אז היי.. הממ.. ממשק חדש? אני... אני. בואו נקרא לי אני וזה יהיה השם שלי. אני מפרסמת פה את הפוסט הראשון שלי, ואני עושה פה ניסיון עם ישראבלוג .
עד עכשיו פרסמתי את הבלוג שלי באתר Blogger . זה היה אתר מאוד מאוד נוח, אבל הרגשתי שאין שם את קהל היעד שאני צריכה.
אני לא יודעת.. פחות אנשים שיבינו עברית, ועוד כמה שיקולים פרטיים.
הבלוג הזה ישמש לי כיומן . פשוטו כמשמעו. יומן. אני כותבת פה ה כ ל , בעיקר באופן פילוסופי וחופר שכזה, אבל יש אנשים שדווקא יוכלו לשאוב מזה השראה, לפעמים אפילו אני עצמי חוזרת לפוסטים ישנים שלי, ונדהמת לגלות כמה חכמים היו הדברים שכתבתי באותו פוסט, וכמה טיפשה אני שהספקתי לשכוח אותם. עוד שתי מרכיבים של הבלוג שלי זה שיר, שאני מוסיפה בהתאם לפוסט (אם כי לא בהכרח) ותמונה. אני רואה באמצעים האלה דרכים נפלאות להעביר כל מה שלא הצלחתי לבטא במילים, וחוץ מזה שאני רואה בזה, משום מה, דבר ייחודי, דבר שייעשה את הבלוג שלי לצבעוני יותר.
עכשיו די לדיבורים המיותרים- בואו ניגש לעיניין. אני מקווה שאני אסתדר עם הממשק הזה . ובתור פוסט ראשון פה- אני רוצה לבחון כמה דברים לכן אני אעשה העתק הדבק לפוסט האחרון שכתבתי שם, וזה יהיה כמו מאין קישור בין השניים. אני מקווה שתגלו קצת עליי בעקבותיו, כי קשה לי לתאר את עצמי בשמות תואר או שמות של תכונות בלבד.
אשמח לתגובות. תודה נראש על הזמן שאתם, אם וכאשר תקשיעו בלקרוא את הפוסט הזה.
I'm too weird to live, but much too rare to die.
אני מתחילה לאחרונה לגבש את הזהות שלי בתור אדם בוגר ועצמאי.
לאחרונה המוח שלי מוצף בזכרונות ילדות מביכים- שבהם הייתי נגררת אחרי השכנה הנצלנית שגדולה ממני בשנה.
שבהם הייתי ילדה רכלנית בטירוף, אף על פי שמאז ומעולם רכילות גרמה לי לבחילה.
ילדה שבחרה לחגוג את בת המצווה שלה יחד עם החברים המעטים שהיו לה כי ככה נהוג, אף על פי שבתוך תוככי אני יודעת שבעצם לא רציתי לעשות שום דבר מיוחד לכבוד המאורע.
והאמת היא שהזכרונות האלה די מביכים אותי, מבהירים לי עד כמה מעולם לא הייתי אחת מהם, רגילה או שגרתית.
איך הייתי החיית מחמד של החברה, החייל השפוט שלה.
ואז הגיע גיל ההתבגרות . הגיל הזה שבו אתה מתחיל להסתכל אחורה על גיל היסודי ולזכור את כל הטעויות המביכות של חייך, אתה מגלה שאתה מאז ומעולם היית שונה מהם, היית אחר... הדבר היחיד שקישר בינכם הוא התמימות שבלהיות ילד, שבלרצות להיות כמו כולם .
מסתבר שכל חיי חייתי בזהות של מישהי אחרת, מישהי ששונאת רוק, אף על פי שזאת המוזיקה שהכי מדברת אליי, ילדה ששונאת הארי פוטר, רק כי החננה של הכיתה אהבה את זה. ילדה ששונאת לקרוא כי זה לא מגניב וזאת התנהגות של חסרת חיים.
אני כ"כ שמחה שהחיים שלי קיבלו את התפנית שלהם בשנה האחרונה, כי סופסוף הצלחתי לגלות מהן הנאות החיים. ושלא תבין לא נכון, בהחלט שמעולם לא מצאתי את עצמי. כאילו לב שלי המשיך כל הזמן ללחוש לי שהילדה שהייתי יכולה להיות, הייתה הרבה יותר טובה ממה שהייתי בגיל היסודי.
