איך חיכיתי לפוסט הזה- הפוסט הראשון שלי בישרא שאני כותבת לכם מיד אחרי שנגבתי את הדמעה האחרונה (כמו שקורה לי בכל פרק/חלק/דף/עמוד אחרון של ספר), אחרי שהסתכלתי בעיניים עצובות על הנקודה האחרונה שנמצאת ליד המילה האחרונה במשפט האחרון של הספר האחרון שקראתי- אמנות ההקשבה לפעימות הלב .
אני יודעת, נשמע כמו יוגה, ונראה כמו ספר יוגה- אבל זה רומן .
יכול להיות שרבים מכם היו מכנים את הספר קיטשי . אפילו אני אם הייתי באה לספר הזה בגישה הלא נכונה הייתי עלולה לטעות ולכנותו כך.
רק לפני שאתחיל בביקורת- עליי לתת עליו את הרקע.
הספר מספר על בחורה ניו-יורקית, עורכת דין מצליחה בשם יוליה שאביה נעדר במשך 4 שנים . משהו בליבה מושך אותה לחפש אחר אביה שנעדר- והשאיר אחריו רק מכתבים שבהם התכתב עם בחורה מסתורית בשם מי-מי.
יוליה, שאביה מעולם לא היה מוכן לשתף את משפחתו ב-20 שנות חייו המוקדמות, לפני שהגיע לניו-יורק והקים משפחה, אובדת עצות ומחליטה להתחיל בחיפוש אחר אותה מי-מי, שע"פ הכתובת שנכתבה על המכתב שהשאיר אחריו אביה אמורה להימצא בקאלאו שבבורמה.
כאשר היא מגיעה לעיר הנידחת לאחר שעזבה את כל חייה הניו-יורקים האינטנסיביים לטובת חיפוש אחר התשובה,היא פוגשת בבית-תה קטן ועלוב במקומי שמספר לה את סיפור חייו המפורט של אביה, הנקשר בסיפור חייה של אותה המי-מי ושל יוליה עצמה.
את השאר אני לא אגלה, כי בכל זאת; המטרה, מלבד ללשפוך את ליבי על הספר שזה עתה סיימתי לקרוא, זה לעודד אתכם לקרוא אותו.
אני רואה בסיפור הזה יותר מסיפור אהבה רומנטי מופלא וחסר מעצורים, וכל השיט הזה .
אני רואה בו סיפור על תקווה, ייאוש, אכזבה, אהבה חסרת גבולות, שלוות נפש, חיים, מוות, תשוקה ואמונה.
"....'קודם כל הרשי לי להציג בפנייך את שאלתי: האם את מאמינה באהבה? ....'מובן מאליו שאיני מדבר על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים שלא ייפסק כל ימי חיינו, זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אחר כך, זה הרוצה לגרום לנו להאמין שלא נוכל לחיות בלי אדם מסויים, זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לאבד את האדם הזה. זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להיצמד אליו. איני מתכוון גם לאהבה העצמית, הטפיל הזה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית.
'לא, אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות.'"
עמוד 10-11 חלק א'
בתחילה, צחקתי. אמרתי לעצמי שאין דבר כזה, שזה לא הגיוני שזה מטורף וחולני, וכמה שהייתי רוצה שכך יהיה- אני לעולם, לצערי, לא מתכוונת להאמין ב"שטות" כזאת, ובטח ובטח שלא אחווה אותה על בשרי. אולי אני צעירה מידי בשביל להרהר בכך, אולי אני תמימה מידי בכדי להרהר בכך, ואולי אני סתם פסימית מידי בכדי להרהר בכך, ובכל זאת- אתם מאמינים בסוג אהבה כזה? שגורם לניצחון האדם על המוות? על האנוכיות? אהבה חסרת גבולות?
ואז קראתי את המשך הסיפור. הוא שינה את צורת החשיבה שלי, הפיח בי תקווה. אני חושבת שאני קצת צעירה בכדי להתעסק בשאלות תהומיות כאלה, אבל בעולם שלנו... הכל מירוץ. ילדות בנות 5 מסתובבות עם ביקיני היום. בדר"כ אני לא נכנעת כ"כ מהר, אבל היום- לאור הנסיבות והצורך שלי לדבר על הספר אני אכנע למירוץ הזה, ויהיה עליכם לסלוח לי.
