דֵעַ-א-קטואליה: חץ או פרח

42

נראה שמרבית מפלגות השמאל והמרכז מתכוונים ועושים ככל יכולתם להשאר באופוזיציה. מדוע? כי יש להם אידיאולוגיות, אג'נדות, משחקי אגו ואפילו בילבול.  מרוב חילוקי דעות ונסיון לגנוב קולות אחד מהשני, הם שוכחים שיש ימין שהפך לקיצוני יותר ומרביתו ילך אחרי ביבי באש ובמים. נראה כי רבים מאנשי השמאל כבר מוכנים נפשית לסבול עוד ארבע שנות ביברמן ושו"ת.

מדוע אני מציין מרבית מפלגות הגוש שמאל-מרכז, ולא כולן ככולן. כי מפלגת "יש עתיד" של לפיד דוגלת במצעה שאת הממשלה ירכיב ראש המפלגה שתזכה במירב הקולות. תיק החינוך ללפיד ועוד תיק ביטחון פנים יבטיח את כניסתה של יש עתיד לקואליצית ביבי. למרות שלפיד טוען שהוא אינו בכיס של אף אחד, כל הסימנים מורים שאם תבחרו במפלגה זו, תתנו את קולותיכם לביבי תמורת נזיד עדשים שיקבל לפיד - גורלה יהיה כמו ד"ש, שינוי, צומת, מפלגת הגימלאים וכדומה בעבר. ואיפוא המפלגות האלה היום?

אז יש אנשי שמאל שמוכנים לסבול את ביבי ושו"ת עוד ארבע שנים כמו עדת מזוכיסטים ולו רק כדי להשאר נאמנים לאידאות האוטופיות הנעלות שלהם, שבמילא לא יתגשמו. הם מצדיקים את בחירתם בעקבות ביטחון תבוסתני בניצחון הימין. הם כנראה שוכחים שהיו מהפכים בעבר, שבקדנציה הקודמת ביבי נשאר עם 11 חברי כנסת בלבד.

אז כדי להצדיק את התבוסתנות, יש אנשי שמאל שאומרים: גם אם ברור שהמפלגה שלי תשב באופוזיציה, היא תהייה אופוזיציה לוחמת עם הביצועים הטובים ביותר מכל מפלגות השמאל או המרכז האחרות. אך, האם זה באמת כך? האם המפלגות הקטנות של האופוזיציה (שכמעט לא שינו את הרכבן מהכנסת הנוכחית) יכולות לטעון שהישגיהן הפרלמנטרים טובים יותר מכל השאר?

לשם כך, רציתי לבדוק את נכונות טענותיהם. וכדי לא להיות משוחד מזכרונות של מעשים פרובוקטיבים בכנסת ומחוצה לה, חלקם אפילו על גבול האלימות הפלילית (ושעניינם של חכי"ם מסויימים נמצא בבירור משפטי) - השוואתי נתונים לגבי כל ח"כ וח"כ בפרט והמפלגה בכלל בכנסת הנוכחית, מתוך בסיס הנתונים כנסת פתוחה.

לגבי המפלגה העתידית של ציפי לבני - "התנועה", שיכּללתי את הנתונים וההספקים שלה בקדנציה הנוכחית עד שהתפטרה ושל החכ"ים הנוכחיים שהצטרפו אליה: רחל אדאטו, יואל חסון, שלמה מולה, ומגלי והבה. בינתיים שמענו אתמול על הצטרפות עוד חברי כנסת - מאיר שטרית, אורית זוארץ ורוברט טיבייב. לכן, האימפקט שלהם אינו כלול במחקר שערכתי לפני שהצטרפו.

והרי טבלה המסכמת את הפעילות וההישגים של מפלגות השמאל והמרכז בכנסת הנוכחית: 

מכאן שמפלגת העבודה ככלל מובילה בהישגיה הפרלמנטריים על שאר מפלגות השמאל והמרכז ברוב הפרמטרים. בל נשכח את ההתפלגות הטראומטית שעברה מפלגת העבודה ואת זה ששלי יחימוביץ היתה צריכה לבנות מחדש את המפלגה. ובכל זאת היא ואיתן כבל הם מהמובילים בהשגים הפרלמנטרים (אחוז חקיקה גבוה). מי שמורידים את הממוצע הם דניאל בן סימון ובנימין (פואד) בן אליעזר. אז לשמחתי הראשון נדחק משתי העשיריות הראשונות ולפואד נסלח  מפאת בריאותו הרופפת שליוותה חלק ניכר מהקנדציה.

