זה עומד להיות פוסט ארוך במיוחד ופילוסופי במיוחד וחופר במיוחד: אם אין לכם ראש לזה כרגע... תוותרו כבר עכשיו ותעברו לקליפ בסוף. נ.ב: לא בקטע שחצני אבל אם במקרה אתם מרגישים צורך להמליץ על ההפוסט הזה-אנא וותרו על הרעיון. תודות. :)
אמנם הייתי רק בת 5 אז.. כשכל זה קרה, כשבת-הדודה שלי והחברה הכי טובה שלי דאז מתה. נפטרה- במילים יותר עדינות. אבל אני לעולם לא אשכח איך חזרתי מאושרת מיום חביב בגן חובה, מדלגת כרגיל בתמימות ושמחה של ילדה בת 5 ואני רואה את אמא שלי- עיניה אדומות, מבולבלות, לא מעכלות, מנסות להיות רכות ומסבירות-יושבת על הספה הכחולה בסלון שכבר מתחילה להתבלות נכון לימים אלו, נועצת בי מבט שבחלוף השנים הוגדר אצלי כ"המבט שמסמן שמישהו מת" (לאחרונה לצערי אני רואה אותו לעיתים קרובות יותר מהרגיל.) אני בחיים לא אשכח איך שמיד הדמעות חנקו את הגרון שלי, למרות שבתוך תוכי ידעתי כבר מספר שבועות על מצבה שהולך ומתדרדר (היא חלתה בסרטן.) לעולם לא אשכח איך אימי הסיתה את הווילון הצהוב עם הפרפרים החצי-שקוף בחדר שלי והורידה את התריס ואני קיפצתי על המיטה (בחדר שפעם גם אחי ישן בו והיום הוא כבר עבר מייקאובר מטורף, ושתי המיטות הוחלפו במיטה וחצי יחידה), מנסה להחליט איך להסיח את דעתי כדי לא בטעות לבכות בנוכחות אימי- כי אפילו אז, בתור ילדה בת 5 תפסתי מעצמי זאתי שצריכה להיות החזקה בשביל האחרים, והייתי הילדה שמתפדחת לבכות בציבור.
תשע שנים חלפו מאז, תשע שנים שכל-כך הרבה קרה בהן. בת דודתי נפטרה חודש לפני שמלאו לה 7 שנים. בעוד חודש היא תהיה (או הייתה?) אמורה להיות בת 16. העץ בבית הקרבות שבעלה של דודתי (מבחינתי הוא דוד לכל דבר) ואחיו נטעו על יד הקבר שלה כשנפטרה והיה יותר נמוך מגובהו של אדם ממוצע, כעת מטיל צילו על כל חלקת הקבר שלה, על המצבה המיוחדת שלה שמונח עליה חלק גדול מאוסף הפיות שלה, שבאורח פלא עדיין לא דהה, המצבה המיוחדת שלה שנושאת ציטוט מתוך "הנסיך הקטן" סיפור שהייתה נוהגת להקשיב לו הרבה כשהרגישה לא במיטבה, המצבה שפרחים מעטרים אותה וקישוטי פטריות נטועים בעציציהם . העץ הזה רק מוכיח לי איך שלמרות שאני מסרבת להאמין לכך, כל-כך הרבה קרה מאז שהיא הלכה מהעולם, מאז שהמחלה הארורה לקחה אותה. אין שבוע שלא עובר בלי שאני אנסה לדמיין לעצמי איזו מין נערה היא הייתה יכולה להיות, אין יום שלא עובר בתהייה אם היא ייתכן ואם היא הייתה חיה אני עדיין הייתי רואה אותה בתור החברה הכי טובה שלי, או אם היא הייתה רואה אותי כך, או איזה מין קשר היה בנינו. מעניין אותי אם היא