אני עברתי על הבלוג הקודם שהיה לי (ביום מין הימים אני אוסיף קישור) וראיתי פוסט שהתחשק לי לשתף אתכם בו, זה קצת-הרבה-מאוד ארוך אבל אני מקווה שתצליחו להתמודד :) [מקסימום תקראו רק את החלק הראשון אם זה מעיק]
לפני הכל . הייתי שמחה עם תשקיע 7:25 דקות מחייך, ותראה את הסרטון הבא.. ואל תיבהל מהאורך...
כפי שכתבתי בקישור- קליפ מדהים . הוא אפשר להגיד מתאר אותי. מכל המובנים, מכ"כ הרבה היבטים שונים.
אני בנאדם של מסגרות, אני לא יכולה לחיות יותר מחודשיים או שלושה בלי מסגרת . מצד שני... אני לא בנאדם של מסגרות. אני לא יכולה כשקובעים לי הכל. שמנחים אותי, אף-על-פי שאני יודעת שזה לא ככה... אני מרגישה כאילו הם חושבים שבגלל שהם יותר "מנוסים" ממני הם יותר שווים ממני, מרגישה שהם מתנשאים מעלי.
ואז בא השיגעון מתוכי . כשאני יותר מידי במסגרת הוא פשוט מתפרץ. וזה לא כאילו שזה בשליטתי... אני פשוט זורקת את עצמי, נכנסת למין בועה מגוננת משל עצמי ולא רואה אף אחד בעיניים . אני מתפרעת מבפנים, ונאטמת מבחוץ. כולם כביכול ממשיכים כרגיל, בקור רוח, בישרות הזאת, לא שמים לב שאני בתוכי בעצם מאין פקעת עצבים, כיון שכפי שאמרתי קודם, אני נאטמת.. וזה לא נראה מבחוץ.
מלבד זאת, קראים לקליפ המעורר השראה הזה, BEAT (בעברית: קצב) אני לא יכולה לחיות ללא קצב. ללא מוזיקה, ללא מקצב של דברים הפועלים בשגרה, בסדר יום .
בעניין המוזיקה, אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה ולדעת שזאת אני, מושלמת, כל עוד אין מוזיקה ברקע, המוזיקה הזאת.. המוזיקה הזאת היא הלב שלי, היא המקצב שלי, של החיים שלי, קלישאתי ככל שיהיה, זוהי האמת .
הצורך שלי, להיות שונה, שונה מכולם, מהדרך שלי מהם.... מבטא את עצמו... ולמדתי עם הזמן לקבל ולאהוב את זה . ואני באמת מקבלת ואוהבת את זה. את אני נותנת לזה לזרום ממני... ולא אכפת לי אם הם יתעלמו ואם הם לא.. אני אשאר ככה. כמו שאני. -
היום בנעורים קראנו ספר, שמו "החתיכה החסרה". כן, בכל שני דפים יש שתי שורות קצרצרות ותמונה.. אבל הספר הזה נורא חכם, ועמוק. ואולי במבט מרפרף הוא נראה עלוב במיוחד אבל לטעמי הוא באמת מאוד יפה. מאוד.
זה היצור (נקרא לו גוגו)..
כפי שתוכל לראות, הפה שלו... זאת החתיכה החסרה. במסע בו פוגש פרח, תולעת חיפושית ופרפר, מוצא גוגו את החתיכה החסרה שלו, אחרי שרואה חתיכות בגדלים שונים שלא התאימו לו. אבל כשמצא את החתיכה החסרה שלו, התגלגל בחזרה המורד ההר (שם הוא פגש את 'חבריו' החדשים מהמסע), כל-כך מהר, בגלל שעכשיו הוא עיגול שלם, עד שהוא לא הספיק להיפגש שנית עם חבריו, כ"כ מהר שהוא בקושי הספיק לראות את הדרך. אז הוא עצר. השאיר את החתיכה החסרה מאחוריו והמשיך בדרכו. מחושב יותר.
וכן זה נכון... צריך שתהיה לך מטרה בחיים, רצון, חלום, יעד. אבל אני חושבת שאם זה אומר לדרוך על הכל- על המשפחה, על החברים, על הערכים, על האנושיות, ולא פעם גם על אהבה, אז מה זה שווה בעצם? אתה מגיע לפסגה, קיבלת מה שרצית, השגת את היעד... אבל אתה לא שלם עם עצמך, למה? כי לפסגה רק בודדים מגיעים, ואז.. עם כמה שטוב לך עם זה שהגעת ליעד, אתה שם לבד. בודד, ריק . ואז אתה מתחרט, אולי לא על המסע, כי בדרך הכרת עוד אנשים, תרבויות, הרחבת את הידע.. אבל עדיין אתה מתחרט על כל שוויתרת עליו.
אז בשורה התחתונה.. אני לא אומרת שאל תשאף להגיע ליעד, אבל תשמור בדרך על אנושיות ככל שתוכל.. האם זה שווה לדעתך, את כל הוויתורים? אם נשים על כפות המאזניים את המשפחה, הערכים, האנושיות ואהבה ומצד שני את הישג המטרה... מה יותר שווה?
כמובן, זה משתנה מאדם לאדם, יש אנשים שייעודם, מבחינתם, הוא להצליח בקריירה ולהגשים את החלום שלהם, לא משנה מה זה ידרוש מהם. ויש את אלה, אני למשל, שישקלו היטב כל צעד בדרך למטרה. בדרך לחלום הגדול .
-
היום נבחנתי להצגה בית ספרית.. אני חושבת שסיפרתי לך עליה בפוסט הראשון. בכל אופן, היום התקיימו האודישנים והלכתי. מהכיתה שלי היו רק עוד 2 ידידים שלי.. אבל לא נראה לי שהם ממש בקטע, אף-על-פי שהם התקבלו.
המורה הייתה כ"כ נואשת כיוון שהגיעו רק איזה 7 ילדים להבחן שכמה שידיד שלי היה נוראי, היא קיבלה אותו.. אבל כמובן שהוא לא מעוניין ונרשם לאודישנים רק כדי לצאת משיעור. שיהיה לו לבריאות.
אז כפי שאולי כבר הבנת, התקבלתי. אבל אני עדיין לא בטוחה שאני רוצה להיכנס לכל זה.. ז"א זאת די התחייבות... ולא יודעת... אני לא בנאדם של התחייבויות. נחשוב על זה כבר , יש לי שבוע וקצת..
* * *
אני רק רוצה לציין שמאז נראה שההחלטה כן להשתתף בהצגה נראית לי אולי החכמה שעשיתי מזה זמן רב, היה מדהים התהליך, האנשים, ההופעה עצמה- כיף אמיתי וחוויה בלתי נשכחת. באיזשהו מקום אני אפילו מרגישה ריקנות מסויימת אחרי שכל זה נגמר . :)
נ.ב: בבלוג ההוא הייתי נוהגת לכתוב כאילו אל הבלוג כי לעולם לא היו לי קוראים ממשיים מלבד מי שקיבל ממני קישור, שזה היו 3 בנות יחידות.
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
