היום היה כ"כ עמוס, קרה בו כל-כך הרבה והוא עוד אפילו לא הסתיים!
אני אכתוב עליו בשני פוסטים,
ונכון שזה מעיק ואני לא נוהגת לעשות זאת אבל אני חייבת לפרוק.
אני רושמת לנוחיותי את הנקודות, כדי שאני לא אשכח.
-סיפור רצח מזעזע -ריטלין
חלק א': סיפור רצח מזעזע
בבוקר היום קמנו כל המשפחה נרגשים במיוחד, אחי הקטן עולה לכיתה א', ואחי הסנדוויץ' עולה לכיתה ז' (אצלינו זה מעבר של בית-ספר). לכן מדובר בשתי התחלות חדשות ומרגשות וכל המשפחה פתחה את הבוקר בחיוך לצלילי השיר המפורסם מהמחזמר של עוץ-לי-גוץ-לי.
בחיוכים נרגשים ליווינו מוקדם מהרגיל את אחי בן ה-6 אל יומו הראשון בכיתה א', שהתחיל בתחנת האוטובוס. בעוד ההמולה ההתרגשות הולכת וגדלה, הגיעה חברה שלי לתחנה ועל פניה נראו סימנים לכך שמשהו לא טוב קרה. אמרתי לה שלום בחיוך, והייתי בטוחה ב-100 האחוזים שרק דמיינתי את ההבעה, אבל מיד אחרי רגע היא אמרה את המשפט שגרם לי לרעוד בחרדה ולשקוע במחשבות איומות למשך שאר היום: אבא של נ'(ילדה מהשכבה שלי) רצח את אמא שלה.
סרבתי להאמין. אני יודעת שחברתי אוהבת לדבר ולפתוח פה (ולא רק היא.. אני לא מאשימה אותה) ולכן פשוטו כמשמעו סרבתי להאמין. בתוך תוכי ידעתי שיש אמת בדבריה, אך לא האמנתי שמדובר במשפחה של הילדה שהזכירה.
הוריה של הנערה ניהלו מסעדת בשרים (אבל היא בעיקר ידועה בזכות הפלאפל והשווארמה המשובחים שלה.), הם עבדו יחד, תמיד נראה שהמערכת יחסים בניהם היא תקינה וטובה, תמיד השניים שאלו את אחי (הבן שלהם חבר טוב של אחי) בחיוך רחב על הפנים מה שלומו ומשפחותינו היו מיודדות זו עם זו (אמנם לא באופן מעמיק, אבל בכל זאת תמיד אימי ואבי עצרו לשוחח איתם כשפגשו בהם). מובן שאני לא מיתממת, אין לדעת לעולם מה קורה בחדרי חדרים שכשאף אחד לא רואה, אך גם נ' אמנם רק לומדת איתי במספר מקצועות ולא יותר מזה, ובכל זאת הבחנתי שמדובר בילדה חייכנית ומאושרת. אפילו חברותיה טענו היום שהיא לא סיפרה להן שום דבר על המצב בין הוריה, דבר שמסתבר היום לצערי, כטרגי.
עם הגעתי לבית הספר וככל שהתקרבתי לראשונה בשנת הלימודים הזאת שמעתי יותר ויותר דיבורים היסטריים על המקרה, ובכל זאת הדחקתי את הדבר, ניסיתי להיות אופטימית ולא להתעמק בזה יותר מידי לפני שהדבר וודאי.
בטקס פתיחת השנה של בית הספר נפתחו מילותיה של המנהלת בדברים הבאים: "לצערינו הרב, לפני זמן קצר קיבלנו הודעה מצערת על מקרה רצח מזעזע שהתרחש ב-X, בתה של ההורים לומדת כאן ב-X ואנחנו מוסרים לה את תנחומינו" .
ואז סופסוף הכה בי הדבר אמא של נ' נרצחה על ידי אביה. כל היום לא יכולתי לחשוב. המחשבות ריחפו בראשי והייתי מזועזעת .
תקראו לזה איך שתקראו לזה נהייתי חרדתית,
התחלתי לתהות אם זה קרה במשפחה הכל-כך מוכרת הזאת בעיירה ובעמק בכלל, יש איזשהו סיכוי שזה יכול לקרות בכל מקום, כולל ביתי שלי?
נלחצתי והתחרפנתי ובעיקר נבהלתי.