הייתה חיה היא הייתה רואה בי מעבר לסתם בת-דודה שבאה לבקר כל כמה שבועות, או שהיא הייתה רואה בי אחות קטנה או משהו בסגנון. מצחיק, אני כמעט בטוחה שהאפשרות הראשונה. כשהייתי קטנה, על-פי מיטב זכרוני, הייתי רואה בה כמודל לחיקוי. הייתי רואה בה אחותי הגדולה והלא קיימת. אני זוכרת איך היינו רואים ביחד את "בת הים הקטנה" על הפופים המיוחדים שהיו בסלון הבית של הדודים שלי, אני זוכרת איך היינו מטיילות לגן השעשועים הקטן שהיה בשבילי ממלכה כי לא הייתי רגילה לגני שעשועים כאלה משוכללים- כי אין כאלו בקיבוץ שלי. אני זוכרת איך היינו מפריחות בועות בחצר האחורית והיא הייתה מתרברבת באוסף הפיות חרסינה שלה שכל-כך קינאתי בו. אני זוכרת איך היה לנו דבר כזה שקראנו לנו "מדבקות היום בשבוע" (או משהו כזה.) לכל יום הייתה מדבקה בצבע אחר- ומשום שהיינו נפגשות אחת לשבועיים, מעולם לא הספקנו לסיים את החבילה, נשארו לנו משהו כמו חמש מדבקות שלעולם לא מומשו והן נמצאות בבית הדודים שלי. אני זוכרת איך היינו מכינות צמידי חרוזים ביחד ואיך היא הייתה אוהבת את מיני מאוס, ולצייר וארנבות. אני לא אשכח את הפורים האחרון שלה. הקיבוץ אירגן הפנינג עם כל מיני דוכנים של קליעה למטרה, לזרוק לסל וכו', ואני נורא חיכיתי שהיא תבוא לחדר-האוכל שהוסב לאולם-חג לצורך המטרה. היא באה בתלבושת ארנבת מקסימה ורודה והיא הייתה כל-כך חמודה בה, נורא קינאתי בה. אני אפילו לא זוכרת למה אני התחפשתי. עשינו כיף חיים. למרות שאני לא מאמינה באלוהים- ממש לא, אומרים שהוא לוקח את הטובים ביותר, ואפשר להגיד שהילדונת הזאת שהייתה החברה הכי טובה שלי, כי לא ממש היו לי כישורים חברתיים מי-יודע-מה בגן חובה (לא כאילו שהיום הכישורים החברתיים שלי בשמיים, כן?), הייתה ילדונת שובת-לב, מתוקה, מקסימה, תלמידה טובה וילדה מוכשרת, חברותית מצחיקה תמימה ויפה, אחת שקשה לא לאהוב אותה. X X X
אלו היו התשע שנים... ואם אתם תוהים על מה השלושה חודשים.. הנה:
לפני כשלושה חודשים בדיוק מהיום הייתי לראשונה בהופעה שאפשר להגיד... משהו כמו השפיעה עמוקות על חיי. לטובה. לפני שלושה חודשים בדיוק מהיום (ה-5.5.2012), הייתי בהופעת-מוזיקה ה"אמיתית" הראשונה בחיי. (אמיתית=שלמתי כסף על כרטיס והיא לא הייתה במסגרת בית-ספר או המועצה.) אתם בטח חושבים שזה די מעורר גיחוך שילדה בת 14 עדיין לא הייתה בהופעת מוזיקה "אמיתית", והאמת היא שאני די מתפדחת בעצמי מהעובדה הזאת.. אבל ככה יצא- אני ילדת קיבוץ שלא אוהבת התקהלויות ומסיבות ואני לא ממש עצמאית- כמה שלא נעים להודות.
