בשיגעון שכזה. היא החליטה שבא לה לנסוע לאילת ביחד עם דודה שלי ואחי הקטן ואיתי ועם אישתו של הבנדוד שלה והילד שלהם בזמן שאחי ואבא בחו"ל. ליומיים שלושה. איך אשרוד? אני.. אני פשוט אאלץ לסבול את זה איכשהו.
WISH ME LUCK.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בעוד יומיים אני פוגשת את e.g. מחר אני קונה (סוףסוף) את הציוד לשנת הלימודים החדשה- הסימן הרשמי שמריחים את הסוף.
בחזרה לכבשן הלימודים ההולך ונהיה חם משנה לשנה.
בטופ קומנט יש תגובה אחת שאומרת:
You could play this song to a stone and it would grow a soul.
ממפורד אנד סאנס תמיד מרגשים אותי ביכולת שלהם לשיר כ"כ בפשטות ועדיין לגרום לצמרמורות לעבור בגבי.
להקה משובחת שכבר קשה למצוא כיום, ממליצה בחום לכל חובב מוזיקה אמיתי.
זה רק פוסט של (הסטלה של..) עשרים לחמש לפנות בוקר, בו אני מספרת לעוברי האורח האקראיים שעוברים פה על למה לא כדאי להשתמש במרכך עם תמצית שמן אבוקדו; כי זה פשוט לא יעיל. זה הורס את השיער, וזה מוריד את הצבע שכל-כך התאמצת לשמור עליו עד תחילת הלימודים. FAIL .
המסר שלי להיום/הלילה/הבוקר: ילדים! לא להשתמש במרכך עם תמצית שמן אבוקדו! (אלא אם כן אתם קירחים- ואז תעשו מה שבראש שלכם, תרתי משמע.)
היום הגשמתי חלום קטן- קניתי גרסה ישנה יד שנייה של עליזה בארץ הפלאות .
אין לי מילים, באמת שזה מדהים.
הריח... וואו. אין כמו ריח של ספר ישן. בעצם אולי ריח של ספר חדש- אופס (?) .
והתרגום? תרגום כזה יפייפה שלא מוצאים בכל מקום. השפה כל-כך יחודית ויפה, זה גורם לי להיות גאה במיוחד על היותי דוברת עברית!
והאותיות? הקטנות האלה, שה- ה' מתחברת, וה- א' מסוגננת, זה מקסים אותי.
מילים.... אני אוהבת אותן . נכון שהן יכולות להיות מכאיבות עד אין קץ, אבל באותה מידה הן יכולות להיות קסומות, מרתקות ומדהימות, אין כמו מילים.
אני פשוט הרגשתי צורך עז לשתף על מחשבותיי בנושא.
אני חשה פרץ גאווה קטנה שכזאת בתוכי, היה לי יום מדהים . נראה שהכל משתפר והולך לטובה. הצד הפסימי שבי כ ל הזמן מזכיר לי כמה אני לא צריכה לבטוח בהרגשה הזאת, אבל אני משתדלת להינות ממנה ככל יכולתי.
זהו להיום.
נתראה מחר, מחרתיים, שבוע הבא, מתישהו.
נ.ב : היו לי היום כמה יציאות היפראקטיביות ברמות מוזרות ומטורפות- המון זמן לא היה לי כאלה, התגעגעתי.
שילוב של רעב, עייפות (שנבעה מהתעוררות כל שעתיים בגלל חוסר הכוח שלי לכבות את המזגן- ועם המזגן שלי זה יותר מסובך משזה נשמע), וסוכר.
אני לא בטוחה עד כמה מתונות מספיק הן היו, אבל לא משנה- כבר היה.
* * * * *
באמת שאין לי מילים לתאר איך אני אוהבת את השיר הזה- והוא מהסאונדטראק של אליס בארץ הפלאות- הסרט של טים ברטון עם ג'וני דפ.. ואני בקטע של 'עליזה' היום, אז... הוא פשוט מושלם לפוסט הזה, תהנו :)
לא פעם אני אני נפגעת מהמוזרות שלי. בדרך כלל אני אוהבת להיות שונה- אבל כמו כל דבר בחיים יש לעיניין השלכות- וחלקן לא נחמדות כמו שרציתי.
ותמיד שאני מסתכלת בסדרות למשל על "אאוטסיידרים" אולטימטייבים- אני רואה אנשים מוכשרים בטירוף-אומנים, מוזיקאים, ציירים, סופרים.
וכמה שאני רוצה לעסוק בתחביב, כמה שאני רוצה להיות מוכשרת וטובה, שיום אחד שיראו מאיפה משתין הדג- אין לי .
הדבר הכי טוב שאני יודעת לעשות להסתכל בסדרות האלהובספרים האלה ולהגיד כמה אני רוצה שיהיה לי תחביב שיצליח לי בחיים . אני לא מוכשרת. כל מה שאני עושה מתנפץ לי בפרצוף. אני לא מצליחה בשום דבר, אין לי פוטננציאל להצחה ב... כלום. רק שלפעמים יש לי את השוונג הזה.