כששומעים על מקרים כאלה בחדשות, אנשים ממלמלים "מזעזע, איך ייתכן? נוראי." אבל כשזה מגיע למגרש הפרטי שלך, לבית שלך ולאזור בו אתה חי.. אתה פתאום מבין עד כמה הדבר באמת ובמלוא מובן המילה מזעזע.
איך נ' תוכל להרים את הראש עכשיו? איך היא ואחיה יצליחו להתאושש מהמכה הזאת? היכן יגורו וכיצד ייחיו בידיעה שרגש הנקם שלהם מופנה כלפי אביהם שלהם, האיש שהביא אותם לעולם? איך שתי הבנות ישנו בלילה, כשבחלומותיהן עולה מעשה הרצח של אימן באכזריות?
אני מאחלת למשפחה שאף כי לעולם לא יצליחו להתאושש מהמקרה הנוראי הזה כן ימצאו את הכוחות להמשיך הלאה על אף כל הקשיים והפצעים הנפשיים. שיצליחו להשתחרר מהמראות האיומים עם הזמן, לדעת לתת ולקבל אהבה ותמיכה זה לזה בימים האלו שהכל נראה קשה ואין שום אור בקצה המנהרה.
__________________________________
בשביל לשמוע את השיר עצמו תעבירו ל- 1:14, או לחצו כאן:
זה עומד להיות פוסט ארוך במיוחד ופילוסופי במיוחד וחופר במיוחד: אם אין לכם ראש לזה כרגע... תוותרו כבר עכשיו ותעברו לקליפ בסוף. נ.ב: לא בקטע שחצני אבל אם במקרה אתם מרגישים צורך להמליץ על ההפוסט הזה-אנא וותרו על הרעיון. תודות. :)
אמנם הייתי רק בת 5 אז.. כשכל זה קרה, כשבת-הדודה שלי והחברה הכי טובה שלי דאז מתה. נפטרה- במילים יותר עדינות. אבל אני לעולם לא אשכח איך חזרתי מאושרת מיום חביב בגן חובה, מדלגת כרגיל בתמימות ושמחה של ילדה בת 5 ואני רואה את אמא שלי- עיניה אדומות, מבולבלות, לא מעכלות, מנסות להיות רכות ומסבירות-יושבת על הספה הכחולה בסלון שכבר מתחילה להתבלות נכון לימים אלו, נועצת בי מבט שבחלוף השנים הוגדר אצלי כ"המבט שמסמן שמישהו מת" (לאחרונה לצערי אני רואה אותו לעיתים קרובות יותר מהרגיל.) אני בחיים לא אשכח איך שמיד הדמעות חנקו את הגרון שלי, למרות שבתוך תוכי ידעתי כבר מספר שבועות על מצבה שהולך ומתדרדר (היא חלתה בסרטן.) לעולם לא אשכח איך אימי הסיתה את הווילון הצהוב עם הפרפרים החצי-שקוף בחדר שלי והורידה את התריס ואני קיפצתי על המיטה (בחדר שפעם גם אחי ישן בו והיום הוא כבר עבר מייקאובר מטורף, ושתי המיטות הוחלפו במיטה וחצי יחידה), מנסה להחליט איך להסיח את דעתי כדי לא בטעות לבכות בנוכחות אימי- כי אפילו אז, בתור ילדה בת 5 תפסתי מעצמי זאתי שצריכה להיות החזקה בשביל האחרים, והייתי הילדה שמתפדחת לבכות בציבור.
