זה רק פוסט של (הסטלה של..) עשרים לחמש לפנות בוקר, בו אני מספרת לעוברי האורח האקראיים שעוברים פה על למה לא כדאי להשתמש במרכך עם תמצית שמן אבוקדו; כי זה פשוט לא יעיל. זה הורס את השיער, וזה מוריד את הצבע שכל-כך התאמצת לשמור עליו עד תחילת הלימודים. FAIL .
המסר שלי להיום/הלילה/הבוקר: ילדים! לא להשתמש במרכך עם תמצית שמן אבוקדו! (אלא אם כן אתם קירחים- ואז תעשו מה שבראש שלכם, תרתי משמע.)
זה עומד להיות פוסט ארוך במיוחד ופילוסופי במיוחד וחופר במיוחד: אם אין לכם ראש לזה כרגע... תוותרו כבר עכשיו ותעברו לקליפ בסוף. נ.ב: לא בקטע שחצני אבל אם במקרה אתם מרגישים צורך להמליץ על ההפוסט הזה-אנא וותרו על הרעיון. תודות. :)
אמנם הייתי רק בת 5 אז.. כשכל זה קרה, כשבת-הדודה שלי והחברה הכי טובה שלי דאז מתה. נפטרה- במילים יותר עדינות. אבל אני לעולם לא אשכח איך חזרתי מאושרת מיום חביב בגן חובה, מדלגת כרגיל בתמימות ושמחה של ילדה בת 5 ואני רואה את אמא שלי- עיניה אדומות, מבולבלות, לא מעכלות, מנסות להיות רכות ומסבירות-יושבת על הספה הכחולה בסלון שכבר מתחילה להתבלות נכון לימים אלו, נועצת בי מבט שבחלוף השנים הוגדר אצלי כ"המבט שמסמן שמישהו מת" (לאחרונה לצערי אני רואה אותו לעיתים קרובות יותר מהרגיל.) אני בחיים לא אשכח איך שמיד הדמעות חנקו את הגרון שלי, למרות שבתוך תוכי ידעתי כבר מספר שבועות על מצבה שהולך ומתדרדר (היא חלתה בסרטן.) לעולם לא אשכח איך אימי הסיתה את הווילון הצהוב עם הפרפרים החצי-שקוף בחדר שלי והורידה את התריס ואני קיפצתי על המיטה (בחדר שפעם גם אחי ישן בו והיום הוא כבר עבר מייקאובר מטורף, ושתי המיטות הוחלפו במיטה וחצי יחידה), מנסה להחליט איך להסיח את דעתי כדי לא בטעות לבכות בנוכחות אימי- כי אפילו אז, בתור ילדה בת 5 תפסתי מעצמי זאתי שצריכה להיות החזקה בשביל האחרים, והייתי הילדה שמתפדחת לבכות בציבור.