הספר הפיח בי תקווה, שאולי, ייתכן, ישנו הסיכוי הקטנטן הזה שאצליח לזכות במתת האהבה, כפי שמכנים אותו בספר? שלמרות שבמאה ה-21 מערכת יחסים היא רק עוד מושג שקשור בפייסבוק, ולמרות שבמאה ה-21 זוגות מתחתנים רק בשביל שתהיה סיבה למסיבה, אפילו לא מביאים ילד לעולם ומתגרשים אחרי יומיים, האם יש לי סיכוי לזכות במתת האהבה בעולם שכזה? או שמא אפשר למצוא סיפורי אהבה נדירים שכאלה רק במדינות עולם שלישי, רק במדינות ששום דבר אינו מובן מאליו, שהמוות נמצא מעבר לדלת בכל שנייה בחיים ורק מחכה להזדמנות הנכונה לפרוץ את דרכו החוצה? במקום שבו לנכים אין חניה מיוחדת משלהם, ואפילו לא כיסא גלגלים? (עצם זה שהמילה אפילו התשחלה אל תוך המשפט שלי בקלות כזאת מטרידה אותי במקצת, ניתן לתאר שמדובר באנשים שמודים על היותם חיים, וכיסא גלגלים הם מעבר למה שיוכלו לבקש או לקבל.) מקומות שאם הייתי נולדת בהם כפי שאני היום הייתי נאלצת לחיות בתוך עולם צללים מטושטש וחסר חדות? במקומות שבהם המהירות היא רק דרך להעביר את השעות עד המוות שיגאול אותך מהסבל שלך, ולא התשוקה של האנשים בשנת 2012 לעוד ועוד ועוד. אני מתארת לעצמי שכן. מקומות שבהם אתה לא עסוק בשטויות ובחיים של אנשים אחרים, מקומות שבהם אין לך לא מחשב, לא טלוויזיה ולא שום הסחות דעת מיותרות, אלה המקומות בהם שלווה אמיתית תוכל אי-פעם להגיע אליהם. שאהבה אמיתית תוכל לשכון בתוכם, מקומות שבהם יש פנאי לדברים הללו עצמם, ולא לשום דבר שמסביבם. מקומות שבהם אין כל חשיבות להצהרות ולדיבורים, אלא החשיבות האמיתית מיוחסת לאהבה עצמה.
אני אשאיר את השאלות פתוחות, בתקווה שיום אחד אקבל עליהן תשובה.
אני אסיים בעוד ציטוט מתוך הספר, את אחד מאלו שהכי הכי אהבתי בו:
"'המוות,' אמר או-בה, 'אינם סופם של החיים. הוא חלק מהם.'"
עמוד 276, חלק שלישי
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
ולקינוח: קליפ מדליק, שהנושא שלו מתאים פחות-או-יותר לפוסט, ובכל זאת הוא מצליח להרים לי את המצברוח כל פעם שאני שומעת ורואה אותו, אנג'וי . :)
I'll say this once again You people, you are my friends The devil, he can't come in Tonight, that's right
Looking for misery, but she found me Lying naked on the floor I was headed insane, the devil told me his name But he's not welcome here, anymore
Tell me what do you see (What do you see?) When you're looking at me? (When you look at me) This sense of responsibility is killing me inside, yeah
Looking for misery, but she found me Lying naked on the floor (Stay away, sweet misery) I was headed insane, the devil told me his name But he's not welcome there, anymore
Stay away, sweet misery Stay away, sweet misery
The pressure's building with time I made it up in my mind I've got excuses for all these things that I tried in my life
Looking for misery, but she found me Lying naked on the floor (Stay away, sweet misery) I was headed insane, the devil told me his name But he's not welcome there (he's not welcome) anymore Stay away, sweet misery Not welcome anymore Stay away, sweet misery
אין ספק שזה שיר לא קל, אובדני-משהו אפילו. אבל שלא תתפשו אותי כדרמה קווין, זה פשוט שיר מוצלח אפילו שהוא כבד במקצת, אחלה של קצב, מוזיקה, אפילו המילים- צריך קצת עומק בחיים, וקושי וכאב בהחלט מוסיפים במקרים רבים לאיכות המוזיקה.