בכל אופן.. אם שאלתם את עצמכם, ההופעה הייתה של להקת הפאנק-רוק המעולה: סימפל פלאן. המצחיק הוא שההכירות שלי עם הלהקה הזאת התחילה ממש כמעט שנה לפני שהם באו להופיע בישראל בעקבות היכרות שלי עם מספר בנות של קבוצה בפייסבוק שממש לא קשורה לסימפל פלאן, וכיום הן החברות הכי טובות שלי, כן- החברות הכי טובות שלי, למרות שלעולם לא פגשתי אותן פנים אל פנים. תצחקו- הן שינו לי את החיים בפני עצמן בכל-כך הרבה דרכים שונות. ובחזרה לנושא שלנו: סימפל. סימפל פלאן שינו לי את החיים עוד לפני ההופעה. הם היו שם כשנכנסתי לגיל ההתבגרות האמיתי, ולא הטכני. הם היו שם כשאף אחד אחר לא היה. יש להם שיר לכל סיטואציה בחיים שלי, וזה מדהים כמה אני מזדהה עם השירים שלהם. אף-על-פי שאני חיה מוזיקה- אני כמעט אף פעם לא בוכה ממנה- כי שוב.. אני בנאדם שמתבייש לבכות אפילו בחדרי חדרים, סימפל הצליחו לסחוט ממני כמה דמעות- שזה שיא מטורף. וההופעה? ההופעה הייתה מדהימה, אומנם בושה וחרפה לחברת ההפקות המטופשת הזאת שמיקמה אותם בהיכל נוקיה- כשבהחלט המקום היה גדול מידי והתיזמון אפשר שרק חצי מאוכלוסית המעריצים שלהם תגיע להופעה (יום שבת באיזשהו מועד שמנע מדתיים להגיע), אבל מי שהיה שם בהחלט נהנה והייתה הופעה מדהימה. למה ההופעה כ"כ השפיעה עליי? כי היא הוכיחה לי שאני יכולה. הוכיחה לי שאני יכולה להגיע עד לתל-אביב, שעתיים וחצי נסיעה, אם רק ארצה. הוכיחה לי שאני יכולה להתמודד עם מקומות גדולים והמון המון אנשים זרים שמקיפים אותי, הוכיחה לי שאני יכולה להתרגש אפילו מהשיר הכי קצבי בעולם, הוכיחה לי שאני יכולה לצרוח ולהתפרע גם אם אני לא בסביבה הטבעית שלי, הוכיחה לי מהי התרגשות אמיתית (ללכת לשירותים כל 5 דקות, ולא רק בקטע של ביטוי... ולקפץ בציפייה על דודה שלי שבזכותה בכלל הייתי שם.), הוכיחה לי שאם אני רוצה משהו ומתאמצת מספיק אני יכולה להשיג אותו, הוכיחה לי שהופעות מוזיקה זה לא דבר כל-כך נורא- אלא להפך. תצחקו על כל ה"השפעה העמוקה" הזאת כמה שתרצו, אבל לעולם לא הייתי הילדה שהעזה לבקש מההורים שלה לנסוע שעתיים וחצי רק כדי להביא אותה להופעה שהם אפילו לא נכנסים לראות, לעולם לא הייתי הילדה שמעזה לבקש מההורים שלה לקנות לה ולדודה שלה כרטיס ב-300+ ש"ח 18 שעות לפני ההופעה עצמה, לעולם לא הייתי הילדה שמתחננת בפני אנשים שיבואו איתה. לא האמנתי בעצמאות שלי ובזכות שלי לבקש ולא רק לצפות לקבל. אני לא יודעת איך בדיוק אבל מאז ההופעה ההיא אני מרגישה שאני יותר בוגרת ועצמאית, ובעלת יכולת. אני מניחה שמדובר בהסברים הפאתטיים לנ"ל, אבל אלו רק השערות.
אני חייבת לציין שלמרות ההשפעה של ההופעה עליי, אני מתקשה להאמין שהיא באמת קרתה, ושבאמת לקחתי חלק בה. ז"א אני לא מאמינה שאני, הקטנה, שעונדת את הצמיד גומי שנושא את שם הלהקה על היד לכל מקום אפשרי- שכבר שימש לה ככרטיס זיהוי למעריצי סימפל פלאן ברחבי הארץ, הייתי בהופעה שלהם, ראיתי אותם שרים, מנגנים מקפצים על הבמה כשרק אוויר וקהל המעריצים מפריד ביננו- לא מסך או מערכת סטריאו. בטח שאני מתקשה להאמין ששלושה חודשים עברו מאז, שלושה חודשים! כ-90 יום עברו מאז אותו לילה מדהים, הלילה הכי כיף שחוויתי בחיי.
______________________________________
יצא פוסט נורא כבד- מצטערת. אני לא מתה על זה אבל לא מתכוונת למחוק או להחזיר לטיוטות.