תשע שנים חלפו מאז, תשע שנים שכל-כך הרבה קרה בהן. בת דודתי נפטרה חודש לפני שמלאו לה 7 שנים. בעוד חודש היא תהיה (או הייתה?) אמורה להיות בת 16. העץ בבית הקרבות שבעלה של דודתי (מבחינתי הוא דוד לכל דבר) ואחיו נטעו על יד הקבר שלה כשנפטרה והיה יותר נמוך מגובהו של אדם ממוצע, כעת מטיל צילו על כל חלקת הקבר שלה, על המצבה המיוחדת שלה שמונח עליה חלק גדול מאוסף הפיות שלה, שבאורח פלא עדיין לא דהה, המצבה המיוחדת שלה שנושאת ציטוט מתוך "הנסיך הקטן" סיפור שהייתה נוהגת להקשיב לו הרבה כשהרגישה לא במיטבה, המצבה שפרחים מעטרים אותה וקישוטי פטריות נטועים בעציציהם . העץ הזה רק מוכיח לי איך שלמרות שאני מסרבת להאמין לכך, כל-כך הרבה קרה מאז שהיא הלכה מהעולם, מאז שהמחלה הארורה לקחה אותה. אין שבוע שלא עובר בלי שאני אנסה לדמיין לעצמי איזו מין נערה היא הייתה יכולה להיות, אין יום שלא עובר בתהייה אם היא ייתכן ואם היא הייתה חיה אני עדיין הייתי רואה אותה בתור החברה הכי טובה שלי, או אם היא הייתה רואה אותי כך, או איזה מין קשר היה בנינו. מעניין אותי אם היא הייתה חיה היא הייתה רואה בי מעבר לסתם בת-דודה שבאה לבקר כל כמה שבועות, או שהיא הייתה רואה בי אחות קטנה או משהו בסגנון. מצחיק, אני כמעט בטוחה שהאפשרות הראשונה. כשהייתי קטנה, על-פי מיטב זכרוני, הייתי רואה בה כמודל לחיקוי. הייתי רואה בה אחותי הגדולה והלא קיימת. אני זוכרת איך היינו רואים ביחד את "בת הים הקטנה" על הפופים המיוחדים שהיו בסלון הבית של הדודים שלי, אני זוכרת איך היינו מטיילות לגן השעשועים הקטן שהיה בשבילי ממלכה כי לא הייתי רגילה לגני שעשועים כאלה משוכללים- כי אין כאלו בקיבוץ שלי. אני זוכרת איך היינו מפריחות בועות בחצר האחורית והיא הייתה מתרברבת באוסף הפיות חרסינה שלה שכל-כך קינאתי בו. אני זוכרת איך היה לנו דבר כזה שקראנו לנו "מדבקות היום בשבוע" (או משהו כזה.) לכל יום הייתה מדבקה בצבע אחר- ומשום שהיינו נפגשות אחת לשבועיים, מעולם לא הספקנו לסיים את החבילה, נשארו לנו משהו כמו חמש מדבקות שלעולם לא מומשו והן נמצאות בבית הדודים שלי. אני זוכרת איך היינו מכינות צמידי חרוזים ביחד ואיך היא הייתה אוהבת את מיני מאוס, ולצייר וארנבות. אני לא אשכח את הפורים האחרון שלה. הקיבוץ אירגן הפנינג עם כל מיני דוכנים של קליעה למטרה, לזרוק לסל וכו', ואני נורא חיכיתי שהיא תבוא לחדר-האוכל שהוסב לאולם-חג לצורך המטרה. היא באה בתלבושת ארנבת מקסימה ורודה והיא הייתה כל-כך חמודה בה, נורא קינאתי בה. אני אפילו לא זוכרת למה אני התחפשתי. עשינו כיף חיים. למרות שאני לא מאמינה באלוהים- ממש לא, אומרים שהוא לוקח את הטובים ביותר, ואפשר להגיד שהילדונת הזאת שהייתה החברה הכי טובה שלי, כי לא ממש היו לי כישורים חברתיים מי-יודע-מה בגן חובה (לא כאילו שהיום הכישורים החברתיים שלי בשמיים, כן?), הייתה ילדונת שובת-לב, מתוקה, מקסימה, תלמידה טובה וילדה מוכשרת, חברותית מצחיקה תמימה ויפה, אחת שקשה לא לאהוב אותה. X X X
אלו היו התשע שנים... ואם אתם תוהים על מה השלושה חודשים.. הנה:
לפני כשלושה חודשים בדיוק מהיום הייתי לראשונה בהופעה שאפשר להגיד... משהו כמו השפיעה עמוקות על חיי. לטובה. לפני שלושה חודשים בדיוק מהיום (ה-5.5.2012), הייתי בהופעת-מוזיקה ה"אמיתית" הראשונה בחיי. (אמיתית=שלמתי כסף על כרטיס והיא לא הייתה במסגרת בית-ספר או המועצה.) אתם בטח חושבים שזה די מעורר גיחוך שילדה בת 14 עדיין לא הייתה בהופעת מוזיקה "אמיתית", והאמת היא שאני די מתפדחת בעצמי מהעובדה הזאת.. אבל ככה יצא- אני ילדת קיבוץ שלא אוהבת התקהלויות ומסיבות ואני לא ממש עצמאית- כמה שלא נעים להודות.
