דֵעַ-א-קטואליה: חץ או פרח

78

אתוודה בפניכם שהשבוע קצת נמאס לי לכתוב כאן, ראשית בגלל מה שאירע ותואר כאן. וגם משום שבבלוג הזה יש מידת עניין קטנה יחסית להשקעה. הבלוג אינו מגיע מעבר לקבוצה מסוימת של קוראים קבועים, אלא אם הגיע למומלצים. לא שאני מזלזל בקוראי הקבועים והנאמנים. אבל זה שהפופולריות של הבלוג היא לא משהו, מעורר בי שאלות לגבי המשך קיומו או הפורמט שלו. אבל אני מניח שאמשיך לתת לו לרוץ עוד זמן מה. גם לא אתן למצב רוח רגעי לעשות החלטות.

השבוע הרבה מאוד דברים הרגיזו אותי: מצב ניהול עתודות הגז שלנו - שהן למעשה רכוש כלל אזרחי המדינה, אבל הממשלה מנהלת את העניין כרכושה הפרטי.

וגם התמונה של יאיר לפיד המחייך בחיוך יהיר על דוכן הכנסת בדיון על הגזירות הכלכליות שלו.  נראה לי שחיוך כזה הוא המסמר האחרון שהוא זקוק לארון המתים שלו. ומרגיזים אותי כל מיני דנונים פּישֶרים. וממש בא לי להתנתק מטלוויזיה ועיתונים.

ובכלל יש כאלה שהטיבו ממני להסביר מדוע אנשים שפלים כמו ח"כ הרב אייכלר - אינם שייכים בעיניי לחלוטין לעם שלי. אני מתבייש באנשים כאלה. אני סולד מאנשים כאלה. חייבים להוקיע אנשים כאלה (גם אם הם רבנים או חברי כנסת. מה היו עושים לחברת כנסת חנין זועבי על דיבורים כאלה. לה אסור ולו מותר?). סגנון דיבורי אינו כמו של זהבי העצבני - אבל כל מילה בכתבה שלו היא סלע. ראו והאזינו  כאן. ואפילו אצטרף לזהבי שהח"כ הרב אייכלר הוא חלאה אנושית. אם באמת היה מאמין באלוהים - לא היה אומר דברים כאלה.

נראה לי שאני צריך להרגע עד שאכתוב את הפוסט הבא.