זה נשמע שחצני, אבל תמיד הרגשתי כאילו אני טיפה יותר אחרת מכולם, ריכולים הם לא הקטע שלי, ושלא נדבר על הספרים שהייתי קוראת בסתר.
לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי הולכת לספריה של בית הספר (היסודי) בהפסקות , מנסה שאף אחת מהחברות שלי לא תשים לב בטעות.
אני מסתכלת על זה אחורה, אפילו "אהבתי" מזרחית. אני לא מאמינה שאנ
י כותבת את זה בכלל, מזרחית לדעתי זה ז'אנר המוזיקה הרדוד ביותר שיכול להיות, בלי משמעות, רק הכסף בעינים. מגעיל, כמו טראנסים. ההבדל היחיד הוא שטראנסים מצליחים איכשהו לגרום לי לרצות לרקוד, בניגוד למזרחית שבאמת ובתמים עושה לי כאב ראש. (ברצוני לציין שזאת הייתה תקופת חיים מאוד מסויימת, והעיניין עבר לי אחרי כמה חודשים- מה גם שזה היה כשהייתי ילדה בכיתה ב' או ג', ואני מאוד מקווה שאני לא אדבר שוב על אותה תקופה מביכה.)
ואם חושבים על זה עוד יותר בעניין המוזיקה- בכלל לא הייתי בנאדם של מוזיקה בטענה שמוזיקה זה ל"פריקים" (שאגב בטועני כך לא ידעתי שפריק זה בהכרח אימו.)
בוא רק נבהיר את זה, כדי שזה יהיה ודאי, ספרים, מוזיקה ואינטרנט (ומספר סדרות מסויימות, נו טוב) הם החברים הכי טובים שלי. אני לא יכולה כיום לדמיין את עצמי בלעדיהם.
אני כ"כ שמחה שסופסוף אני מתחילה לנקות מעל עצמי את השכבות של הצביעות העצמית, את החיוכים המזוייפים שנמרחו על הפנים שלי, את ההתנהגויות והיציאות המוזרות במהלך השיעורים שעושים לי רושם של מוזרה.
אני מודה שלפעמים עדייין מתפלק לי צחוק מזוייף, שלא נדבר על ניסיון כושל להצחיק בשיעורים, אבל המצב הש
תפר בהרבה.
עצם זה שאנשים התחילו להתייחס אליי כאילו אני שקופה, הוא הדבר שמטריד אותי במיוחד כרגע. אני חושבת שבערך הבאתי את כל העניין הזה על עצמי, ההתבודדויות המוזרות שלי, ההתנהגויות המוזרות שלי, ואני לא אשקר- אני פחות או יותר רציתי להיות לבד לא פעם ולא פעמיים בשנה האחרונה, הם כל אלו שגרמו לסביבה ולחברה שאני חיה בה לסנן אותי. לאחרונה אני שמה לב שאנשים פשוט
לא שומעים מה אני אומרת, ולא כי אני לא מדברת בקול רם מספיק, תאמין לי.. הקול שלי יכול להיות מאוד רועש כשהוא רוצה, אלא כאילו אני פשוט לא שם.
בשיחה עם החבר'ה שלי... אפשר להגיד שהקול שלי נעלם אי שם באמצע.
מה שכן, אני התבודדתי מהם לא מתוך סנוביות, חלילה, אלא כי אני פשוט לא מוצאת את עצמי בין כל הרכילויות והדיבורים על איפור וקוסמטיקה של הבנות ודיבורי ה"חזה-ישבן,60-90-60" של הבנים. אני לא יכולה לסבול את הרדידות שבשיחות כאלה, מה שקורה בעצם כל הזמן.
אבל אני נשבעת שזה שאני מראה חוסר התעניינות בנושאים שמעניינים אותם, לא אומר שהתכוונתי להיות בלתי נראית.
נכון אני מודה, אני שונאת להביע את הדעה שלי כל עוד לא מדובר בהכרעת הכף, אבל כשאני אומרת את הדעה שלי חשוב לי יותר מהכל שיהיה מי שישמע אותי ויותר מזה- יקשיב לי.
