Welcome to the UNICORN ZONE.

לא פעם אני אני נפגעת מהמוזרות שלי. בדרך כלל אני אוהבת להיות שונה- אבל כמו כל דבר בחיים יש לעיניין השלכות- וחלקן לא נחמדות כמו שרציתי.

ותמיד שאני מסתכלת בסדרות למשל על "אאוטסיידרים" אולטימטייבים- אני רואה אנשים מוכשרים בטירוף-אומנים, מוזיקאים, ציירים, סופרים.

וכמה שאני רוצה לעסוק בתחביב, כמה שאני רוצה להיות מוכשרת וטובה, שיום אחד שיראו מאיפה משתין הדג- אין לי .

הדבר הכי טוב שאני יודעת לעשות להסתכל בסדרות האלהובספרים האלה ולהגיד כמה אני רוצה שיהיה לי תחביב שיצליח לי בחיים .
אני לא מוכשרת. כל מה שאני עושה מתנפץ לי בפרצוף. אני לא מצליחה בשום דבר, אין לי פוטננציאל להצחה ב... כלום.
רק שלפעמים יש לי את השוונג הזה.

החלום שלי להיות שחקנית, או סופרת. שיהיה לי מפעל חיים משלי- ולא כזה שמראה את המשפטים שניהלתי להם את הפרוטוקול .

לא משנה.
את בגלל שאינלי תחביב לעסוק בו- כל מה שיש ללי לעשות בחיים זה רק חברי.. חברים וכיוון שאנחנו בתחילתו של חופש הגדול- לימודים זאת אינה אופציה.

אז כל מה שיש לי זה "חברים" .

דבר נפלא. מתייחסים אליי כמו חרא, שונאים אותי, מזמינים אליי הביתה חברים אחרים רק כדי שיהיה להם עם מי לדבר, מתכתבים שעות עם אנשים אחרים דרך המחשב והאינטרנט שלי בכבודי ובעצמי שהם באים אליי במקום באמת לבלות איתי- המטרה שלשמה באו (?), מכריחים אותי לעשות דברים שאני לא רוצה, ולשמוע את הקשקושים הפאתטיים שלהם על בני המין השני, מעלימים לי דברים מהחדר (כמו למשל השלט של המיטה- שנשארה תקועה, בגללם, במצב הלא טבעי שלה), עושים לי בלאגן בבית, מחטטים לי במקרר- פ נ ט ס ט י .

יודעים מה? חברים . למה ציפיתי?! חבל שאני מצפה.

כנראה שההגדרה של חברים היא הרבה פחות חיובית משהיא נשמעת. או מכפי שראיתי אותה עד כה.

אני אסיים להיום .

היו שלום, ידידי הבלוגרים, ואלה שהגיעו לכאן בטעות (מה שאני מעריכה כולם) ואינם בהכרח בלוגרים.

 -הפוסט העלוב ביותר שיצא לי לפרסם לאחרונה-

אני.

-                -              -                    -                 -              -                   - 

כי לא באמת אכפת לי מהמוניטין שלי- כמו שאולי ייתכן ו... עולה מדבריי.
אני בסך הכל בנאדם שבא לו להיות מיוחד- בלי קשר למוניטין.

ולסיכום סיפור משעשע- כי אם כבר פוסט אז כבר, וכי הכתיבה רוממה לי את המצב רוח- שיחררה אותי קצת.

אני נזקקת למשקפי ראייה- בלדעיהן אני חצי עיוורת- במלוא משמעות המילה. אפשר להגיד שאין לי לא עדשות ולא משקפיים על העיניים, אני בערך רואה דברים עקום- והדמיון הפורה שלי לא תורם לדברים הללו להראות ידידותיים כשכל העולם מטושטש. בכל אופן אני בשעות אלה לבד בבית- ערב, ומה לעשות שקיים בי יצר הזהירות העודפת במצבים שכאלה- יצר קדום של כל נערה בגילי.
אני יושבת לי בחדרי, כותבת לי פוסט שלפתע אני שומעת דלת נטרקת . אני נגשת לראות אם הכל בסדר, אם אף זר לא בוחן את הבית שלי בעודי נמצאת בו, ורואה עצם בלתי מזוהה לנגד עיניי. במחשבה תחילה הייתי בטוחה שמדובר בבנאדם מבוגר שועמד ומסתכל עליי בוהה בו. הייתי בטוחה שעוד רגע העצם הזה יוצא אקדח ויירה בי למוות.
אז ניגשתי לשים משקפיים- לפחות שאראה כראוי ברגעיי האחרונים- נו טוב מסתבר שזה בסך הכל מקל של מטאטא.

אני אתן לכם רמז- זה הזמן לצחוק. להשתעשע.
יודעים מה? כל הפסקה האחרונה הייתה הזויה במיוחד- וזה כיוון שאני עייפה במיוחד.
ולכן אפסיק לדבר עכשיו.

יום טוב.