Welcome to the UNICORN ZONE.

אני חושבת לעצמי מה היה קורה אם היה מתגלה לי שאבא שלי או אמא שלי ניהלו חיים כפולים במשך שנים ואף אחד חוץ ממני לא היה יודע.

שתפו אותי

 מה אתם הייתם עושים? 

אזהרה: הפוסט הבא אמנם יהיה רציני,  אך עלול לגרום לאפקט הקאה מסוים ו/או גיחוכים קלים. עימכם הסליחה, וראו אוזהרתם.

לפעמים אני תוהה לעצמי מי המפגר שהחליט שבנות עם שיער גוף זה דבר מכוער, מגעיל ולא סקסי?

זאת-אומרת.. תחשבו כמה זמן, כסף, כאבי ראש, ודאגות אנחנו הבנות היינו יכולות לחסוך לעצמינו בלי כל העיסוק המיותר הזה בשיער הגוף.
למה אני צריכה להקדיש כל-כך הרבה זמן ומחשבה כדי להכאיב לעצמי? לגרום לרגליים שלי לבעור מבפנים, לעיתים לפצוע את עצמי אפילו? האם זה הגיוני כל העיסוק הזה באיך,כמה,מתי ואיפה? מי החליט שעור חלק משיערות הוא עור יפה? מי החליט שבחורות שלא מורידות שיערות בגופן הן בהכרח לא מטופחות או נשיות או סקסיות?

למה אני צריכה להיות קורבן לכל הדברים האלה? למה אני צריכה להתבייש בגוף הטבעי שלי רק בגלל שזה לא חלק ממוסכמה חברתית? למה אני צריכה להכאיב לעצמי ולבזבז את זמני ואת כספי על מנת "להיראות יפה" וכדי להיחשב נשית? האם זה נשמע לכם הגיוני שאלפי נשים מידי יום ביומו מכאיבות לעצמן כחלק ממוסכמה חברתית הזויה לחלוטין? על מה ולמה? רק כי איזה בחור רודן אחד החליט שהאישה שלו סקסית בלי כל השיער גוף שלה?

אני לא רוצה שתיראו אותי כמתייפייפת, חלילה. גם אני מורידה שיערות בגופי.. כי מה לעשות- יש דברים שנחשבים לבסיסיים עד כדי גיחוך בעולמינו המודרני כיום. האין זה עצוב שהחברה אינה מוכנה לקבל את עצמה באופן הכי טבעי שיש? ואני לא מדברת רק על הבחורות הקיצוניות, היום כל ילדה בת 9 מתחילה להוריד ולמרוט שיערות. זה נראה לכם הגיוני כל העיסוק המיותר הזה סביב הנושא? כי לי כן.

בואו נודה על האמת.. אני, כחלק מאיזשהי חברה מודרנית תעשייתית לא אפסיק לפתע להוריד את שיערות הגוף, ובכל זאת היה נחמד אם כל העיניין לא היה כה קדוש ודרמטי. זה ממש עצוב שאני לא יכולה לשים זין על העולם בקטע הזה- כי הוא יחזיר לי בגדול. זה ממש עצוב שב-2012 אתה כבר לא יכול להיות חלק ממשהו קדום וטבעי, ולקבל את זה כמתנה. (כמובן שבגלל השטיפת מוח שעשו לנו מהרגע שנולדנו לא נוכל עכשיו ברגע לקבל את זה, אבל היה נחמד אם כל העניין הזה לא היה כל-כך קריטי מלכתחילה.)

די לעופות המרוטים !!!!! כולם לזרוק סכינים ולשלוף מסרקים!

שלא תגידו שלא אזהרתי.


************************************

כי זה היה כ"כ דורש.  וסתם כי זה שיר קול.

היו שלום קופיפים שעירים וחופשיים!!

עריכה-
שמתם לב שינוי שם הבלוג? Welcome to the UNICORN ZONE!