תשע שנים חלפו מאז, תשע שנים שכל-כך הרבה קרה בהן. בת דודתי נפטרה חודש לפני שמלאו לה 7 שנים. בעוד חודש היא תהיה (או הייתה?) אמורה להיות בת 16. העץ בבית הקרבות שבעלה של דודתי (מבחינתי הוא דוד לכל דבר) ואחיו נטעו על יד הקבר שלה כשנפטרה והיה יותר נמוך מגובהו של אדם ממוצע, כעת מטיל צילו על כל חלקת הקבר שלה, על המצבה המיוחדת שלה שמונח עליה חלק גדול מאוסף הפיות שלה, שבאורח פלא עדיין לא דהה, המצבה המיוחדת שלה שנושאת ציטוט מתוך "הנסיך הקטן" סיפור שהייתה נוהגת להקשיב לו הרבה כשהרגישה לא במיטבה, המצבה שפרחים מעטרים אותה וקישוטי פטריות נטועים בעציציהם . העץ הזה רק מוכיח לי איך שלמרות שאני מסרבת להאמין לכך, כל-כך הרבה קרה מאז שהיא הלכה מהעולם, מאז שהמחלה הארורה לקחה אותה. אין שבוע שלא עובר בלי שאני אנסה לדמיין לעצמי איזו מין נערה היא הייתה יכולה להיות, אין יום שלא עובר בתהייה אם היא ייתכן ואם היא הייתה חיה אני עדיין הייתי רואה אותה בתור החברה הכי טובה שלי, או אם היא הייתה רואה אותי כך, או איזה מין קשר היה בנינו. מעניין אותי אם היא הייתה חיה היא הייתה רואה בי מעבר לסתם בת-דודה שבאה לבקר כל כמה שבועות, או שהיא הייתה רואה בי אחות קטנה או משהו בסגנון. מצחיק, אני כמעט בטוחה שהאפשרות הראשונה. כשהייתי קטנה, על-פי מיטב זכרוני, הייתי רואה בה כמודל לחיקוי. הייתי רואה בה אחותי הגדולה והלא קיימת. אני זוכרת איך היינו רואים ביחד את "בת הים הקטנה" על הפופים המיוחדים שהיו בסלון הבית של הדודים שלי, אני זוכרת איך היינו מטיילות לגן השעשועים הקטן שהיה בשבילי ממלכה כי לא הייתי רגילה לגני שעשועים כאלה משוכללים- כי אין כאלו בקיבוץ שלי. אני זוכרת איך היינו מפריחות בועות בחצר האחורית והיא הייתה מתרברבת באוסף הפיות חרסינה שלה שכל-כך קינאתי בו. אני זוכרת איך היה לנו דבר כזה שקראנו לנו "מדבקות היום בשבוע" (או משהו כזה.) לכל יום הייתה מדבקה בצבע אחר- ומשום שהיינו נפגשות אחת לשבועיים, מעולם לא הספקנו לסיים את החבילה, נשארו לנו משהו כמו חמש מדבקות שלעולם לא מומשו והן נמצאות בבית הדודים שלי. אני זוכרת איך היינו מכינות צמידי חרוזים ביחד ואיך היא הייתה אוהבת את מיני מאוס, ולצייר וארנבות. אני לא אשכח את הפורים האחרון שלה. הקיבוץ אירגן הפנינג עם כל מיני דוכנים של קליעה למטרה, לזרוק לסל וכו', ואני נורא חיכיתי שהיא תבוא לחדר-האוכל שהוסב לאולם-חג לצורך המטרה. היא באה בתלבושת ארנבת מקסימה ורודה והיא הייתה כל-כך חמודה בה, נורא קינאתי בה. אני אפילו לא זוכרת למה אני התחפשתי. עשינו כיף חיים. למרות שאני לא מאמינה באלוהים- ממש לא, אומרים שהוא לוקח את הטובים ביותר, ואפשר להגיד שהילדונת הזאת שהייתה החברה הכי טובה שלי, כי לא ממש היו לי כישורים חברתיים מי-יודע-מה בגן חובה (לא כאילו שהיום הכישורים החברתיים שלי בשמיים, כן?), הייתה ילדונת שובת-לב, מתוקה, מקסימה, תלמידה טובה וילדה מוכשרת, חברותית מצחיקה תמימה ויפה, אחת שקשה לא לאהוב אותה. X X X
אלו היו התשע שנים... ואם אתם תוהים על מה השלושה חודשים.. הנה:
לפני כשלושה חודשים בדיוק מהיום הייתי לראשונה בהופעה שאפשר להגיד... משהו כמו השפיעה עמוקות על חיי. לטובה. לפני שלושה חודשים בדיוק מהיום (ה-5.5.2012), הייתי בהופעת-מוזיקה ה"אמיתית" הראשונה בחיי. (אמיתית=שלמתי כסף על כרטיס והיא לא הייתה במסגרת בית-ספר או המועצה.) אתם בטח חושבים שזה די מעורר גיחוך שילדה בת 14 עדיין לא הייתה בהופעת מוזיקה "אמיתית", והאמת היא שאני די מתפדחת בעצמי מהעובדה הזאת.. אבל ככה יצא- אני ילדת קיבוץ שלא אוהבת התקהלויות ומסיבות ואני לא ממש עצמאית- כמה שלא נעים להודות.