גם לחברי הכנסת של "התנועה" יש השגים לא רעים (במקום שני). גם לאחר תוספת הפעילות של שלושת חברי הכנסת שלא נכללו במחקר (שטרית, זוארץ וטיבייב), "התנועה" של ציפי לבני נשארה במקום השני מבחינת אחוזי הצלחה בחקיקה  (והוא תוקן ל- 4.2% לעומת 5.4% ). אבל חברי "התנועה", במתכונת חברי הכנסת הנוכחיים, היא במקום ראשון במספר הצעות החוק שהוגשו - 974 הצעות חוק, לעומת 502 בלבד של העבודה (עם אותו מספר של חברי כנסת). אבל לעבודה יש מספר גדול יותר של הצעות חוק שהתקבלו. כלומר, אחוזי הצלחה גדולים יותר באופן משמעותי.   

לחד"ש במקום השלישי יש פרלמנטר מצויין עם השגים גבוהים ביותר -דב חנין. אך שאר שלושת חברי המפלגה (כולל היו"ר) הם בעלי הישגים פרלמנטרים הרבה מתחת לממוצע (שלא אומר על הפנים). בל נשכח שלחד"ש היתה לפני כעשור פרלמנטרית אישה. פרלמנטרית מצטיינת (תמר גוז'נסקי) ונמרצת לא פחות מדב חנין, ואשר הודחה מחד"ש בבושת פנים.

הופתעתי שממוצע ההישגים של מרצ הוא רק במקום הרביעי. מי שמורידה את ממוצע ההישגים של שלושת הח"כים שלה היא דווקא יו"ר המפלגה זהבה גלאון.

אני עדיין לא סגור במי אבחר בבחירות הקרובות. אבל, מבדיקת ההישגים הפרלמנטרים שערכתי, כמו בשל האנשים הטובים שהצטרפו לרשימה הריאלית, אני נוטה לבחור במפלגת העבודה. תאמרו שאין לשלי נסיון מינסטריאלי, אך בעיניי נחשב הרבה יותר הצלחתה לשקם ולהעלות את מפלגת העבודה מהאשפתות. בינינו, כמה מהשרים הם לא יותר מאשר בובות?

ואתם שאינכם יכולים לתמוך בממשלת ימין, תעשו לעצמכם טובה והפסיקו עם המחשבות התבוסתניות - ביום הבחירות לכו להצביע, שלא תצטערו שאתם השארתם את ביבי את ליברמן את פייגלין, שאליהם יצטרפו מפלגות הימין הקיצוניות - האיחוד הלאומי והבית הלאומי, שעל פי רשימת נבחרי הליכוד הנוכחית הן כבר לא שונות בהרבה מפני הליכוד-ביתנו היום.

ולסיום יש לי הרגשה שאנשי שמאל מסויימים דווקא מעוניינים מאד שביבי יבחר שוב לראשות הממשלה, כי כך לדעתם ארה"ב ומדינות העולם יכופפו כל ממשלה ימנית קיצונית ומייחלים שכך יעשה. אבל הם שוכחים (או לא איכפת להם) מעוולות ומגזירות חברתיות וכלכליות שנחטוף לאחר הבחירות. טועים אלה שחושבים כי שלום עכשיו יפתור את בעיות הטייקונים והתספורות, את בעיות ניהול קרנות הפנסיה והתגמולים שלנו, וכדומה. בהכירי את המנטליות במזרח התיכון ועליית הפונדמנטליזם האיסלמי, לא במהרה נוכל לוותר על כוחו של צה"ל ותקציב הביטחון. ובמאמר מוסגר אומר שגם אצלנו כבר קיימת עליה בפונדמנטליזם יהודי. כן, כן - כפייה דתית, נוער הגבעות, תג מחיר ונשות הטליבן. לצערי אני יודע שגם אם אלה מסתכלים במראה, הם אינם רואים את מה שהינם. אך אשאיר זאת לדיון בפוסט אחר.                                                      

כמה ציני שגם אנשי שמאל רבים, כמו בימין,  מעמידים את האג'נדה המדינית-בטחונית בראש מעייני הבחירות הקרובות ומתעלמים או מנסים להשכיח את הבעיות החברתיות. תעשו לי טובה ואל תנפנפו בסיסמאות כגון "מפלגת העבודה אינה יותר חברתית מהליכוד". אנא השוו את רשימות הח"כים בשתי המפלגות. ואולי בעצם אתם מנסים לטעון שאין צורך בבחירות?