                  עריכה  #2- להיכנס בבוקר לכתוב עוד פוסט תמים ולגלות הרבה מאוד יותר תגובות מהרגיל, 
    להבין שמשהו חשוד וללכת לדף הראשי של ישרא שםאתה רואה את הפוסט שלך במומלצים... זה נחמד. מאוד נחמד.
                                                                        תודה לכל מי שהמליץ עליי! :-)

זה עומד להיות פוסט ארוך במיוחד ופילוסופי במיוחד וחופר במיוחד: אם אין לכם ראש לזה כרגע... תוותרו כבר עכשיו ותעברו לקליפ  בסוף.
נ.ב: לא בקטע שחצני אבל אם במקרה אתם מרגישים צורך להמליץ על ההפוסט הזה-אנא וותרו על הרעיון. תודות. :)
 

אמנם הייתי רק בת 5 אז.. כשכל זה קרה, כשבת-הדודה שלי והחברה הכי טובה שלי דאז מתה. נפטרה- במילים יותר עדינות.
אבל אני לעולם לא אשכח איך חזרתי מאושרת מיום חביב בגן חובה, מדלגת כרגיל בתמימות ושמחה של ילדה בת 5 ואני רואה את אמא שלי- עיניה אדומות, מבולבלות, לא מעכלות, מנסות להיות רכות ומסבירות-יושבת על הספה הכחולה בסלון שכבר מתחילה להתבלות נכון לימים אלו, נועצת בי מבט שבחלוף השנים הוגדר אצלי כ"המבט שמסמן שמישהו מת" (לאחרונה לצערי אני רואה אותו לעיתים קרובות יותר מהרגיל.) אני בחיים לא אשכח איך שמיד הדמעות חנקו את הגרון שלי, למרות שבתוך תוכי ידעתי כבר מספר שבועות על מצבה שהולך ומתדרדר (היא חלתה בסרטן.) לעולם לא אשכח איך אימי הסיתה את הווילון הצהוב עם הפרפרים החצי-שקוף בחדר שלי והורידה את התריס ואני קיפצתי על המיטה (בחדר שפעם גם אחי ישן בו והיום הוא כבר עבר מייקאובר מטורף, ושתי המיטות הוחלפו במיטה וחצי יחידה), מנסה להחליט איך להסיח את דעתי כדי לא בטעות לבכות בנוכחות אימי- כי אפילו אז, בתור ילדה בת 5 תפסתי מעצמי זאתי שצריכה להיות החזקה בשביל האחרים, והייתי הילדה שמתפדחת לבכות בציבור.

תשע שנים חלפו מאז, תשע שנים שכל-כך הרבה קרה בהן. בת דודתי נפטרה חודש לפני שמלאו לה 7 שנים. בעוד חודש היא תהיה (או הייתה?) אמורה להיות בת 16. העץ בבית הקרבות שבעלה של דודתי (מבחינתי הוא דוד לכל דבר) ואחיו נטעו על יד הקבר שלה כשנפטרה והיה יותר נמוך מגובהו של אדם ממוצע, כעת מטיל צילו על כל חלקת הקבר שלה, על המצבה המיוחדת שלה שמונח עליה חלק גדול מאוסף הפיות שלה, שבאורח פלא עדיין לא דהה, המצבה המיוחדת שלה שנושאת ציטוט מתוך "הנסיך הקטן" סיפור שהייתה נוהגת להקשיב לו הרבה כשהרגישה לא במיטבה, המצבה שפרחים מעטרים אותה וקישוטי פטריות נטועים בעציציהם .
העץ הזה רק מוכיח לי איך שלמרות שאני מסרבת להאמין לכך, כל-כך הרבה קרה מאז שהיא הלכה מהעולם, מאז שהמחלה הארורה לקחה אותה.
אין שבוע שלא עובר בלי שאני אנסה לדמיין לעצמי איזו מין נערה היא הייתה יכולה להיות, אין יום שלא עובר בתהייה אם היא ייתכן ואם היא הייתה חיה אני עדיין הייתי רואה אותה בתור החברה הכי טובה שלי, או אם היא הייתה רואה אותי כך, או איזה מין קשר היה בנינו. מעניין אותי אם היא הייתה חיה היא הייתה רואה בי מעבר לסתם בת-דודה שבאה לבקר כל כמה שבועות, או שהיא הייתה רואה בי אחות קטנה או משהו בסגנון.
מצחיק, אני כמעט בטוחה שהאפשרות הראשונה.
כשהייתי קטנה, על-פי מיטב זכרוני, הייתי רואה בה כמודל לחיקוי. הייתי רואה בה אחותי הגדולה והלא קיימת. אני זוכרת איך היינו רואים ביחד את "בת הים הקטנה" על הפופים המיוחדים שהיו בסלון הבית של הדודים שלי, אני זוכרת איך היינו מטיילות לגן השעשועים הקטן שהיה בשבילי ממלכה כי לא הייתי רגילה לגני שעשועים כאלה משוכללים- כי אין כאלו בקיבוץ שלי. אני זוכרת איך היינו מפריחות בועות בחצר האחורית והיא הייתה מתרברבת באוסף הפיות חרסינה שלה שכל-כך קינאתי בו. אני זוכרת איך היה לנו דבר כזה שקראנו לנו "מדבקות היום בשבוע" (או משהו כזה.) לכל יום הייתה מדבקה בצבע אחר- ומשום שהיינו נפגשות אחת לשבועיים, מעולם לא הספקנו לסיים את החבילה, נשארו לנו משהו כמו חמש מדבקות שלעולם לא מומשו והן נמצאות בבית הדודים שלי. אני זוכרת איך היינו מכינות צמידי חרוזים ביחד ואיך היא הייתה אוהבת את מיני מאוס, ולצייר וארנבות. אני לא אשכח את הפורים האחרון שלה. הקיבוץ אירגן הפנינג עם כל מיני דוכנים של קליעה למטרה, לזרוק לסל וכו', ואני נורא חיכיתי שהיא תבוא לחדר-האוכל שהוסב לאולם-חג לצורך המטרה. היא באה בתלבושת ארנבת מקסימה ורודה והיא הייתה כל-כך חמודה בה, נורא קינאתי בה. אני אפילו לא זוכרת למה אני התחפשתי. עשינו כיף חיים.