בכל אופן.. אם שאלתם את עצמכם, ההופעה הייתה של להקת הפאנק-רוק המעולה: סימפל פלאן. המצחיק הוא שההכירות שלי עם הלהקה הזאת התחילה ממש כמעט שנה לפני שהם באו להופיע בישראל בעקבות היכרות שלי עם מספר בנות של קבוצה בפייסבוק שממש לא קשורה לסימפל פלאן, וכיום הן החברות הכי טובות שלי, כן- החברות הכי טובות שלי, למרות שלעולם לא פגשתי אותן פנים אל פנים. תצחקו- הן שינו לי את החיים בפני עצמן בכל-כך הרבה דרכים שונות. ובחזרה לנושא שלנו: סימפל. סימפל פלאן שינו לי את החיים עוד לפני ההופעה. הם היו שם כשנכנסתי לגיל ההתבגרות האמיתי, ולא הטכני. הם היו שם כשאף אחד אחר לא היה. יש להם שיר לכל סיטואציה בחיים שלי, וזה מדהים כמה אני מזדהה עם השירים שלהם. אף-על-פי שאני חיה מוזיקה- אני כמעט אף פעם לא בוכה ממנה- כי שוב.. אני בנאדם שמתבייש לבכות אפילו בחדרי חדרים, סימפל הצליחו לסחוט ממני כמה דמעות- שזה שיא מטורף. וההופעה? ההופעה הייתה מדהימה, אומנם בושה וחרפה לחברת ההפקות המטופשת הזאת שמיקמה אותם בהיכל נוקיה- כשבהחלט המקום היה גדול מידי והתיזמון אפשר שרק חצי מאוכלוסית המעריצים שלהם תגיע להופעה (יום שבת באיזשהו מועד שמנע מדתיים להגיע), אבל מי שהיה שם בהחלט נהנה והייתה הופעה מדהימה. למה ההופעה כ"כ השפיעה עליי? כי היא הוכיחה לי שאני יכולה. הוכיחה לי שאני יכולה להגיע עד לתל-אביב, שעתיים וחצי נסיעה, אם רק ארצה. הוכיחה לי שאני יכולה להתמודד עם מקומות גדולים והמון המון אנשים זרים שמקיפים אותי, הוכיחה לי שאני יכולה להתרגש אפילו מהשיר הכי קצבי בעולם, הוכיחה לי שאני יכולה לצרוח ולהתפרע גם אם אני לא בסביבה הטבעית שלי, הוכיחה לי מהי התרגשות אמיתית (ללכת לשירותים כל 5 דקות, ולא רק בקטע של ביטוי... ולקפץ בציפייה על דודה שלי שבזכותה בכלל הייתי שם.), הוכיחה לי שאם אני רוצה משהו ומתאמצת מספיק אני יכולה להשיג אותו, הוכיחה לי שהופעות מוזיקה זה לא דבר כל-כך נורא- אלא להפך. תצחקו על כל ה"השפעה העמוקה" הזאת כמה שתרצו, אבל לעולם לא הייתי הילדה שהעזה לבקש מההורים שלה לנסוע שעתיים וחצי רק כדי להביא אותה להופעה שהם אפילו לא נכנסים לראות, לעולם לא הייתי הילדה שמעזה לבקש מההורים שלה לקנות לה ולדודה שלה כרטיס ב-300+ ש"ח 18 שעות לפני ההופעה עצמה, לעולם לא הייתי הילדה שמתחננת בפני אנשים שיבואו איתה. לא האמנתי בעצמאות שלי ובזכות שלי לבקש ולא רק לצפות לקבל. אני לא יודעת איך בדיוק אבל מאז ההופעה ההיא אני מרגישה שאני יותר בוגרת ועצמאית, ובעלת יכולת. אני מניחה שמדובר בהסברים הפאתטיים לנ"ל, אבל אלו רק השערות.
אני חייבת לציין שלמרות ההשפעה של ההופעה עליי, אני מתקשה להאמין שהיא באמת קרתה, ושבאמת לקחתי חלק בה. ז"א אני לא מאמינה שאני, הקטנה, שעונדת את הצמיד גומי שנושא את שם הלהקה על היד לכל מקום אפשרי- שכבר שימש לה ככרטיס זיהוי למעריצי סימפל פלאן ברחבי הארץ, הייתי בהופעה שלהם, ראיתי אותם שרים, מנגנים מקפצים על הבמה כשרק אוויר וקהל המעריצים מפריד ביננו- לא מסך או מערכת סטריאו. בטח שאני מתקשה להאמין ששלושה חודשים עברו מאז, שלושה חודשים! כ-90 יום עברו מאז אותו לילה מדהים, הלילה הכי כיף שחוויתי בחיי.
