Welcome to the UNICORN ZONE.

אומרים שאני ילדותית. שיגידו, אז מה?

 אומרים לי שאני צופה בתכניות טלוויזיה חסרות הומור וטעם,
שיש לי טעם נורא בבגדים,
 אפילו שהשיער הכחול שלי מזעזע ומגעיל.
אומרים לי שאין לי חוש הומור, ואם כבר- הוא מפגר.
 יש לי רק ידיד אחד, אחד (!) שמבין את ההומור שלי ואיך הוא עובד (האמנם?)

הם אומרים שיש לי טעם מזעזע במוזיקה,
 שלא נדבר על החוסר טאקט ובושה.

הם אומרים שאני חופרת, אומרים שאני טיפשה.

הם קוראים לי חסרת אחריות, סתם ככה בלי בושה.
הם שואלים בהיסוס אם אני.... גאה (?)
הם קוראים לי פריקית, ווירדו, אימו ומוזרה.

הם לא מתביישים בכלל להגיד לי שיש לי תפישה מעוותת על העולם,
 הם לא מתביישים להגיד לי שאני לא אחת מכולם.

הן לא חושבות לרגע, שהתחומי עניין שלהן לא בהכרח גורמים לי לשנוא *אותן*?
 הן לא מעלות בדעתן לנסות להבין גם אותי.. לנסות לראות בי ולו לרגע אחת מכולן?

הם פולטים אנחות כאלה של "מה יהיה איתה?"
 הם נועצים מבטיהם, חלקם מלאי חמלה, ודאגה.

הם לא עוצרים אותי שאני מאבדת את זה..
 אולי הם פשוט לא מבינים.
לא מזהים את מצבי הרוח שלי, לא מנסים אפילו לראות את מה שבפנים.

אנשים כאלה? אני לא רוצה אותם לידי, לא תודה.
רק זאת בעיה, שהם סביבי בכל מקום- ולך תדע מאיפה יבוא החכמולוג הבא.

_____________________________________

האמת שלא תראו את זה ככה, היה לי אחלה יום.
פשוט פתאום נחשפתי ממש בשעה האחרונה לכמה דברים שהעלו לי את הסעיף והזכירו לי את כל הבני * * *
שמרשים לעצמם לשפוט אותי, בלי לחשוב על מה שעומד מאחורי המעשים שלי.

ואני בדרך כלל לא מתבאסת מדברים כאלה... אבל באמת, זה הרס לי אותו לחלוטין,
אבל אני חושבת שזה רגש מצטבר שכזה,
בשבוע האחרון רק קיבלתי ביקורות מכל הכיוונים..

ויודעים מה? נמאס לי מזה, נמאס לי מזה שאני צריכה לשחק אותה COOL,
להגיד שלא אכפת לי ו*** על הכל, ובעצם כל הערה כזאת מחלחלת לי עמוק ללב.
אני לא פסל אבן, יש לי רגשות.
ואז מה אם יש לי את תדמית ה"קולית-עם-הכל", וזאתי שתמיד מחייכת בלי סיבה,
וזאתי שמקשקשת על האלילים המצויירים שלה מהסדרות המצוייריות שלה ועל הלהקות המאוד-לא-מוכרות (תלוי את מי שואלים) שלה.


אז כן, זה פוגע שתם רואים אותי כמין יצור חסר רגשות,
פוגע שאתם מרשים לעצמכם לרדת עליי כי אני לא נראית לכם כאחת שנפגעת,
פוגע שאתם פותחים ת'פה שלכם בלי לחשוב וקוראים לי חסרת מעצורים וטאקט.
פשוט פוגע שאתם חושבים בגלל שאתם כביכול נורמליים, זה אומר שאני לא.

GTFO, GFY, ועוד קיצורים שקשורים ל-9GAG ולרשתות חברתיות וכאלה שייגרמו לכם לקרוא לי פריקית.
אתם יכולים לקפוץ לי.

X X X X X X  X X X X X  X X X X X X  X X X

-אני מודה שבדקות האחרונות של כתיבת הפוסט חיפשתי איזה שיר שמתאים לשים.. ומצאתי גם אחד, אבל אני מתכוונת לשים סרטון אחר, שנתקלתי בו  ברגע האחרון, עם שיר שהוא די שקט ורגוע, והוא התאים בול למצברוח שלי- אבל אז בא החלק של הסמול טוק; ואני פשוט ל יכולתי להפסיק לצחוק..
ועכשיו המצברוח שלי די סבבה האמת, בקיצור: ATL הרסו לי לחלוטין את המצברוח המדוכדך. ואני אפילו לא יודעת אם זה טוב או רע.