בכל אופן.. אם שאלתם את עצמכם, ההופעה הייתה של להקת הפאנק-רוק המעולה: סימפל פלאן. המצחיק הוא שההכירות שלי עם הלהקה הזאת התחילה ממש כמעט שנה לפני שהם באו להופיע בישראל בעקבות היכרות שלי עם מספר בנות של קבוצה בפייסבוק שממש לא קשורה לסימפל פלאן, וכיום הן החברות הכי טובות שלי, כן- החברות הכי טובות שלי, למרות שלעולם לא פגשתי אותן פנים אל פנים. תצחקו- הן שינו לי את החיים בפני עצמן בכל-כך הרבה דרכים שונות. ובחזרה לנושא שלנו: סימפל. סימפל פלאן שינו לי את החיים עוד לפני ההופעה. הם היו שם כשנכנסתי לגיל ההתבגרות האמיתי, ולא הטכני. הם היו שם כשאף אחד אחר לא היה. יש להם שיר לכל סיטואציה בחיים שלי, וזה מדהים כמה אני מזדהה עם השירים שלהם. אף-על-פי שאני חיה מוזיקה- אני כמעט אף פעם לא בוכה ממנה- כי שוב.. אני בנאדם שמתבייש לבכות אפילו בחדרי חדרים, סימפל הצליחו לסחוט ממני כמה דמעות- שזה שיא מטורף. וההופעה? ההופעה הייתה מדהימה, אומנם בושה וחרפה לחברת ההפקות המטופשת הזאת שמיקמה אותם בהיכל נוקיה- כשבהחלט המקום היה גדול מידי והתיזמון אפשר שרק חצי מאוכלוסית המעריצים שלהם תגיע להופעה (יום שבת באיזשהו מועד שמנע מדתיים להגיע), אבל מי שהיה שם בהחלט נהנה והייתה הופעה מדהימה. למה ההופעה כ"כ השפיעה עליי? כי היא הוכיחה לי שאני יכולה. הוכיחה לי שאני יכולה להגיע עד לתל-אביב, שעתיים וחצי נסיעה, אם רק ארצה. הוכיחה לי שאני יכולה להתמודד עם מקומות גדולים והמון המון אנשים זרים שמקיפים אותי, הוכיחה לי שאני יכולה להתרגש אפילו מהשיר הכי קצבי בעולם, הוכיחה לי שאני יכולה לצרוח ולהתפרע גם אם אני לא בסביבה הטבעית שלי, הוכיחה לי מהי התרגשות אמיתית (ללכת לשירותים כל 5 דקות, ולא רק בקטע של ביטוי... ולקפץ בציפייה על דודה שלי שבזכותה בכלל הייתי שם.), הוכיחה לי שאם אני רוצה משהו ומתאמצת מספיק אני יכולה להשיג אותו, הוכיחה לי שהופעות מוזיקה זה לא דבר כל-כך נורא- אלא להפך. תצחקו על כל ה"השפעה העמוקה" הזאת כמה שתרצו, אבל לעולם לא הייתי הילדה שהעזה לבקש מההורים שלה לנסוע שעתיים וחצי רק כדי להביא אותה להופעה שהם אפילו לא נכנסים לראות, לעולם לא הייתי הילדה שמעזה לבקש מההורים שלה לקנות לה ולדודה שלה כרטיס ב-300+ ש"ח 18 שעות לפני ההופעה עצמה, לעולם לא הייתי הילדה שמתחננת בפני אנשים שיבואו איתה. לא האמנתי בעצמאות שלי ובזכות שלי לבקש ולא רק לצפות לקבל. אני לא יודעת איך בדיוק אבל מאז ההופעה ההיא אני מרגישה שאני יותר בוגרת ועצמאית, ובעלת יכולת. אני מניחה שמדובר בהסברים הפאתטיים לנ"ל, אבל אלו רק השערות.