למרות שאני לא מאמינה באלוהים- ממש לא, אומרים שהוא לוקח את הטובים ביותר, ואפשר להגיד שהילדונת הזאת שהייתה החברה הכי טובה שלי, כי לא ממש היו לי כישורים חברתיים מי-יודע-מה בגן חובה (לא כאילו שהיום הכישורים החברתיים שלי בשמיים, כן?), הייתה ילדונת שובת-לב, מתוקה, מקסימה, תלמידה טובה וילדה מוכשרת, חברותית מצחיקה תמימה ויפה, אחת שקשה לא לאהוב אותה.

 X X X

אלו היו התשע שנים... ואם אתם תוהים על מה השלושה חודשים.. הנה:

לפני כשלושה חודשים בדיוק מהיום הייתי לראשונה בהופעה שאפשר להגיד... משהו כמו השפיעה עמוקות על חיי. לטובה.
לפני שלושה חודשים בדיוק מהיום (ה-5.5.2012), הייתי בהופעת-מוזיקה ה"אמיתית" הראשונה בחיי. (אמיתית=שלמתי כסף על כרטיס והיא לא הייתה במסגרת בית-ספר או המועצה.) אתם בטח חושבים שזה די מעורר גיחוך שילדה בת 14 עדיין לא הייתה בהופעת מוזיקה "אמיתית", והאמת היא שאני די מתפדחת בעצמי מהעובדה הזאת.. אבל ככה יצא- אני ילדת קיבוץ שלא אוהבת התקהלויות ומסיבות ואני לא ממש עצמאית- כמה שלא נעים להודות.