דודה שלי אומרת שתמיד הייתי חיית במה, ועצם זה שאני לומדת בבית ספר אזורי בפריפריה הוא בזבוז ענקי של החיים שלי. בכנות.... יש משהו בדברים שלה, בית ספר יותר פתוח ששורה עליו אווירת האומנות יהיה לי מקום נחמד, אבל האפשרות שאני אעבור לקמפוס של אומניות לנוער במרכז הארץ היא אפשרות אפסית לחלוטין.
אני בטוחה ששם יהיה לי קול. ששם אני ארגיש הרבה יותר בטוחה להביע את עצמי, אבל בואו נודה בזה, גם אני הייתי לומדת בבית ספר לאומניות, לא היה לי סיכוי לשרוד שם.
המרחק מהבית, המרחק מהמקום המוכר ואהוב שלי- אני בנאדם שקשה לו להיפתח לדברים חדשים, מכל מיני בחינות.. מבחינת הלימודים, למשל.. מורות/ים. אם תביאו לי מורה חדש/ה למקצוע מסויים יש לה/ו את ה-8 שניות הראשונות מקסימום מהרגע שהיא/וא מתחיל/ה ללמד עד שאני מחליטה אם אני מתכוונת לעשות לה/ו את המוות או שהתעודה שלי תנטוף התחנפויות בקטגוריה שלה/שלו.
בכל אופן לא זה הנושא.
בית ספר לאומניות הוא לא מקום בשבילי מכמה סיבות נוספות . אני אולי לא נשמעת או נראית ככה, אבל אני בנאדם של מסגרות. אני כמו מעיין משחק דוקים שכזה או יותר נכון המחק הזה עם המלבני עץ שבונים מהם מגדל ואז צריך להוציא לבנה אחת וליצור ממנה עוד שכבה בלי שהמגדל יפול ואני אסביר. אני עלולה כל רגע ליפול. אני מאוד רגישה חיצונית, למרות שרוב האנשים לא רואים בהתנהגות שלי רגשנית, משום שאכן כלפי חוץ (אני מניחה) זה לא נראה כאילו אני פועלת מתוך רגש מסוים, אבל האמת היא שכן. קשה לי להסביר את זה, בעיקר לאור העובדה שעוד לא הצלחתי לשייך את ההתנהגויות שלי לרגשות, ומלבד זאת.. הייתי מעדיפה לא להעלות את הדברים כאן .
מלבד הסיבות הנ"ל קיימת הסיבה הפשוטה ביותר היא שהסיכויים שיקבלו אותי לבית ספר לאומניות משתווה לסיכוי שלי לנחות על הירח, או במילים פשוטות- אפסי.
קשה לי מאוד לשחק מול קהל, ואני מתקשה לראות את עצמי בעתיד כזה של שחקנית. ז"א, אני מתקשה לדמיין את עצמי בסיטואציה שאני מופיעה על במה ומגשימה את הייעוד שלי, ואנשים אקראיים שילמו כסף בשביל לבוא לראות אותי.
אולי הפונטציאל נמצא בי, אבל קשה לי להאמין שאני איכשהו אוכל לפתח אותו, ויודע מה? אני גם לא בטוחה שאני רוצה.
נכון שחיים רק פעם אחת ואני צריכה לנצל את ההזדמנויות שניתנו לי, אבל כשאני מדמיינת את עצמי כאישה מבוגרת עם משפחה וילדים, אני לא מדמיינת את עצמי כשחקנית... אלא יותר משהו בכיוון של מוכרת ספרים/דיסקים (מי יודע בכלל אם דיסקים וספרים ישרדו עד התקופה שאני אקים משפחה), באיזה מקום נידח, "תקועה" במקום שאני חיה בו היום, בפריפריה.
אני לא יודעת אם זה טוב או רע.. אבל כבר מזמן למדתי שאני צריכה להתמודד אם מה שיש .
כמובן שכאשר יבואו ההזדמנויות לבטא את עצמי על הבמה, אני אנצל אותן, אבל אני קצת מפחדת להקדיש את כל חיי למשחק, כשבעצם אני כבר מראש רואה איך, אם, אני אשקיע ואטפח את עיניין המשחק ואקדיש לו חלק גדול מהחיים שלי, החלום הזה עומד להתנפץ לי בין הידיים.