אני חייבת לציין שלמרות ההשפעה של ההופעה עליי, אני מתקשה להאמין שהיא באמת קרתה, ושבאמת לקחתי חלק בה. ז"א אני לא מאמינה שאני, הקטנה, שעונדת את הצמיד גומי שנושא את שם הלהקה על היד לכל מקום אפשרי- שכבר שימש לה ככרטיס זיהוי למעריצי סימפל פלאן ברחבי הארץ, הייתי בהופעה שלהם, ראיתי אותם שרים, מנגנים מקפצים על הבמה כשרק אוויר וקהל המעריצים מפריד ביננו- לא מסך או מערכת סטריאו. בטח שאני מתקשה להאמין ששלושה חודשים עברו מאז, שלושה חודשים! כ-90 יום עברו מאז אותו לילה מדהים, הלילה הכי כיף שחוויתי בחיי.
______________________________________
יצא פוסט נורא כבד- מצטערת. אני לא מתה על זה אבל לא מתכוונת למחוק או להחזיר לטיוטות.
אומרים לי שאני צופה בתכניות טלוויזיה חסרות הומור וטעם, שיש לי טעם נורא בבגדים, אפילו שהשיער הכחול שלי מזעזע ומגעיל. אומרים לי שאין לי חוש הומור, ואם כבר- הוא מפגר. יש לי רק ידיד אחד, אחד (!) שמבין את ההומור שלי ואיך הוא עובד (האמנם?)
הם אומרים שיש לי טעם מזעזע במוזיקה, שלא נדבר על החוסר טאקט ובושה.
הם אומרים שאני חופרת, אומרים שאני טיפשה.
הם קוראים לי חסרת אחריות, סתם ככה בלי בושה. הם שואלים בהיסוס אם אני.... גאה (?) הם קוראים לי פריקית, ווירדו, אימו ומוזרה.
הם לא מתביישים בכלל להגיד לי שיש לי תפישה מעוותת על העולם, הם לא מתביישים להגיד לי שאני לא אחת מכולם.
הן לא חושבות לרגע, שהתחומי עניין שלהן לא בהכרח גורמים לי לשנוא *אותן*? הן לא מעלות בדעתן לנסות להבין גם אותי.. לנסות לראות בי ולו לרגע אחת מכולן?
הם פולטים אנחות כאלה של "מה יהיה איתה?" הם נועצים מבטיהם, חלקם מלאי חמלה, ודאגה.
הם לא עוצרים אותי שאני מאבדת את זה.. אולי הם פשוט לא מבינים. לא מזהים את מצבי הרוח שלי, לא מנסים אפילו לראות את מה שבפנים.
אנשים כאלה? אני לא רוצה אותם לידי, לא תודה. רק זאת בעיה, שהם סביבי בכל מקום- ולך תדע מאיפה יבוא החכמולוג הבא.
_____________________________________
האמת שלא תראו את זה ככה, היה לי אחלה יום. פשוט פתאום נחשפתי ממש בשעה האחרונה לכמה דברים שהעלו לי את הסעיף והזכירו לי את כל הבני * * * שמרשים לעצמם לשפוט אותי, בלי לחשוב על מה שעומד מאחורי המעשים שלי.
ואני בדרך כלל לא מתבאסת מדברים כאלה... אבל באמת, זה הרס לי אותו לחלוטין, אבל אני חושבת שזה רגש מצטבר שכזה, בשבוע האחרון רק קיבלתי ביקורות מכל הכיוונים..
ויודעים מה? נמאס לי מזה, נמאס לי מזה שאני צריכה לשחק אותה COOL, להגיד שלא אכפת לי ו*** על הכל, ובעצם כל הערה כזאת מחלחלת לי עמוק ללב. אני לא פסל אבן, יש לי רגשות. ואז מה אם יש לי את תדמית ה"קולית-עם-הכל", וזאתי שתמיד מחייכת בלי סיבה, וזאתי שמקשקשת על האלילים המצויירים שלה מהסדרות המצוייריות שלה ועל הלהקות המאוד-לא-מוכרות (תלוי את מי שואלים) שלה.