בכל אופן.. אם שאלתם את עצמכם, ההופעה הייתה של להקת הפאנק-רוק המעולה: סימפל פלאן.
המצחיק הוא שההכירות שלי עם הלהקה הזאת התחילה ממש כמעט שנה לפני שהם באו להופיע בישראל בעקבות היכרות שלי עם מספר בנות של קבוצה בפייסבוק שממש לא קשורה לסימפל פלאן, וכיום הן החברות הכי טובות שלי, כן- החברות הכי טובות שלי, למרות שלעולם לא פגשתי אותן פנים אל פנים. תצחקו- הן שינו לי את החיים בפני עצמן בכל-כך הרבה דרכים שונות.
ובחזרה לנושא שלנו: סימפל.
סימפל פלאן שינו לי את החיים עוד לפני ההופעה. הם היו שם כשנכנסתי לגיל ההתבגרות האמיתי, ולא הטכני. הם היו שם כשאף אחד אחר לא היה. יש להם שיר לכל סיטואציה בחיים שלי, וזה מדהים כמה אני מזדהה עם השירים שלהם. אף-על-פי שאני חיה מוזיקה- אני כמעט אף פעם לא בוכה ממנה- כי שוב.. אני בנאדם שמתבייש לבכות אפילו בחדרי חדרים, סימפל הצליחו לסחוט ממני כמה דמעות- שזה שיא מטורף.
וההופעה? ההופעה הייתה מדהימה, אומנם בושה וחרפה לחברת ההפקות המטופשת הזאת שמיקמה אותם בהיכל נוקיה- כשבהחלט המקום היה גדול מידי והתיזמון אפשר שרק חצי מאוכלוסית המעריצים שלהם תגיע להופעה (יום שבת באיזשהו מועד שמנע מדתיים להגיע), אבל מי שהיה שם בהחלט נהנה והייתה הופעה מדהימה.
למה ההופעה כ"כ השפיעה עליי? כי היא הוכיחה לי שאני יכולה. הוכיחה לי שאני יכולה להגיע עד לתל-אביב, שעתיים וחצי נסיעה, אם רק ארצה. הוכיחה לי שאני יכולה להתמודד עם מקומות גדולים והמון המון אנשים זרים שמקיפים אותי, הוכיחה לי שאני יכולה להתרגש אפילו מהשיר הכי קצבי בעולם, הוכיחה לי שאני יכולה לצרוח ולהתפרע גם אם אני לא בסביבה הטבעית שלי, הוכיחה לי מהי התרגשות אמיתית (ללכת לשירותים כל 5 דקות, ולא רק בקטע של ביטוי... ולקפץ בציפייה על דודה שלי שבזכותה בכלל הייתי שם.), הוכיחה לי שאם אני רוצה משהו ומתאמצת מספיק אני יכולה להשיג אותו, הוכיחה לי שהופעות מוזיקה זה לא דבר כל-כך נורא- אלא להפך.
תצחקו על כל ה"השפעה העמוקה" הזאת כמה שתרצו, אבל לעולם לא הייתי הילדה שהעזה לבקש מההורים שלה לנסוע שעתיים וחצי רק כדי להביא אותה להופעה שהם אפילו לא נכנסים לראות, לעולם לא הייתי הילדה שמעזה לבקש מההורים שלה לקנות לה ולדודה שלה כרטיס ב-300+ ש"ח 18 שעות לפני ההופעה עצמה, לעולם לא הייתי הילדה שמתחננת בפני אנשים שיבואו איתה. לא האמנתי בעצמאות שלי ובזכות שלי לבקש ולא רק לצפות לקבל. אני לא יודעת איך בדיוק אבל מאז ההופעה ההיא אני מרגישה שאני יותר בוגרת ועצמאית, ובעלת יכולת. אני מניחה שמדובר בהסברים הפאתטיים לנ"ל, אבל אלו רק השערות.

אני חייבת לציין שלמרות ההשפעה של ההופעה עליי, אני מתקשה להאמין שהיא באמת קרתה, ושבאמת לקחתי חלק בה. ז"א אני לא מאמינה שאני, הקטנה, שעונדת את הצמיד גומי שנושא את שם הלהקה על היד לכל מקום אפשרי- שכבר שימש לה ככרטיס זיהוי למעריצי סימפל פלאן ברחבי הארץ, הייתי בהופעה שלהם, ראיתי אותם שרים, מנגנים מקפצים על הבמה כשרק אוויר וקהל המעריצים מפריד ביננו- לא מסך או מערכת סטריאו.
בטח שאני מתקשה להאמין ששלושה חודשים עברו מאז, שלושה חודשים! כ-90 יום עברו מאז אותו לילה מדהים, הלילה הכי כיף שחוויתי בחיי. 


                                              ______________________________________

אני עברתי על הבלוג הקודם שהיה לי (ביום מין הימים אני אוסיף קישור) וראיתי פוסט שהתחשק לי לשתף אתכם בו,
זה קצת-הרבה-מאוד ארוך אבל אני מקווה שתצליחו להתמודד :) [מקסימום תקראו רק את החלק הראשון אם זה מעיק]

לפני הכל . הייתי שמחה עם תשקיע 7:25 דקות מחייך, ותראה את הסרטון הבא.. ואל תיבהל מהאורך...

BEAT קליפ מדהים

כפי שכתבתי בקישור- קליפ מדהים .                                                                                  
הוא אפשר להגיד מתאר אותי. מכל המובנים, מכ"כ הרבה היבטים שונים.