אני יודעת שיש טובים ממני, ושאין סיכוי שאני אצליח להגיע לקצה הציפורן של התחום,
אבל כך או כך, אני מבטיחה לעצמי שאני לפחות אנסה- וגם אם אני אבין שזה לא בשבילי, עדיין יש את החיים האמיתיים שהם עצמם במה אחת גדולה ואני משחקת בהם על בסיס יומי.
אני רוצה לציין שאני בתחילתו של גיל ההתבגרות, ואני לא רוצה להשלות את עצמי או את אף אחד, אני ממש לא אוהבת את תירוץ-הגיל. ובכל זאת כמה מילים;
אני כבר רואה שזה עומד להיות מבלבל, מתסכל ולעיתים מרגיז. עם כל הלימודים, החבר'ה, הרצון שלי לרצות את ההורים, לבטא את עצמי, ולנצל כל רגע, כי זה גיל שאין שני לו. זה הזמן להתפרע, להגיע לקצה, לבדוק את הגבולות של עצמך ושל הסביבה, לגלות על האישיות שלך הכי הרבה, זה הזמן להיכשל, לבכות, לצחוק, לחייך, לזייף, לגלות ושוב- לחיות.
אני מקווה שאי אמצא את האיזון הנכון בין עצמי לבין הסביבה, בין רצונותיי לבין הציפיות ממני,
בין הצורך לחוות, לבין הצורך בשגרה. בין הצורך לברוח לעולם דמיוני כזה או אחר (ספרים, סדרות..) לבין הצורך להישאר מחוברת למציאות.
כל החיפוש הזה שאחרי האיזון, בחיפוש הייעוד שלי, שחקנית? או שמא סופרת? או שמע מוכרת דיסקים?
כל זה רק מקשה על הכל, על המעבר הזה והצורך להישאר ילדה, להאיחז בשנות ילדותי כמה שיותר, לבין הצורך האחר המנוגד להיות בוגרת, שאנשים ייקחו אותי ברצינות- זה יהיה הדבר שאני חושבת שהכי יקשה עליי בתהליך.
אני רק מקווה שאני אעבור אותו בהצלחה- שאני אצא ממנו מחושלת ומוכנה לחיים האמיתיים מכל הבחינות- אבל בדבר אחד אני בטוחה-
ייקראו לי מבוגרת, ייקראו לי זקנה, ייקראו לי בחורה, ייקראו לי אישה. זה לא משנה, אני לעולם לא אאבד מהילדה שאני. אני אנסה במהלך השנים הקרובות לצבור כמה שיותר זכרונות, חוויות, הצלחות וכשלונות, שאוכל לקחת איתי לשנים הבאות, ולהתבייש בהם, או להיות גאה בהם,
אבל אני לעולם לא אשכח את הגיל הזה, והוא לעולם לא יעלם ממני.
אני מאחלת לעצמי הצלחה וסיפוק מעשייה, ותהליך התבגרות מוצלח שיניב את הפירות הנכונים.
שאני אלמד להשלים עם עצמי מכל הבחינות, ושאני אכיר את עצמי יותר לעומק. שאני אגלה, אחכים ואצליח,
ושאשמור על ילדותי לנצח.
-
ובנימה אופטימית זו......
סתם. פשוט נסחפתי קצת עם כל הברכות העצמיות והדיבורים,
אז אני רוצה לסיים את הפוסט באופן אופטימי, כיוון שעברו עליי כמה ימים לא קלים בכלל (האמת היא שאני אפילו לא בטוחה שאני יודעת למה..) ועם כל מה שקורה סביבי, וכל השבועיים האינטנסביים האלה של סיום הלימודים- שנראה שלא עושים בהם כלום אבל הם בעצם כל שנה מחדש גורמים לי ליותר עצבים, אני חייבת לזכור שעליי לקחת דברים בקלות שמתאימה להם, לא לשקוע יותר מידי במחשבות מיותרות ולזרום עם זה הלאה.
ולכן השיר הפעם שאני מצרפת פשוט ידבר בעד עצמו. צריך רק להקשיב.
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