החלום שלי להיות שחקנית, או סופרת. שיהיה לי מפעל חיים משלי- ולא כזה שמראה את המשפטים שניהלתי להם את הפרוטוקול .
לא משנה. את בגלל שאינלי תחביב לעסוק בו- כל מה שיש ללי לעשות בחיים זה רק חברי.. חברים וכיוון שאנחנו בתחילתו של חופש הגדול- לימודים זאת אינה אופציה.
אז כל מה שיש לי זה "חברים" .
דבר נפלא. מתייחסים אליי כמו חרא, שונאים אותי, מזמינים אליי הביתה חברים אחרים רק כדי שיהיה להם עם מי לדבר, מתכתבים שעות עם אנשים אחרים דרך המחשב והאינטרנט שלי בכבודי ובעצמי שהם באים אליי במקום באמת לבלות איתי- המטרה שלשמה באו (?), מכריחים אותי לעשות דברים שאני לא רוצה, ולשמוע את הקשקושים הפאתטיים שלהם על בני המין השני, מעלימים לי דברים מהחדר (כמו למשל השלט של המיטה- שנשארה תקועה, בגללם, במצב הלא טבעי שלה), עושים לי בלאגן בבית, מחטטים לי במקרר- פ נ ט ס ט י .
יודעים מה? חברים . למה ציפיתי?! חבל שאני מצפה.
כנראה שההגדרה של חברים היא הרבה פחות חיובית משהיא נשמעת. או מכפי שראיתי אותה עד כה.
אני אסיים להיום .
היו שלום, ידידי הבלוגרים, ואלה שהגיעו לכאן בטעות (מה שאני מעריכה כולם) ואינם בהכרח בלוגרים.
-הפוסט העלוב ביותר שיצא לי לפרסם לאחרונה-
אני.
- - - - - - -
כי לא באמת אכפת לי מהמוניטין שלי- כמו שאולי ייתכן ו... עולה מדבריי. אני בסך הכל בנאדם שבא לו להיות מיוחד- בלי קשר למוניטין.
ולסיכום סיפור משעשע- כי אם כבר פוסט אז כבר, וכי הכתיבה רוממה לי את המצב רוח- שיחררה אותי קצת.
אני נזקקת למשקפי ראייה- בלדעיהן אני חצי עיוורת- במלוא משמעות המילה. אפשר להגיד שאין לי לא עדשות ולא משקפיים על העיניים, אני בערך רואה דברים עקום- והדמיון הפורה שלי לא תורם לדברים הללו להראות ידידותיים כשכל העולם מטושטש. בכל אופן אני בשעות אלה לבד בבית- ערב, ומה לעשות שקיים בי יצר הזהירות העודפת במצבים שכאלה- יצר קדום של כל נערה בגילי. אני יושבת לי בחדרי, כותבת לי פוסט שלפתע אני שומעת דלת נטרקת . אני נגשת לראות אם הכל בסדר, אם אף זר לא בוחן את הבית שלי בעודי נמצאת בו, ורואה עצם בלתי מזוהה לנגד עיניי. במחשבה תחילה הייתי בטוחה שמדובר בבנאדם מבוגר שועמד ומסתכל עליי בוהה בו. הייתי בטוחה שעוד רגע העצם הזה יוצא אקדח ויירה בי למוות. אז ניגשתי לשים משקפיים- לפחות שאראה כראוי ברגעיי האחרונים- נו טוב מסתבר שזה בסך הכל מקל של מטאטא.
אני אתן לכם רמז- זה הזמן לצחוק. להשתעשע. יודעים מה? כל הפסקה האחרונה הייתה הזויה במיוחד- וזה כיוון שאני עייפה במיוחד. ולכן אפסיק לדבר עכשיו.
אז שוב שלום . הפוסט הקודם היה ארוך במיוחד... לא ציפיתי שמישהו ייקרא אותו בכלל, ובכל זאת.. אני אסירת תודה למי שהיה לו כוח לשבת ולקרוא את הקשקושים שלי על החיים . היום אנסה לקצר.
אז השבוע היה גדוש באירועים- רובם הגדול חיובי אופטימי וטוב. אך גם היו רגעים קצת פחות טובים- ומה לעשות שלפחות אצלי שום דבר לא יכול להיות מושלם.
אני באופן כללי בנאדם פסימי מאוד. אני מנפחת אירועים קטנים בראש שלי למימדים עצומים- שאחרי זה לרוב עושים לי בעיות.
ולענייננו. השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-14 .
אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה. אני די שמחה כמובן . אני יכולה להגיד שגיל 13 זה הגיל הכי מבאס שחוויתי עד כה, ולכן אני שמחה להיפטר ממנו.
אבל מצד שני, עם כל שנה שעוברת ככה הילדות שלי מתרחקת ממני, האחריות שלי גודלת- האחריות שבלהתקרב לחיים עצמאיים.
