שמיים. לפעמים הם גורמים לי לתהות אם יש אלוהים . מוציאים אותי מהאנטי-דתיות שלי וגורמים לי באמת לתהות אם יש אלוהים, כי היי- מישהו וודאי יצר את יצירת המופת הזאת.
שמיים. כשאני מסתכלת לשמיים אני מרגישה קרובה יותר לטבע יותר מכל דבר אחר. שום דבר לא מפריד ביני לבין השמיים, לא העצים, לא הבתים, לא הציפורים, לא מטוסים ולא העננים .
השמיים הם הגבול, כל הזמן אומרים. וזה נכון. כי הם אין סופיים כל-כך. מרגשים כל-כך. עוצרי נשימה.
קרני השמש שיוצאות מבין העננים וצובעות את השמיים בצבעים האלה הכל-כך מיוחדים.
רובם רואים את השמיים כל-כך סתמיים ורגילים. אני רואה אותם אחרת .
אני יכולה להגיע לידי דמעות אמיתיות של התרגשות, רק מלהסתכל על הציורים עוצרי הנשימה שהשמיים מציירים כל בוקר, כל יום, כל שעה מחדש.
ציור אין-סופי. בלתי נגמר. יפיפה . האמיתי והכנה ביותר.
בעיקרון רציתי לכתוב פוסט עם טיעונים מוחצים ובלבולי ביצים אחרים, אבל בגלל ששכחתי לחלוטין כל מה שרציתי לכתוב אני אסכם את זה בשניים-שלושה משפטים על ריטלין.
ריטלין הוא כלא של המוח.
ברגע שאתה בורח מהכלא הזה אתה רואה שאתה לא שייך לעולם שבחוץ, שאתה רע מידי בשביל לחיות בו.
אז אתה חוזר אל הכלא ומסגיר את עצמך רק כדי לחזור למקום ההוא שגורלך קשור בגורלו כי אין לך שום מקום אחר ללכת אליו, מקום שבו אתה מרגיש שייך.
אומרים לי שאני צופה בתכניות טלוויזיה חסרות הומור וטעם, שיש לי טעם נורא בבגדים, אפילו שהשיער הכחול שלי מזעזע ומגעיל. אומרים לי שאין לי חוש הומור, ואם כבר- הוא מפגר. יש לי רק ידיד אחד, אחד (!) שמבין את ההומור שלי ואיך הוא עובד (האמנם?)
הם אומרים שיש לי טעם מזעזע במוזיקה, שלא נדבר על החוסר טאקט ובושה.
הם אומרים שאני חופרת, אומרים שאני טיפשה.
הם קוראים לי חסרת אחריות, סתם ככה בלי בושה. הם שואלים בהיסוס אם אני.... גאה (?) הם קוראים לי פריקית, ווירדו, אימו ומוזרה.
הם לא מתביישים בכלל להגיד לי שיש לי תפישה מעוותת על העולם, הם לא מתביישים להגיד לי שאני לא אחת מכולם.
הן לא חושבות לרגע, שהתחומי עניין שלהן לא בהכרח גורמים לי לשנוא *אותן*? הן לא מעלות בדעתן לנסות להבין גם אותי.. לנסות לראות בי ולו לרגע אחת מכולן?
הם פולטים אנחות כאלה של "מה יהיה איתה?" הם נועצים מבטיהם, חלקם מלאי חמלה, ודאגה.
הם לא עוצרים אותי שאני מאבדת את זה.. אולי הם פשוט לא מבינים. לא מזהים את מצבי הרוח שלי, לא מנסים אפילו לראות את מה שבפנים.
אנשים כאלה? אני לא רוצה אותם לידי, לא תודה. רק זאת בעיה, שהם סביבי בכל מקום- ולך תדע מאיפה יבוא החכמולוג הבא.
_____________________________________
האמת שלא תראו את זה ככה, היה לי אחלה יום. פשוט פתאום נחשפתי ממש בשעה האחרונה לכמה דברים שהעלו לי את הסעיף והזכירו לי את כל הבני * * * שמרשים לעצמם לשפוט אותי, בלי לחשוב על מה שעומד מאחורי המעשים שלי.
ואני בדרך כלל לא מתבאסת מדברים כאלה... אבל באמת, זה הרס לי אותו לחלוטין, אבל אני חושבת שזה רגש מצטבר שכזה, בשבוע האחרון רק קיבלתי ביקורות מכל הכיוונים..