אז כן, זה פוגע שתם רואים אותי כמין יצור חסר רגשות, פוגע שאתם מרשים לעצמכם לרדת עליי כי אני לא נראית לכם כאחת שנפגעת, פוגע שאתם פותחים ת'פה שלכם בלי לחשוב וקוראים לי חסרת מעצורים וטאקט. פשוט פוגע שאתם חושבים בגלל שאתם כביכול נורמליים, זה אומר שאני לא.
GTFO, GFY, ועוד קיצורים שקשורים ל-9GAG ולרשתות חברתיות וכאלה שייגרמו לכם לקרוא לי פריקית. אתם יכולים לקפוץ לי.
X X X X X X X X X X X X X X X X X X X X
-אני מודה שבדקות האחרונות של כתיבת הפוסט חיפשתי איזה שיר שמתאים לשים.. ומצאתי גם אחד, אבל אני מתכוונת לשים סרטון אחר, שנתקלתי בו ברגע האחרון, עם שיר שהוא די שקט ורגוע, והוא התאים בול למצברוח שלי- אבל אז בא החלק של הסמול טוק; ואני פשוט ל יכולתי להפסיק לצחוק.. ועכשיו המצברוח שלי די סבבה האמת, בקיצור: ATL הרסו לי לחלוטין את המצברוח המדוכדך. ואני אפילו לא יודעת אם זה טוב או רע.
אה. ברגעים אלו ממש אני יושבת לבושה בחולצה אורגינל של I<3NY . וליד הקומיקסים המדהימים בטירוף שאבא שלי קנה לי. כל-כך התגעגעתי אליו, לעזאזל :') .
היום הגשמתי חלום קטן- קניתי גרסה ישנה יד שנייה של עליזה בארץ הפלאות .
אין לי מילים, באמת שזה מדהים.
הריח... וואו. אין כמו ריח של ספר ישן. בעצם אולי ריח של ספר חדש- אופס (?) .
והתרגום? תרגום כזה יפייפה שלא מוצאים בכל מקום. השפה כל-כך יחודית ויפה, זה גורם לי להיות גאה במיוחד על היותי דוברת עברית!
והאותיות? הקטנות האלה, שה- ה' מתחברת, וה- א' מסוגננת, זה מקסים אותי.
מילים.... אני אוהבת אותן . נכון שהן יכולות להיות מכאיבות עד אין קץ, אבל באותה מידה הן יכולות להיות קסומות, מרתקות ומדהימות, אין כמו מילים.
אני פשוט הרגשתי צורך עז לשתף על מחשבותיי בנושא.
אני חשה פרץ גאווה קטנה שכזאת בתוכי, היה לי יום מדהים . נראה שהכל משתפר והולך לטובה. הצד הפסימי שבי כ ל הזמן מזכיר לי כמה אני לא צריכה לבטוח בהרגשה הזאת, אבל אני משתדלת להינות ממנה ככל יכולתי.
זהו להיום.
נתראה מחר, מחרתיים, שבוע הבא, מתישהו.
נ.ב : היו לי היום כמה יציאות היפראקטיביות ברמות מוזרות ומטורפות- המון זמן לא היה לי כאלה, התגעגעתי.
שילוב של רעב, עייפות (שנבעה מהתעוררות כל שעתיים בגלל חוסר הכוח שלי לכבות את המזגן- ועם המזגן שלי זה יותר מסובך משזה נשמע), וסוכר.
אני לא בטוחה עד כמה מתונות מספיק הן היו, אבל לא משנה- כבר היה.
* * * * *
באמת שאין לי מילים לתאר איך אני אוהבת את השיר הזה- והוא מהסאונדטראק של אליס בארץ הפלאות- הסרט של טים ברטון עם ג'וני דפ.. ואני בקטע של 'עליזה' היום, אז... הוא פשוט מושלם לפוסט הזה, תהנו :)
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