נ.ב
זה ממש עצוב לי שהקליפ הזה קיבל בקושי 500,000 צפיות-למרות שממש מגיע לו הרבה יותר מזה- כשביבר עם התוכן המפגר שלו והקליפים המפגרים שלו מסתובב לו כאילו הוא מלך העולם אחרי שהוא הפך לסנסציית יוטיוב ועולם ה"מוזיקה"-כשכולם סביבו חוץ ממנו עושים את העבודה, וזה כולל את המכונות שמעוותות לו את הקול.
wwwwwwwwwwwwwwwwwwwwwwwwww
אני פשוט אוהבת את הקליפ הזה באופן לא מוסבר!
לילה טוב, אני :-)
[נ.ב אחרון- מזל טוב לאבא!! יש לו היום יום הולדת, והוא חוגג בארה"ב כשאנחנו פה בארץ]
פשוטו כמשמעו- מופלא. טוב אז היום נסעתי עם הנוער מכיתות ז'-יא' מהקיבוץ לבאולינג בחיפה ואח"כ ליס פלאנט לסרט.
אני פשוט באופריה כרגע. הסרט הזה היה פשוט מעולה, הכל במידות הנכונות- הדרמה, העצב, הצחוק, השעשוע, המתח,הפחד,האפקטים, הקיטש (ואני שונאת אותו, אבל נו, בסדר- שיחקו אותה!! אני, הקטנה ושונאת הקיטש הצליחה להתחבר אליו.. זה באמת הצלחה אמיתית- לגרום לי להינות מקיטש.), אפילו המשקפיי תלת-מימד שזה סיוט בשבילי לשים אותן על המשקפי ראייה הענקיות שלי, אפילו הן היו ממש נוחות וכמעט בלתי מורגשות- שלא כמו בדר"כ!
באמת נהניתי מכל רגע,
האינטרס הראשוני שלי בלהיכנס לספיידרמן היה בהחלט האינטרס לבהות באמה סטון המדהימה שאני באמת באמת חושבת שהיא גאון קולנועי . נכנסתי מכוונת לאמה סטון- ויצאתי דלוקה על כל הסרט! :) [ אני מודה שגם אנדרו גארפילד הוא חמוד אמיתי! if you know what I mean.. ;) ]
מחשבה שלוותה אותי לכל אורך הסרט: מניאק הפארקר הזה.. יש לו באנג'י חינם לזמן בלתי מוגבל! ואז המחשבה הבאה סתרה אותה: כאילו היה לך אומץ.. פחח..
בקיצור אין לי מספיק המילים לתאר איך נדלקתי על סרט הזה! מומלץ מומלץ מומלץ . מה גם שנכנסתי להקרנה שהתחילה ב-22:00 והסתיימה ב-00:20 פחות או יותר... מה שהוסיף לאווירה..
ולמרות הסרט המעולה שכנראה אני לא אשתחרר מההתלהבות שלי ממנו שבוע והלאה מכאן- כמו שאני מכירה את עצמי, גיליתי שבאולינג זה לא בשבילי. אני אדם תחרותי, אבל הבעיה היא שאני תמיד מפסידה- לכן אני שונאת תחרויות. עד-כדי כך שאני מרגישה מאויימת מילדים בכיתה ג' שמעוניינים להתחרות איתי בתחרות ריצה. ובאולינג.. הו.. באולינג. הוא משחק יותר מידי תחרותי בשבילי . הוא מכניס אותי ללחץ והסיבה היחידה שהציפורניים שלי לא נעלמות לגמרי אחרי משחק באולינג- היא שאני נגעלת להכניס את האצבעות לפה אחרי שהם נגעו בכל הג'יפה שבתוך החורים-לאצבעות של הכדור. תגידו מה שתגידו, שבאולינג זה רק בשביל הספורט והכיף- הוא פשוט לא בשבילי .
טוב אז לילה טוב להיום.. :)
ואגב, תודה לכל מי ששהמליץ עליי, זאת הייתה הפתעה מפתיעה ומרעננת במיוחד לגלות שאחרי פחות מחודש שאני כאן אני כבר בהמלצת העורכים!! :)
_ _ _ _ _ _ _ _ __
הסרט הזה המית אותי סופית מהתלהבות בשלב שקולדפליי התחילו להתנגן ברקע, זה היה הרגע שבו החלטתי שאני אוהבת את הסרט הזה באופן רשמי.
נ.ב אחרון: שמתם לב כמה דיסקים התווספו לרשימת אלבומים שכבר יש לי ? בחודש האחרון- אני פשוט שופעת דיסקים ואלבומים! בהחלט אין נחמד מזה..
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כזאת, ובטח ובטח שלא אחווה אותה על בשרי. 
פשוטו כמשמעו- מופלא.