ויודעים מה? נמאס לי מזה, נמאס לי מזה שאני צריכה לשחק אותה COOL, להגיד שלא אכפת לי ו*** על הכל, ובעצם כל הערה כזאת מחלחלת לי עמוק ללב. אני לא פסל אבן, יש לי רגשות. ואז מה אם יש לי את תדמית ה"קולית-עם-הכל", וזאתי שתמיד מחייכת בלי סיבה, וזאתי שמקשקשת על האלילים המצויירים שלה מהסדרות המצוייריות שלה ועל הלהקות המאוד-לא-מוכרות (תלוי את מי שואלים) שלה.
אז כן, זה פוגע שתם רואים אותי כמין יצור חסר רגשות, פוגע שאתם מרשים לעצמכם לרדת עליי כי אני לא נראית לכם כאחת שנפגעת, פוגע שאתם פותחים ת'פה שלכם בלי לחשוב וקוראים לי חסרת מעצורים וטאקט. פשוט פוגע שאתם חושבים בגלל שאתם כביכול נורמליים, זה אומר שאני לא.
GTFO, GFY, ועוד קיצורים שקשורים ל-9GAG ולרשתות חברתיות וכאלה שייגרמו לכם לקרוא לי פריקית. אתם יכולים לקפוץ לי.
X X X X X X X X X X X X X X X X X X X X
-אני מודה שבדקות האחרונות של כתיבת הפוסט חיפשתי איזה שיר שמתאים לשים.. ומצאתי גם אחד, אבל אני מתכוונת לשים סרטון אחר, שנתקלתי בו ברגע האחרון, עם שיר שהוא די שקט ורגוע, והוא התאים בול למצברוח שלי- אבל אז בא החלק של הסמול טוק; ואני פשוט ל יכולתי להפסיק לצחוק.. ועכשיו המצברוח שלי די סבבה האמת, בקיצור: ATL הרסו לי לחלוטין את המצברוח המדוכדך. ואני אפילו לא יודעת אם זה טוב או רע.
אה. ברגעים אלו ממש אני יושבת לבושה בחולצה אורגינל של I<3NY . וליד הקומיקסים המדהימים בטירוף שאבא שלי קנה לי. כל-כך התגעגעתי אליו, לעזאזל :') .
איך חיכיתי לפוסט הזה- הפוסט הראשון שלי בישרא שאני כותבת לכם מיד אחרי שנגבתי את הדמעה האחרונה (כמו שקורה לי בכל פרק/חלק/דף/עמוד אחרון של ספר), אחרי שהסתכלתי בעיניים עצובות על הנקודה האחרונה שנמצאת ליד המילה האחרונה במשפט האחרון של הספר האחרון שקראתי- אמנות ההקשבה לפעימות הלב .
אני יודעת, נשמע כמו יוגה, ונראה כמו ספר יוגה- אבל זה רומן .
יכול להיות שרבים מכם היו מכנים את הספר קיטשי . אפילו אני אם הייתי באה לספר הזה בגישה הלא נכונה הייתי עלולה לטעות ולכנותו כך.
רק לפני שאתחיל בביקורת- עליי לתת עליו את הרקע.
הספר מספר על בחורה ניו-יורקית, עורכת דין מצליחה בשם יוליה שאביה נעדר במשך 4 שנים . משהו בליבה מושך אותה לחפש אחר אביה שנעדר- והשאיר אחריו רק מכתבים שבהם התכתב עם בחורה מסתורית בשם מי-מי.
יוליה, שאביה מעולם לא היה מוכן לשתף את משפחתו ב-20 שנות חייו המוקדמות, לפני שהגיע לניו-יורק והקים משפחה, אובדת עצות ומחליטה להתחיל בחיפוש אחר אותה מי-מי, שע"פ הכתובת שנכתבה על המכתב שהשאיר אחריו אביה אמורה להימצא בקאלאו שבבורמה.
כאשר היא מגיעה לעיר הנידחת לאחר שעזבה את כל חייה הניו-יורקים האינטנסיביים לטובת חיפוש אחר התשובה,היא פוגשת בבית-תה קטן ועלוב במקומי שמספר לה את סיפור חייו המפורט של אביה, הנקשר בסיפור חייה של אותה המי-מי ושל יוליה עצמה.
את השאר אני לא אגלה, כי בכל זאת; המטרה, מלבד ללשפוך את ליבי על הספר שזה עתה סיימתי לקרוא, זה לעודד אתכם לקרוא אותו.
אני רואה בסיפור הזה יותר מסיפור אהבה רומנטי מופלא וחסר מעצורים, וכל השיט הזה .
אני רואה בו סיפור על תקווה, ייאוש, אכזבה, אהבה חסרת גבולות, שלוות נפש, חיים, מוות, תשוקה ואמונה.