המון המון זמן לא כתבתי פוסט עמוק ורציני. תקראו לזה איך שאתם רוצים- שאני רצינית, שאני מתיימרת, שאני מתחכמת מידי וקרה מידי וחייבת סיבה לכל דבר.. אבל לי יש את הצורך "להרגע" לרגע מכל הציניות וחפיניקיות שלי ובאמת להסתכל פנימה אל הלב שלי- משהו שלא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן- פעם אחרונה זה קרה לפני כמה שבועות טובים ובמושגים ההזויים שלי- מדובר בהרבה.
טוב אז לאחרונה אני מגמגמת המון. זה ממש מוזר, מעולם לא הייתי בנאדם מגמגם, גם לא ברגעי הבושה הכי גדולים שלי. מה שכן- כשהייתי נבוכה הייתית מאבדת את הקול שלי.. הייתי מתחילה לספר סיפור, כולם היו מקשיבים והייתי מתבלבלת ומאבדת את זה לחלוטין-אנשים היו חושבים שנפלתי מהירח והאיצו בי להמשיך לדבר וכל שיכולתי לעשות היה לבהות עליהם כשהעיניים שלי היו מתמלאות דמעות... אבל לגמגם ? מעולם לא .
לאחרונה אני מגמגמת בכל סיטואציה אפשרית.. החל מרגעי מבוכה קלים עד לרגעי בושה גדולים.. החל מדיבור עם זר ועד לדיבור עם ההורים שלי. אני פשוט מגמגמת.. אין לי מושג למה, אבל זה באמת מתסכל. זה כאילו אנשים מסתתכלים עלייך, ואתה מתחיל לדבר באופן חלק וזורם, ופתאום בלי שליטה, כך מאמצע שום מקום המילה שיוצאת לי מהפה חוזרת על עצמה 3 פעמים במקום 1. זה מביך, זה מתסכל, זה מוזר ולא ברור. זה כאילו המוח שלי פועל בזכות עצמו בלי שום קשר למה שהפה שלי או הרצון שלי מקנים לו. זה מרגיש כאילו אין לך שליטה על הגוף שלך, כאילו אתה בעמדת נחיתות לעומת האותות של המוח שלך. אין לי מושג מה לעשות בנושא- רק לקוות שהבננאדם שמולי לא שם לב ולהמשיך לדבר, בעודי מסמיקה.
מה גם.. שלאחרונה יש לי שגיאות דיקדוק נוראיות! שוב.. בלי שליטה, בלי בקרה המוח שלי מוציא דרך הפה שלי בעזרת מיתרי הקול שלי את הביטוי "שלוש שקלים", ואם יש דבר שמביך אותי יותר מהגמגום, זה הדיקדוק. אני בדרך כלל המעצבנת הזאת שמתקנת כל עכבר שמדבר לא נכון.. הרי אנשים משתמשים בעברית כל יום, אם כבר אתם מנסים לתקשר עם הסביבה, תעשו זאת כראוי! בכל אופן גם הפעם מדובר במאין ריפלקס בלתי נשלט שגורם לפה שלי להגות ביטויים שגויים בעברית, זה מחרפן אותי.
אין לי ולו שמץ של מושג ממה כל זה נובע.... וכשאני מנסה לחשוב על כך... אני לא מצליחה להגיע לתשובה הגיונית- מתסכל!
אם ממש לפני כמה שבועות הכל הלך מושלם.. אני מניחה שזה לעולם לא יכול להיות כך. הגעתי לשבועות המאזנים ככה אני קוראת להם ביני לבין עצמי, התקופה הזאת שבאה לשמור על המאזן. כל תקופה שהיא שבאה עליי לטובה, יבואו השבועות המאזנים להרוס ולחרב אותה לחלוטין. והנה אני כותבת ממש ממש כשהם מטילים את זעמם עליי, חסרי רחמים ורגישות, מוצצי השמחה הפאן האלה. זה הגורל שלי כנראה- לא נועדי להיות מאושרת לטווח הארוך. אני אשאר ובדדה עם 69 חתולים ו-669 קמטי-גיל.