______________________________________
יצא פוסט נורא כבד- מצטערת. אני לא מתה על זה אבל לא מתכוונת למחוק או להחזיר לטיוטות.
זה כ"כ אני לכתוב פוסט ואז משום מה ללחוץ על יציאה במקום על שמור. ואני כתבתי פוסט שלם עם קשקושים פילוסופיים על זבובים! באסה.
אני אנסה לשחזר:
כבר מאתמול בלילה מסתובב זבוב עצל בחדרי, מזמזם לו ככה סתם, בלי התחשבות בשעות שינה שאני משקיעה בניפופו מעליי.
הבעיה היא שמזמן יכולתי להרוג אותו, אבל אני תמיד נגעלת למחוץ אותו בין הידיים שלי- פאק באישיות. (גם יתושים, מקקים, דבורים וכל חיה שנועדה להתחבר נפשית עם נעליים לא יהיה מצפון להרוג אותן..)
בכל אופן חשבתי לי בתחילת הפוסט כמה זבובים זאת חיה מיותרת. ואז חשבתי לעצמי.. מה התפקיד שלה בעולמינו בעצם? להסתובב סחור-סחור בחדרים של נערות בנות 14, לנוח להן על החלון, המנורת לילה, הפוסטרים, הסל כביסה, הספרים וכל מקום אפשרי בעצם- ובעיקר סביב הראש של אותה נערה.
ואז חשבתי על הפאטיש שלי לעכבישים (סיפור ארוך)- ואז מיד חזרתי בי ברצון לעשות שואה לזבובים- להשמיד את כולם מהילד עד לזקן, מהירוק עד השחור. הרי ללא קיום הזבובים, ייתכן ולא היו עכבישים- ואני אוהבת עכבישים! (כשלא מדובר באיזו טרנטולה מבחילה... אני מדברת על עכביש סטנדרטי חחמוד וטוב לב שלא מזיק לאף אחד)או שאם היו- הם היו משתבשים, עוברים אבולוציה שונה, היו בעלי מבנה גוף אחר שתאמינו לי אני לא רוצה לחשוב עליו!
אז אולי קיומם של הזבובים כן הכרחי? רק יש לי מסר אחד לכל קהילת הזבובים שקוראת את הפוסט הזה, אי שם בעוד חדרים של עוד נערות בנות 14, וגם 12,13,16,15,17 ו-18.... יודעים מה? אפילו 20. חיו ותנו לחיות- פור גאד סייק!!! צאו לי מהאוזן, מהצלחת ומהחדר!
נ.ב: אני בטוחה לחלוטין בעובדה שאתם קצת חוששים לשפיות דעתי, או שמא אם אני כרגע על סמים.. אני יכולה להרגיע אתכם ולהגיד לכם שלא- אני לא על סמים. אם אתם רוצים לראות איך כותבים על סמים, תקראו את עורבני חקיין, או בשבילכם: הספר השלישי של משחקי הרעב. (אני כמעט בטוחה בזה שסוזן קולינס כתבה את הספר כשהייתה שיכורה או מסוממת, ואני לא רואה מקום לוויכוח- אבל אם אתם מתעקשים..... כתבו לי על זה)
__________________________________
אני לא בטוחה אם סיפרתי את זה פה אי-פעם, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי טלוויזיה שקולטת רק ארבעה ערוצים:
ערוץ הכנסת, ערוץ 1, ערוץ 2(2), וערוץ 10. כל השאר ערוצים בערבית וכאלה, וארכיון ועוד כמה ממש לא ברורים.
בכל אופן זה לעולם לא הייתי מעלה את זה פה אלא אם התמימות דעת של אנשים הייתה מזכירה לי להעלות את זה כאן. חבר של אח שלי בא לבקר אותו בביתנו, והוא נורא רצה לצפות באיזו תכנית טלוויזיה שהוא עוקב אחריה בקביעות, אבל בום- פורבלמה, אין לנו את הערוץ שהוא מחפש.