אני בנאדם של מסגרות, אני לא יכולה לחיות יותר מחודשיים או שלושה בלי מסגרת .
מצד שני... אני לא בנאדם של מסגרות. אני לא יכולה כשקובעים לי הכל. שמנחים אותי,
אף-על-פי שאני יודעת שזה לא ככה... אני מרגישה כאילו הם חושבים שבגלל שהם יותר "מנוסים" ממני הם יותר שווים ממני, מרגישה שהם מתנשאים מעלי.

ואז בא השיגעון מתוכי . כשאני יותר מידי במסגרת הוא פשוט מתפרץ. וזה לא כאילו שזה בשליטתי...
אני פשוט זורקת את עצמי, נכנסת למין בועה מגוננת משל עצמי ולא רואה אף אחד בעיניים . אני מתפרעת מבפנים, ונאטמת מבחוץ. כולם כביכול ממשיכים כרגיל, בקור רוח, בישרות הזאת, לא שמים לב שאני בתוכי בעצם מאין פקעת עצבים, כיון שכפי שאמרתי קודם, אני נאטמת.. וזה לא נראה מבחוץ.

מלבד זאת, קראים לקליפ המעורר השראה הזה, BEAT (בעברית: קצב)
אני לא יכולה לחיות ללא קצב. ללא מוזיקה, ללא מקצב של דברים הפועלים בשגרה, בסדר יום .

בעניין המוזיקה, אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה ולדעת שזאת אני, מושלמת, כל עוד אין מוזיקה ברקע, המוזיקה הזאת.. המוזיקה הזאת היא הלב שלי, היא המקצב שלי, של החיים שלי, קלישאתי ככל שיהיה, זוהי האמת .

הצורך שלי, להיות שונה, שונה מכולם, מהדרך שלי מהם.... מבטא את עצמו... ולמדתי עם הזמן לקבל ולאהוב את זה . ואני באמת מקבלת ואוהבת את זה. את אני נותנת לזה לזרום ממני... ולא אכפת לי אם הם יתעלמו ואם הם לא.. אני אשאר ככה. כמו שאני.
-

היום בנעורים קראנו ספר, שמו "החתיכה החסרה".
כן, בכל שני דפים יש שתי שורות קצרצרות ותמונה.. אבל הספר הזה נורא חכם, ועמוק.
ואולי במבט מרפרף הוא נראה עלוב במיוחד אבל לטעמי הוא באמת מאוד יפה. מאוד.

כפי שתוכל לראות, הפה שלו... זאת החתיכה החסרה. במסע בו פוגש פרח, תולעת חיפושית ופרפר, מוצא גוגו את החתיכה החסרה שלו, אחרי שרואה חתיכות בגדלים שונים שלא התאימו לו. אבל כשמצא את החתיכה החסרה שלו, התגלגל בחזרה המורד ההר (שם הוא פגש את 'חבריו' החדשים מהמסע), כל-כך מהר, בגלל שעכשיו הוא עיגול שלם, עד שהוא לא הספיק להיפגש שנית עם חבריו, כ"כ מהר שהוא בקושי הספיק לראות את הדרך. אז הוא עצר. השאיר את החתיכה החסרה מאחוריו והמשיך בדרכו. מחושב יותר.

וכן זה נכון... צריך שתהיה לך מטרה בחיים, רצון, חלום, יעד.
אבל אני חושבת שאם זה אומר לדרוך על הכל- על המשפחה, על החברים, על הערכים, על האנושיות, ולא פעם גם על אהבה, אז מה זה שווה בעצם? אתה מגיע לפסגה, קיבלת מה שרצית, השגת את היעד... אבל אתה לא שלם עם עצמך, למה? כי לפסגה רק בודדים מגיעים, ואז.. עם כמה שטוב לך עם זה שהגעת ליעד, אתה שם לבד. בודד, ריק . ואז אתה מתחרט, אולי לא על המסע, כי בדרך הכרת עוד אנשים, תרבויות, הרחבת את הידע.. אבל עדיין אתה מתחרט על כל שוויתרת עליו.

אז בשורה התחתונה.. אני לא אומרת שאל תשאף להגיע ליעד, אבל תשמור בדרך על אנושיות ככל שתוכל.. האם זה שווה לדעתך, את כל הוויתורים? אם נשים על כפות המאזניים את המשפחה, הערכים, האנושיות ואהבה ומצד שני את הישג המטרה... מה יותר שווה?