ואני לא רוצה להשמע כמו אגואיסטית חסרת לב ועצלנית שמטילה את כל האחראיות על הוריה, אבל אני לא אשקר זה לא קל. עד כה כל השנים ישבתי רגל על רגל ראיתי איך ההורים שלי צריכים להקדיש חלק לא קטן מחייהם אליי ואל אחיי. ועכשיו פתאום הגיע הגיל שעליי לעזור, מתוך צורך אישי למטלות הבית, למשל. או לטיפול באחיי.
אני מקווה שאני אסתגל למצב החדש כי אני באמת ובתמים מעריכה את ההורים שלי. הם אנשים נפלאים שרק מנסים לעשות לנו טוב, גם אם לפעמים זה נראה ההפך הגמור.
(אגב זאת הסיבה שאני מתקשה לשמוע חברים שלי ונערים מדברים על ההורים שלהם כאילו הם איזה מפלצות, כל עוד זה לא מגיע להם.)
חגגו לי באמת באופן נחמד, לא מהודר מידי, ולא בכלל לא. כיוון שיום-הולדתי חופף לסיום הלימודים, חגגתי את השניים יחד בנחל בעמק בו אני גרה . היה נחמד, בערב הלכתי עם משפחתי המצומצמת לבית קפה, והערב נלך למסעדה-מסעדה עם הדודים וסבא וסבתא שלי . בנוסף קיבלתי גם מערכת סטריאו- אני חולמת על זה כבר המון זמן, והמערכת הזאת באמת היא מצויינת. וכדי לחנוך אותה, קיבלתי במתנה גם דיסק של גרין דיי, שחיכיתי לו בקוצר רוח. אך חחשוב לזכור שמה שעשה לי את היומולדת הוא זר של פררו רושה ובלון הליום שחיכו לי ליד המיטה כשקמתי בבוקר. אני חגגתי עם חברותיי, ואחת- שמעולם לא סמכתי עליה הוכיחה שכדאי לי להפסיק לנסות, ולא הגיע לטובת חברה אחרת שלה. למי אכפת? מעולם לא אהבתי אותה במיוחד.
אה כן, חטפתי בין היתר גם ביצים וקמח ומים על הראש, אבל הכל ברוח טובה. (רק חבל שלא דיווחו לי מראש, כי החולצה האהובה עליי הפכה לקורבן)
וגם סיום הלימודים.
בשעה טובה סיימתי כיתה ח'- הכיתה הכי מרגיזה בהסטוריה . *הכי* .
זאת כיתה כזאת שאתה לא יודע בשביל מה אתה לומד. לפחות בכיתה ז' אתה מבין שאתה צריך להסתגל לתנאי החטיבה המורכבים יותר, ובכיתה ט' המעבר לתיכון נמצא לנגד עינייך.
בכיתה ח'...... שום דבר. אתה פשוט לומד ולומד ולומד בלי שום מטרה. בלי שום דבר לכוון אליו. אז מזל שנפטרתי מהכיתה הזאת, למרות ששנה הבאה תהיה אינטנסיבית, אבל לדעתי כמה אינטסיבי ככה מעניין .
ובנוסף לכל- צבעתי את השיער. זאת אומרת.. לא את כולו, אבל סוג של קצוות ומעלה. בצבע כחול. כן. לא אכפת לי כמה מוזר זה נשמע, בעיניי זה מדליק. זה יפה ויחודי . התגובות על העיניין התחלקו לשניים: "למה עשית את זה לעצמך?!" ו-"את מלכה! זה מדהים" . שלא תבינו לא נכון, בשני המקרים נהנתי מאוד, כי בתגובה הראשונה- יכולתי לחייך לבנאדם בעיניים ולהגיד לו (במילים עדינות): לך לעזאזל. בתגובה השנייה יכולתי רק לחייך חיוך ביישני ולהגיד תודה. ולהודות לאלוהים שלפחות בעיניי השאר זה לא נראה מזעזע לחלוטין. ועדיין כל העיניין הזה שבלצבוע את השיער הזיז בי משהו. מילא אותי. עשה אותי לבנאדם אופטימי יותר. ואין לי שום בעיה עם זה.
אז הסתיימו הלימודים, התחיל החופש. הסתיים גיל 13 והתחיל לו גיל 14.
זה טוב. אני בתקופה בחיים שלי שאני ממש היייתי זקוקה לשינוי הזה, של הצבע בשיער שתיכננתי המון זמן, של המעבר גיל, של החופש הגדול, של סיום כיתה ח'. כל העיניינים האלה, בניגוד לחיי בדרך כלל, עוברים עליי במקום הנכון ובזמן הנכון.
ואני שמחה על כך. בלי שום התפלספות מיותרת, רק לפרוק את המתח, והרצון שבלספר למישהו את אירועי השבוע האחרון.
* * * * * * * * *
השבוע אני מצרפת שיר מתוך הדיסק החדש, שיר אופטימי, שמתאים למצב רוח שלי בזמן האחרון.
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
אה כן, חטפתי בין היתר גם ביצים וקמח ומים על הראש, אבל הכל ברוח טובה. (רק חבל שלא דיווחו לי מראש, כי החולצה האהובה עליי הפכה לקורבן)