל את זה כדי לצעוד ברגל לבית (מרחק 15 דקות בהליכה מהירה). ולקראת סיום הצעדה אני נוהג להתיישב על אחד הספסלים בגינה העירונית הסמוכה לרחוב שלנו.

ומדי פעם מגיע איזה תושב הכפר הסמוך ופותח עימי בשיחת חולין. פעם אחת התיישב לידי צעיר פלסטינאי בן 24, לאחר שביקש רשות. הוא היה מאוד ידידותי ודיבר עברית רהוטה ברמה גבוהה. הוא סיפר לי שהוא כבר יושב חודש בבית לאחר שקבלן שיפוצים ערבי פיטר אותו. שאבא שלו מציק לו מדוע אינו יוצא לעבודה ולכן יצא מהבית להתאוורר.

הוא סיפר לי בשמחה שהתקבל לעבודה וביום ראשון הקרוב הוא מתחיל לעבוד במשלוחים בסופרמרקט בקרית יובל. מכאן התגלגלה השיחה והוא התעניין בתחום עיסוקי, ומשם התגלגל השיח לחיי הכפר. הוא סיפר לי שבכפר גרות הרבה משפחות עמידות לצד משפחות קשות יום. והוא התלונן שבכפר לא קיימת עזרה הדדית כפי שאצלנו (וחשבתי לעצמי איזו עזרה הדדית מקבלים יושבי האוהלים שלנו).

הוא סיפר לי על משפחתו והתעניין לגבי משפחתי. שיחה נעימה על הא ועל דא, שהסתיימה בלחיצת יד לבבית ובאיחוליי להצלחה בעבודה החדשה שלו.

ופעם אחרת הגיעה לגן חבורת ילדים בכיתה ה'-ו', לבושים בקפידה ורואים שהם באו מבית טוב.  הם קרבו אליי לברך אותי בשלום. הם היו מאוד ידידותיים ונחמדים, הציגו את עצמם ןשאלו לשמי. הם לא כל כך ידעו עברית (המבוגר שבהם ידע קצת יותר) אבל הם התיישבו לצידי על הספסל ועל גדר האבן מולי ושוחחנו בעברית עילגת שלהם ומעט בערבית העילגת שלי, ובשפת הסימנים. הם שאלו אותי לעיסוקי, וסיפרו לי על עיסוקיהם של הוריהם. שאלו אותי אם אני מכיר את אוּם כּוּל תּוּם ואת עבּד אל חלים והשירים שלהם. אמרתי להם שכן והם מאוד שמחו. סיפרו לי על בית הספר שלהם ושהיום יום שישי, יש להם חופש מלימודים. שיחה כיפית של כחצי שעה, שבסופה הם נפרדו ממני לשלום בלחיצת יד. שום שנאה לא הייתה בילדים האלה.

ולאחר שנפרדתי מהם, ישבתי וחשבתי שבכל הפלסטינאים שהכרתי בגן הזה, כששוחחתי איתם אחד על אחד, לא היו שום רבדים של טינה ושנאה. ואפילו השיחות, בעיקר עם צעירים, היו ידידותיות יותר מאשר עם השכנים היהודים שלי. אז האם יש סיכוי לדו-קיום ושכנות טובה במציאות המורכבת שלנו?

חג שמח