הילד הזה התחיל להילחץ לשאול אותנו שאלות, כאילו שאנחנו עומדים לעבור לגור ברחוב מרצוצינו החופשי "איך זה יכול להיות?" "איך אתם חיים?!" ועוד כל מיני שאלות שנובעות מבורות. (איגנורנס- יאי, אינסייד ג'וק שלי עם עצמי)
בכל אופן- זה לא שחסר לנו כסף, אנחנו משפחה ממוצעת מבחינה כלכלית, זה נובע מעקרונות של ההורים שלי לא לגרום לנו להתקע מול הטלוויזיה, להסתפק עם מה שיש, כי ממילא אנחנו כבר יותר מידי שעות על המחשב- שהיום כידוע המחשב זוהי הטלוויזיה החדשה.
בקיצור: אל תרחמו עליי בנושא הזה, אני חיה בלי טלוויזיה יפה מאוד, וייתכן שאני אפילו מעודכנת במה קורה שם יותר מחלקכם. באהבה, אני.
ועל כן אני מצרפת את השיר של רד הוט- ש.. טוב אין צורך להסביר, רק להקשיב (מה שמזכיר לי שבן-דוד שלי קנה כרטיס להופעה שלהם בגולדן רינג [ב-700 ש"ח], וכולי קנאה!)
האמת היא שהפוסט הזה יצא כ"כ הרבה פילוסופי, מתוחכם ובאופן כללי חביב בגרסא הראשונית שלו, כל-כך חבל שאני עייפה שאין לי מושג מה אני עושה עם עצמי..
איך חיכיתי לפוסט הזה- הפוסט הראשון שלי בישרא שאני כותבת לכם מיד אחרי שנגבתי את הדמעה האחרונה (כמו שקורה לי בכל פרק/חלק/דף/עמוד אחרון של ספר), אחרי שהסתכלתי בעיניים עצובות על הנקודה האחרונה שנמצאת ליד המילה האחרונה במשפט האחרון של הספר האחרון שקראתי- אמנות ההקשבה לפעימות הלב .
אני יודעת, נשמע כמו יוגה, ונראה כמו ספר יוגה- אבל זה רומן .
יכול להיות שרבים מכם היו מכנים את הספר קיטשי . אפילו אני אם הייתי באה לספר הזה בגישה הלא נכונה הייתי עלולה לטעות ולכנותו כך.
רק לפני שאתחיל בביקורת- עליי לתת עליו את הרקע.
הספר מספר על בחורה ניו-יורקית, עורכת דין מצליחה בשם יוליה שאביה נעדר במשך 4 שנים . משהו בליבה מושך אותה לחפש אחר אביה שנעדר- והשאיר אחריו רק מכתבים שבהם התכתב עם בחורה מסתורית בשם מי-מי.
יוליה, שאביה מעולם לא היה מוכן לשתף את משפחתו ב-20 שנות חייו המוקדמות, לפני שהגיע לניו-יורק והקים משפחה, אובדת עצות ומחליטה להתחיל בחיפוש אחר אותה מי-מי, שע"פ הכתובת שנכתבה על המכתב שהשאיר אחריו אביה אמורה להימצא בקאלאו שבבורמה.
כאשר היא מגיעה לעיר הנידחת לאחר שעזבה את כל חייה הניו-יורקים האינטנסיביים לטובת חיפוש אחר התשובה,היא פוגשת בבית-תה קטן ועלוב במקומי שמספר לה את סיפור חייו המפורט של אביה, הנקשר בסיפור חייה של אותה המי-מי ושל יוליה עצמה.
את השאר אני לא אגלה, כי בכל זאת; המטרה, מלבד ללשפוך את ליבי על הספר שזה עתה סיימתי לקרוא, זה לעודד אתכם לקרוא אותו.
אני רואה בסיפור הזה יותר מסיפור אהבה רומנטי מופלא וחסר מעצורים, וכל השיט הזה .
אני רואה בו סיפור על תקווה, ייאוש, אכזבה, אהבה חסרת גבולות, שלוות נפש, חיים, מוות, תשוקה ואמונה.
"....'קודם כל הרשי לי להציג בפנייך את שאלתי: האם את מאמינה באהבה? ....'מובן מאליו שאיני מדבר על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים שלא ייפסק כל ימי חיינו, זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אחר כך, זה הרוצה לגרום לנו להאמין שלא נוכל לחיות בלי אדם מסויים, זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לאבד את האדם הזה. זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להיצמד אליו. איני מתכוון גם לאהבה העצמית, הטפיל הזה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית.