אה. ברגעים אלו ממש אני יושבת לבושה בחולצה אורגינל של I<3NY .
וליד הקומיקסים המדהימים בטירוף שאבא שלי קנה לי.
כל-כך התגעגעתי אליו, לעזאזל :') .

אני שונאת את זה שאנשים יותר מצליחים ממני.
אני שונאת את זה שאנשים מקבלים יותר יחס משמגיע להם.
אני שונאת אנשים שדומים לי, ושונאת שאומרים שיש כאלה.
אני שונאת אנשים שחושבים שהם יותר טובים מכולם, ושונאת בעיקר את תומיכהם .
אני שונאת שלכולם יש יעד, ורק לי.. אין.
אני שונאת שונאת שכולם מתעסקים בהכל חוץ מהחיים של עצמם. שכולם מדברים על חיים של מישהו אחר.

אני שונאת רכלנים, טיפשים, גזענים וכאלה שאוהבים ללכלך ולסכסך .
אני שונאת להיות עצבנית- ולא לדעת למה, ואז אני עוד יותר שונאת לההתעצבן.

אני שונאת מקומות שכולם יותר טובים ממני, יותר מגניבים ממני, יותר מכל מה שאי פעם אהיה.

אני שונאת אנשים שמרוויחים כסף- ולא מהסיבה הנכונה- יושבים רגל על רגל ומפעילים מכונה, או זונה.
אני שונאת אנשים שמלאים בעצמם- ועוד מעירים לאחרים.

אני שונאת לפעמים לחשוב, הלוואי ויכולתי הפסיק- שונאת את המוח האנושי, לפעמים רק רוצה להיות אני.

אני שונאת לשנוא, ושונאת לאהוב, ושונאת שאנשים מתקרבים.

אני שונאת חיבוקים וחיוכים מזוייפים- אבל אין ברירה לפעמים.

אני שונאת אי צדק, ומלחמות ורודנים. 

אני שונאת לתקופות את עצמי- כי אני פשוט טיפשה.

אני שונאת בנות שיטחיות ושונאת בנים שטחיים עוד יותר.

אני שונאת אנשים מושלמים- או שלפחות כולם חושבים שהם כן.
אני שונאת אנשים חייכנים, או חמודים או בעלי נשמה טובה.

אני שונאת ילדים קטנים- אבל זה סתם כי אין לי אליהם גישה.
אני שונאת בנות צומי- שאומרות שהן מכוערות רק בשביל לשמוע את ההפך ולקבל "תמיכה".
אני שונאת שהכל אצלי נראה אפור כשאצל כל השאר ורוד.
אני שונאת לא לדעת מה לעשות עם עצמי, ושונאת את הריצה מהמקרר למחשב ובחזרה .
אני שונאת להיות רזה, משקפופרית, והיפרית חסרת שליטה.

 הלוואי ולא הייתי שונאת- אבא אומר שלא בריא לשנוא. אבל יש כ"כ הרבה דברים שגורמים לי לבעור משנאה......
שאני כבר לא יודעת מתי אני שונאת או מתי אני מקנאה . 

אני רוצה להפסיק לשנוא, אבל זה ייקרה מתי שאני אהיה לחלוטין שלמה; עם עצמי, עם העולם, עם החברה שאני חיה בה.

        X X X X X X X  X X X X X  X X X X X  X X XX X  X X X  X

כי השיר אומר הכל, וכי הוא אחד מהשירים שהכי מצליחים לעודד אותי כשאני נכנסת למצבי רוח כאלה.

לא פעם אני אני נפגעת מהמוזרות שלי. בדרך כלל אני אוהבת להיות שונה- אבל כמו כל דבר בחיים יש לעיניין השלכות- וחלקן לא נחמדות כמו שרציתי.

ותמיד שאני מסתכלת בסדרות למשל על "אאוטסיידרים" אולטימטייבים- אני רואה אנשים מוכשרים בטירוף-אומנים, מוזיקאים, ציירים, סופרים.