_ _ _ _ __ _ _ __ _ _ _ __ _ __ _ _ __ _
דבר אחד שכן שימח אותי מאוד, ובעיקר הפתיע אותי מאוד זה לראות את ג'יי קיי רולינג מקריאה קטע מפיטר-פן ובובת ענק של וולדמורט (כי הארי זה יותר מידי מיינסטרים, הא?) בטקס הפתיחה של האולימפיאדה . אין לי מושג איך זה למעשה מתקשר לאולימפיאדה, אבל... זה פאקינג ג'יי קיי ו-וולדי!
אומרים לי שאני צופה בתכניות טלוויזיה חסרות הומור וטעם, שיש לי טעם נורא בבגדים, אפילו שהשיער הכחול שלי מזעזע ומגעיל. אומרים לי שאין לי חוש הומור, ואם כבר- הוא מפגר. יש לי רק ידיד אחד, אחד (!) שמבין את ההומור שלי ואיך הוא עובד (האמנם?)
הם אומרים שיש לי טעם מזעזע במוזיקה, שלא נדבר על החוסר טאקט ובושה.
הם אומרים שאני חופרת, אומרים שאני טיפשה.
הם קוראים לי חסרת אחריות, סתם ככה בלי בושה. הם שואלים בהיסוס אם אני.... גאה (?) הם קוראים לי פריקית, ווירדו, אימו ומוזרה.
הם לא מתביישים בכלל להגיד לי שיש לי תפישה מעוותת על העולם, הם לא מתביישים להגיד לי שאני לא אחת מכולם.
הן לא חושבות לרגע, שהתחומי עניין שלהן לא בהכרח גורמים לי לשנוא *אותן*? הן לא מעלות בדעתן לנסות להבין גם אותי.. לנסות לראות בי ולו לרגע אחת מכולן?
הם פולטים אנחות כאלה של "מה יהיה איתה?" הם נועצים מבטיהם, חלקם מלאי חמלה, ודאגה.
הם לא עוצרים אותי שאני מאבדת את זה.. אולי הם פשוט לא מבינים. לא מזהים את מצבי הרוח שלי, לא מנסים אפילו לראות את מה שבפנים.
אנשים כאלה? אני לא רוצה אותם לידי, לא תודה. רק זאת בעיה, שהם סביבי בכל מקום- ולך תדע מאיפה יבוא החכמולוג הבא.
_____________________________________
האמת שלא תראו את זה ככה, היה לי אחלה יום. פשוט פתאום נחשפתי ממש בשעה האחרונה לכמה דברים שהעלו לי את הסעיף והזכירו לי את כל הבני * * * שמרשים לעצמם לשפוט אותי, בלי לחשוב על מה שעומד מאחורי המעשים שלי.
ואני בדרך כלל לא מתבאסת מדברים כאלה... אבל באמת, זה הרס לי אותו לחלוטין, אבל אני חושבת שזה רגש מצטבר שכזה, בשבוע האחרון רק קיבלתי ביקורות מכל הכיוונים..
ויודעים מה? נמאס לי מזה, נמאס לי מזה שאני צריכה לשחק אותה COOL, להגיד שלא אכפת לי ו*** על הכל, ובעצם כל הערה כזאת מחלחלת לי עמוק ללב. אני לא פסל אבן, יש לי רגשות. ואז מה אם יש לי את תדמית ה"קולית-עם-הכל", וזאתי שתמיד מחייכת בלי סיבה, וזאתי שמקשקשת על האלילים המצויירים שלה מהסדרות המצוייריות שלה ועל הלהקות המאוד-לא-מוכרות (תלוי את מי שואלים) שלה.
אז כן, זה פוגע שתם רואים אותי כמין יצור חסר רגשות, פוגע שאתם מרשים לעצמכם לרדת עליי כי אני לא נראית לכם כאחת שנפגעת, פוגע שאתם פותחים ת'פה שלכם בלי לחשוב וקוראים לי חסרת מעצורים וטאקט. פשוט פוגע שאתם חושבים בגלל שאתם כביכול נורמליים, זה אומר שאני לא.
GTFO, GFY, ועוד קיצורים שקשורים ל-9GAG ולרשתות חברתיות וכאלה שייגרמו לכם לקרוא לי פריקית. אתם יכולים לקפוץ לי.