"....'קודם כל הרשי לי להציג בפנייך את שאלתי: האם את מאמינה באהבה? ....'מובן מאליו שאיני מדבר על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים שלא ייפסק כל ימי חיינו, זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אחר כך, זה הרוצה לגרום לנו להאמין שלא נוכל לחיות בלי אדם מסויים, זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לאבד את האדם הזה. זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להיצמד אליו. איני מתכוון גם לאהבה העצמית, הטפיל הזה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית.
'לא, אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות.'"
עמוד 10-11 חלק א'
בתחילה, צחקתי. אמרתי לעצמי שאין דבר כזה, שזה לא הגיוני שזה מטורף וחולני, וכמה שהייתי רוצה שכך יהיה- אני לעולם, לצערי, לא מתכוונת להאמין ב"שטות" כזאת, ובטח ובטח שלא אחווה אותה על בשרי. אולי אני צעירה מידי בשביל להרהר בכך, אולי אני תמימה מידי בכדי להרהר בכך, ואולי אני סתם פסימית מידי בכדי להרהר בכך, ובכל זאת- אתם מאמינים בסוג אהבה כזה? שגורם לניצחון האדם על המוות? על האנוכיות? אהבה חסרת גבולות?
ואז קראתי את המשך הסיפור. הוא שינה את צורת החשיבה שלי, הפיח בי תקווה. אני חושבת שאני קצת צעירה בכדי להתעסק בשאלות תהומיות כאלה, אבל בעולם שלנו... הכל מירוץ. ילדות בנות 5 מסתובבות עם ביקיני היום. בדר"כ אני לא נכנעת כ"כ מהר, אבל היום- לאור הנסיבות והצורך שלי לדבר על הספר אני אכנע למירוץ הזה, ויהיה עליכם לסלוח לי.
הספר הפיח בי תקווה, שאולי, ייתכן, ישנו הסיכוי הקטנטן הזה שאצליח לזכות במתת האהבה, כפי שמכנים אותו בספר? שלמרות שבמאה ה-21 מערכת יחסים היא רק עוד מושג שקשור בפייסבוק, ולמרות שבמאה ה-21 זוגות מתחתנים רק בשביל שתהיה סיבה למסיבה, אפילו לא מביאים ילד לעולם ומתגרשים אחרי יומיים, האם יש לי סיכוי לזכות במתת האהבה בעולם שכזה? או שמא אפשר למצוא סיפורי אהבה נדירים שכאלה רק במדינות עולם שלישי, רק במדינות ששום דבר אינו מובן מאליו, שהמוות נמצא מעבר לדלת בכל שנייה בחיים ורק מחכה להזדמנות הנכונה לפרוץ את דרכו החוצה? במקום שבו לנכים אין חניה מיוחדת משלהם, ואפילו לא כיסא גלגלים? (עצם זה שהמילה אפילו התשחלה אל תוך המשפט שלי בקלות כזאת מטרידה אותי במקצת, ניתן לתאר שמדובר באנשים שמודים על היותם חיים, וכיסא גלגלים הם מעבר למה שיוכלו לבקש או לקבל.) מקומות שאם הייתי נולדת בהם כפי שאני היום הייתי נאלצת לחיות בתוך עולם צללים מטושטש וחסר חדות? במקומות שבהם המהירות היא רק דרך להעביר את השעות עד המוות שיגאול אותך מהסבל שלך, ולא התשוקה של האנשים בשנת 2012 לעוד ועוד ועוד. אני מתארת לעצמי שכן. מקומות שבהם אתה לא עסוק בשטויות ובחיים של אנשים אחרים, מקומות שבהם אין לך לא מחשב, לא טלוויזיה ולא שום הסחות דעת מיותרות, אלה המקומות בהם שלווה אמיתית תוכל אי-פעם להגיע אליהם. שאהבה אמיתית תוכל לשכון בתוכם, מקומות שבהם יש פנאי לדברים הללו עצמם, ולא לשום דבר שמסביבם. מקומות שבהם אין כל חשיבות להצהרות ולדיבורים, אלא החשיבות האמיתית מיוחסת לאהבה עצמה.
אני אשאיר את השאלות פתוחות, בתקווה שיום אחד אקבל עליהן תשובה.
אני אסיים בעוד ציטוט מתוך הספר, את אחד מאלו שהכי הכי אהבתי בו:
"'המוות,' אמר או-בה, 'אינם סופם של החיים. הוא חלק מהם.'"
עמוד 276, חלק שלישי
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
ולקינוח: קליפ מדליק, שהנושא שלו מתאים פחות-או-יותר לפוסט, ובכל זאת הוא מצליח להרים לי את המצברוח כל פעם שאני שומעת ורואה אותו, אנג'וי . :)
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כזאת, ובטח ובטח שלא אחווה אותה על בשרי.