'לא, אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות.'"
עמוד 10-11 חלק א'
בתחילה, צחקתי. אמרתי לעצמי שאין דבר כזה, שזה לא הגיוני שזה מטורף וחולני, וכמה שהייתי רוצה שכך יהיה- אני לעולם, לצערי, לא מתכוונת להאמין ב"שטות" כזאת, ובטח ובטח שלא אחווה אותה על בשרי. אולי אני צעירה מידי בשביל להרהר בכך, אולי אני תמימה מידי בכדי להרהר בכך, ואולי אני סתם פסימית מידי בכדי להרהר בכך, ובכל זאת- אתם מאמינים בסוג אהבה כזה? שגורם לניצחון האדם על המוות? על האנוכיות? אהבה חסרת גבולות?
ואז קראתי את המשך הסיפור. הוא שינה את צורת החשיבה שלי, הפיח בי תקווה. אני חושבת שאני קצת צעירה בכדי להתעסק בשאלות תהומיות כאלה, אבל בעולם שלנו... הכל מירוץ. ילדות בנות 5 מסתובבות עם ביקיני היום. בדר"כ אני לא נכנעת כ"כ מהר, אבל היום- לאור הנסיבות והצורך שלי לדבר על הספר אני אכנע למירוץ הזה, ויהיה עליכם לסלוח לי.
הספר הפיח בי תקווה, שאולי, ייתכן, ישנו הסיכוי הקטנטן הזה שאצליח לזכות במתת האהבה, כפי שמכנים אותו בספר? שלמרות שבמאה ה-21 מערכת יחסים היא רק עוד מושג שקשור בפייסבוק, ולמרות שבמאה ה-21 זוגות מתחתנים רק בשביל שתהיה סיבה למסיבה, אפילו לא מביאים ילד לעולם ומתגרשים אחרי יומיים, האם יש לי סיכוי לזכות במתת האהבה בעולם שכזה? או שמא אפשר למצוא סיפורי אהבה נדירים שכאלה רק במדינות עולם שלישי, רק במדינות ששום דבר אינו מובן מאליו, שהמוות נמצא מעבר לדלת בכל שנייה בחיים ורק מחכה להזדמנות הנכונה לפרוץ את דרכו החוצה? במקום שבו לנכים אין חניה מיוחדת משלהם, ואפילו לא כיסא גלגלים? (עצם זה שהמילה אפילו התשחלה אל תוך המשפט שלי בקלות כזאת מטרידה אותי במקצת, ניתן לתאר שמדובר באנשים שמודים על היותם חיים, וכיסא גלגלים הם מעבר למה שיוכלו לבקש או לקבל.) מקומות שאם הייתי נולדת בהם כפי שאני היום הייתי נאלצת לחיות בתוך עולם צללים מטושטש וחסר חדות? במקומות שבהם המהירות היא רק דרך להעביר את השעות עד המוות שיגאול אותך מהסבל שלך, ולא התשוקה של האנשים בשנת 2012 לעוד ועוד ועוד. אני מתארת לעצמי שכן. מקומות שבהם אתה לא עסוק בשטויות ובחיים של אנשים אחרים, מקומות שבהם אין לך לא מחשב, לא טלוויזיה ולא שום הסחות דעת מיותרות, אלה המקומות בהם שלווה אמיתית תוכל אי-פעם להגיע אליהם. שאהבה אמיתית תוכל לשכון בתוכם, מקומות שבהם יש פנאי לדברים הללו עצמם, ולא לשום דבר שמסביבם. מקומות שבהם אין כל חשיבות להצהרות ולדיבורים, אלא החשיבות האמיתית מיוחסת לאהבה עצמה.
אני אשאיר את השאלות פתוחות, בתקווה שיום אחד אקבל עליהן תשובה.
אני אסיים בעוד ציטוט מתוך הספר, את אחד מאלו שהכי הכי אהבתי בו:
"'המוות,' אמר או-בה, 'אינם סופם של החיים. הוא חלק מהם.'"
עמוד 276, חלק שלישי
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
ולקינוח: קליפ מדליק, שהנושא שלו מתאים פחות-או-יותר לפוסט, ובכל זאת הוא מצליח להרים לי את המצברוח כל פעם שאני שומעת ורואה אותו, אנג'וי . :)
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כזאת, ובטח ובטח שלא אחווה אותה על בשרי.