X X X X X X X X X X X X X X X X X X X X
-אני מודה שבדקות האחרונות של כתיבת הפוסט חיפשתי איזה שיר שמתאים לשים.. ומצאתי גם אחד, אבל אני מתכוונת לשים סרטון אחר, שנתקלתי בו ברגע האחרון, עם שיר שהוא די שקט ורגוע, והוא התאים בול למצברוח שלי- אבל אז בא החלק של הסמול טוק; ואני פשוט ל יכולתי להפסיק לצחוק.. ועכשיו המצברוח שלי די סבבה האמת, בקיצור: ATL הרסו לי לחלוטין את המצברוח המדוכדך. ואני אפילו לא יודעת אם זה טוב או רע.
אה. ברגעים אלו ממש אני יושבת לבושה בחולצה אורגינל של I<3NY . וליד הקומיקסים המדהימים בטירוף שאבא שלי קנה לי. כל-כך התגעגעתי אליו, לעזאזל :') .
אני שונאת את זה שאנשים יותר מצליחים ממני. אני שונאת את זה שאנשים מקבלים יותר יחס משמגיע להם. אני שונאת אנשים שדומים לי, ושונאת שאומרים שיש כאלה. אני שונאת אנשים שחושבים שהם יותר טובים מכולם, ושונאת בעיקר את תומיכהם . אני שונאת שלכולם יש יעד, ורק לי.. אין. אני שונאת שונאת שכולם מתעסקים בהכל חוץ מהחיים של עצמם. שכולם מדברים על חיים של מישהו אחר.
אני שונאת רכלנים, טיפשים, גזענים וכאלה שאוהבים ללכלך ולסכסך . אני שונאת להיות עצבנית- ולא לדעת למה, ואז אני עוד יותר שונאת לההתעצבן.
אני שונאת מקומות שכולם יותר טובים ממני, יותר מגניבים ממני, יותר מכל מה שאי פעם אהיה.
אני שונאת אנשים שמרוויחים כסף- ולא מהסיבה הנכונה- יושבים רגל על רגל ומפעילים מכונה, או זונה. אני שונאת אנשים שמלאים בעצמם- ועוד מעירים לאחרים.
אני שונאת לפעמים לחשוב, הלוואי ויכולתי הפסיק- שונאת את המוח האנושי, לפעמים רק רוצה להיות אני.
אני שונאת לשנוא, ושונאת לאהוב, ושונאת שאנשים מתקרבים.
אני שונאת חיבוקים וחיוכים מזוייפים- אבל אין ברירה לפעמים.
אני שונאת אי צדק, ומלחמות ורודנים.
אני שונאת לתקופות את עצמי- כי אני פשוט טיפשה.
אני שונאת בנות שיטחיות ושונאת בנים שטחיים עוד יותר.
אני שונאת אנשים מושלמים- או שלפחות כולם חושבים שהם כן. אני שונאת אנשים חייכנים, או חמודים או בעלי נשמה טובה.
אני שונאת ילדים קטנים- אבל זה סתם כי אין לי אליהם גישה. אני שונאת בנות צומי- שאומרות שהן מכוערות רק בשביל לשמוע את ההפך ולקבל "תמיכה". אני שונאת שהכל אצלי נראה אפור כשאצל כל השאר ורוד. אני שונאת לא לדעת מה לעשות עם עצמי, ושונאת את הריצה מהמקרר למחשב ובחזרה . אני שונאת להיות רזה, משקפופרית, והיפרית חסרת שליטה.
הלוואי ולא הייתי שונאת- אבא אומר שלא בריא לשנוא. אבל יש כ"כ הרבה דברים שגורמים לי לבעור משנאה...... שאני כבר לא יודעת מתי אני שונאת או מתי אני מקנאה .
אני רוצה להפסיק לשנוא, אבל זה ייקרה מתי שאני אהיה לחלוטין שלמה; עם עצמי, עם העולם, עם החברה שאני חיה בה.
X X X X X X X X X X X X X X X X X X X XX X X X X X
כי השיר אומר הכל, וכי הוא אחד מהשירים שהכי מצליחים לעודד אותי כשאני נכנסת למצבי רוח כאלה.
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