כמובן, זה משתנה מאדם לאדם, יש אנשים שייעודם, מבחינתם, הוא להצליח בקריירה ולהגשים את החלום שלהם, לא משנה מה זה ידרוש מהם. ויש את אלה, אני למשל, שישקלו היטב כל צעד בדרך למטרה. בדרך לחלום הגדול .

-

היום נבחנתי להצגה בית ספרית.. אני חושבת שסיפרתי לך עליה בפוסט הראשון. בכל אופן, היום התקיימו האודישנים והלכתי. מהכיתה שלי היו רק עוד 2 ידידים שלי.. אבל לא נראה לי שהם ממש בקטע, אף-על-פי שהם התקבלו.

המורה הייתה כ"כ נואשת כיוון שהגיעו רק איזה 7 ילדים להבחן שכמה שידיד שלי היה נוראי, היא קיבלה אותו.. אבל כמובן שהוא לא מעוניין ונרשם לאודישנים רק כדי לצאת משיעור. שיהיה לו לבריאות.

אז כפי שאולי כבר הבנת, התקבלתי. אבל אני עדיין לא בטוחה שאני רוצה להיכנס לכל זה.. ז"א זאת די התחייבות... ולא יודעת... אני לא בנאדם של התחייבויות. נחשוב על זה כבר , יש לי שבוע וקצת..

אני רק רוצה לציין שמאז נראה שההחלטה כן להשתתף בהצגה נראית לי אולי החכמה שעשיתי מזה זמן רב, היה מדהים התהליך, האנשים, ההופעה עצמה- כיף אמיתי וחוויה בלתי נשכחת. באיזשהו מקום אני אפילו מרגישה ריקנות מסויימת אחרי שכל זה נגמר . :) 
             
     נ.ב: בבלוג ההוא הייתי נוהגת לכתוב כאילו אל הבלוג כי לעולם לא היו לי קוראים ממשיים מלבד מי שקיבל ממני קישור, שזה היו 3 בנות יחידות.

כי פשוט התחשק לי עליו בטירוף.

היום הגשמתי חלום קטן- קניתי  גרסה ישנה יד שנייה של עליזה בארץ הפלאות . 

אין לי מילים, באמת שזה מדהים. 

הריח... וואו. אין כמו ריח של ספר ישן. בעצם אולי ריח של ספר חדש- אופס (?) . 

והתרגום? תרגום כזה יפייפה שלא מוצאים בכל מקום. השפה כל-כך יחודית ויפה, זה גורם לי להיות גאה במיוחד על היותי דוברת עברית!

והאותיות? הקטנות האלה, שה- ה' מתחברת, וה- א' מסוגננת, זה מקסים אותי. 

מילים.... אני אוהבת אותן . נכון שהן יכולות להיות מכאיבות עד אין קץ, אבל באותה מידה הן יכולות להיות קסומות, מרתקות ומדהימות, אין כמו מילים. 

אני פשוט הרגשתי צורך עז לשתף על מחשבותיי בנושא. 

אני חשה פרץ גאווה קטנה שכזאת בתוכי, היה לי יום מדהים . נראה שהכל משתפר והולך לטובה. 
הצד הפסימי שבי כ ל הזמן מזכיר לי כמה אני לא צריכה לבטוח בהרגשה הזאת, אבל אני משתדלת להינות ממנה ככל יכולתי. 

זהו להיום.

נתראה מחר,  מחרתיים, שבוע הבא, מתישהו. 

נ.ב : 
  היו לי היום כמה יציאות היפראקטיביות ברמות מוזרות ומטורפות- המון זמן לא היה לי כאלה, התגעגעתי.  

שילוב של רעב, עייפות (שנבעה מהתעוררות כל שעתיים בגלל חוסר הכוח שלי לכבות את המזגן- ועם המזגן שלי זה יותר מסובך משזה נשמע), וסוכר. 

 אני לא בטוחה עד כמה מתונות מספיק הן היו, אבל לא משנה- כבר היה. 

* * * * * 

באמת שאין לי מילים לתאר איך אני אוהבת את השיר הזה- והוא מהסאונדטראק של אליס בארץ הפלאות- הסרט של טים ברטון עם ג'וני דפ.. 
ואני בקטע של 'עליזה' היום, אז... הוא פשוט מושלם לפוסט הזה, תהנו :)