וכמה שאני רוצה לעסוק בתחביב, כמה שאני רוצה להיות מוכשרת וטובה, שיום אחד שיראו מאיפה משתין הדג- אין לי .

הדבר הכי טוב שאני יודעת לעשות להסתכל בסדרות האלהובספרים האלה ולהגיד כמה אני רוצה שיהיה לי תחביב שיצליח לי בחיים .
אני לא מוכשרת. כל מה שאני עושה מתנפץ לי בפרצוף. אני לא מצליחה בשום דבר, אין לי פוטננציאל להצחה ב... כלום.
רק שלפעמים יש לי את השוונג הזה.

החלום שלי להיות שחקנית, או סופרת. שיהיה לי מפעל חיים משלי- ולא כזה שמראה את המשפטים שניהלתי להם את הפרוטוקול .

לא משנה.
את בגלל שאינלי תחביב לעסוק בו- כל מה שיש ללי לעשות בחיים זה רק חברי.. חברים וכיוון שאנחנו בתחילתו של חופש הגדול- לימודים זאת אינה אופציה.

אז כל מה שיש לי זה "חברים" .

דבר נפלא. מתייחסים אליי כמו חרא, שונאים אותי, מזמינים אליי הביתה חברים אחרים רק כדי שיהיה להם עם מי לדבר, מתכתבים שעות עם אנשים אחרים דרך המחשב והאינטרנט שלי בכבודי ובעצמי שהם באים אליי במקום באמת לבלות איתי- המטרה שלשמה באו (?), מכריחים אותי לעשות דברים שאני לא רוצה, ולשמוע את הקשקושים הפאתטיים שלהם על בני המין השני, מעלימים לי דברים מהחדר (כמו למשל השלט של המיטה- שנשארה תקועה, בגללם, במצב הלא טבעי שלה), עושים לי בלאגן בבית, מחטטים לי במקרר- פ נ ט ס ט י .

יודעים מה? חברים . למה ציפיתי?! חבל שאני מצפה.

כנראה שההגדרה של חברים היא הרבה פחות חיובית משהיא נשמעת. או מכפי שראיתי אותה עד כה.

אני אסיים להיום .

היו שלום, ידידי הבלוגרים, ואלה שהגיעו לכאן בטעות (מה שאני מעריכה כולם) ואינם בהכרח בלוגרים.

 -הפוסט העלוב ביותר שיצא לי לפרסם לאחרונה-

אני.

-                -              -                    -                 -              -                   - 

כי לא באמת אכפת לי מהמוניטין שלי- כמו שאולי ייתכן ו... עולה מדבריי.
אני בסך הכל בנאדם שבא לו להיות מיוחד- בלי קשר למוניטין.

ולסיכום סיפור משעשע- כי אם כבר פוסט אז כבר, וכי הכתיבה רוממה לי את המצב רוח- שיחררה אותי קצת.

אני נזקקת למשקפי ראייה- בלדעיהן אני חצי עיוורת- במלוא משמעות המילה. אפשר להגיד שאין לי לא עדשות ולא משקפיים על העיניים, אני בערך רואה דברים עקום- והדמיון הפורה שלי לא תורם לדברים הללו להראות ידידותיים כשכל העולם מטושטש. בכל אופן אני בשעות אלה לבד בבית- ערב, ומה לעשות שקיים בי יצר הזהירות העודפת במצבים שכאלה- יצר קדום של כל נערה בגילי.
אני יושבת לי בחדרי, כותבת לי פוסט שלפתע אני שומעת דלת נטרקת . אני נגשת לראות אם הכל בסדר, אם אף זר לא בוחן את הבית שלי בעודי נמצאת בו, ורואה עצם בלתי מזוהה לנגד עיניי. במחשבה תחילה הייתי בטוחה שמדובר בבנאדם מבוגר שועמד ומסתכל עליי בוהה בו. הייתי בטוחה שעוד רגע העצם הזה יוצא אקדח ויירה בי למוות.
אז ניגשתי לשים משקפיים- לפחות שאראה כראוי ברגעיי האחרונים- נו טוב מסתבר שזה בסך הכל מקל של מטאטא.

אני אתן לכם רמז- זה הזמן לצחוק. להשתעשע.
יודעים מה? כל הפסקה האחרונה הייתה הזויה במיוחד- וזה כיוון שאני עייפה במיוחד.
ולכן אפסיק לדבר עכשיו.

יום טוב.