קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אבא שלי חוזר מארה"ב ביום שישי הקרוב. הוא היה שם רק עשרה ימים (עד היום) והיום הוא התקשר והוא אמר הוא בדרך לשדה התעופה. (רק בשביל הידע הכללי הוא נסע לשם לקנות טרקטור, הוא המנהל של הגד"ש בקיבוץ שלי. ואם אתם לא יודעים מה זה גד"ש, תתביישו לכם ולכו לחפש בגוגל.)
אני חושבת שאני קשורה לאבא שלי הרבה יותר מששנינו באמת מבינים ויודעים.
זאת אומרת.. כשאני חושבת על זה תמיד היינו ביחסים טובים אבל לאחרונה אנחנו יותר קרובים זה לזה. אולי בגלל שאני הבכורה, ובנתיים אני הטינאג'רית היחידה בבית (ואחי בדרך) זה מה שגרם לנו להתקרב, שפתאום כשאני צריכה יותר הסעות לכל מיני מקומות, ופתאום שאני מתחילה להסתובב עם בנים, ושאני הרבה יותר שעות במחשב ואין לו ממש בקרה על מה שאני עושה בו (מצחיק כי המחשב שלו- המחשב הגדול מת אז עד שהוא יחזור מחו"ל וייקנה חדש.. נאלצים להתמודד עם הלפטופ) אז אני חושבת שהוא יותר דואג לי, והדאגה הזאת זה מה שמקרב בנינו. אני יכולה להגיד שאני סוג של ילדת שמנת. אני שונאת להגיד אמירה כזאת אבל.. ככה זה. אף פעם לא דרשו ממני יותר מידי, אף פעם ההורים שלי לא שמו עליי בקרות ולא תחקרו ולא שאלו שאלות . אפילו כשצבעתי את הקצוות של השיער לכחול הם היו רק יכולים לומר את דעתם בנושא, אבל הם לא מנעו ממני.
מצד אאחד זה טוב, ואני שמחה על זה שהם נתנו לי חופש ביטוי, חופש כללי. מצד שני זה מרתיע אותי קצת כי הם תמיד היו שם לידי, תמיד עזרו לי ותמיד עשו למעני (כמעט) כל מה שביקשתי. ועכשיו אני צריכה ללמוד לעזור לעצמי , וזה מפחיד. עכשיו אני צריכה להתחיל לחשוב על איך להרוויח כסף משלי, ולהתחיל לעזור בעבודות הבית, ובעבודה של ההורים, ובחצי-עסק שהם רק משקיעים בו כסף לא ממש עובדים בו. הם מעולם לא אמרו לי את זה במילים ממשיות, אבל עכשיו שאני בוגרת אני מצליחה לראות את הצורך שלהם בעזרה הזאת.
בכלל, אני אפעם לא הייתי יותר מידי מפונקת, כשלכל הבנות בכיתה ה' כבר היו פלאפונים אני תמיד אמרתי לעצמי שיבוא הרגע שההורים שלי ואני נצטרך את זה, ונכון לתקופה ההיא מעולם לא הייתי נוסעת למקום כלשהו שההורים שלי היו צריכים לדאוג לי שם. וכן, מעולם כשהייתי מוקפת בילדי-פלאפון הרגשתי צורך להשגי אחד, ויותר מזה- הרגשתי שחוץ ממעסה כספית על ההורים זה לא יהיה יותר אני לא מפונקת.. אני חושבת שהביטוי הנכון הוא לא-יודעת-להתנהל-בזכות-עצמי , מאשר מפונקת.
אבל אחי הקטן, הוא מפונק. הוא מפונק ובגדול. אנחנו חיים בקיבוץ כל חיינו, ולעולם אני לא זוכרת שהוא היה עולה ברגל מהמגרש כדורגל שרחוק רק חצי קילומטר מהבית שלנו, וזה בדיוק 5 דקות הליכה. לעולם אני לא זוכרת שהוא הלך למרכול (כולבו,סופרמקרט- איך שתרצו) ברגל ובחזרה פעם אחת בחייו. הוא באמת מפונק. ולכן תמיד אבל תמיד הייתי זאתי שמוותרת. ההורים שלי מעולם לא ביקשו ממני ואני לא חושבת שהם אי פעם שמו לב לכך, אאבל אני תמיד מתכופפת לידו. אם במסעדה הוא ייקח צלעות כבש שעולות 150 ש"ח, אני אקח מנה של 60 ש"ח ואתפשר על זה. אני הכי משתדלת בעולם לא לשאוב מהם כסף, ובאמת כל בקשה לכסף מצידם, או אפילו כל הצעה לכסף- היא רק מביכה אותי וגורמת ללי להרגיש לא בנוח. אאחי הוא מסוג הילדים (הוא בן 12) שייקנו באקוגנים ב-90 שקלים ואז אחרי יומיים הם יישברו, והוא יבקש משהו חדיש ונוצץ ואטרקטיבי יותר. זה נורא. הילד עדיין משחק בלגו ופליימוביל, ואני הקורבן האמיתי! אני זאתי שדורכת על הדברים האלה ואני זאתי שהכפות רגליים שלה צורבות בטירוף!
אח שלי לעולם לא עזר באף מטלת בית, רק כשהוא רוצה להתחנף. אח שלי רואה כדור כדורגל וקונה אותו, וזה מדהים יש לנו אוסף של כדורים שהתפנצ'רו בשבוע הראשון מאז שקנו אותם. אחי הוא מאלה שמתווכחים על כל שטות, והוא רב עם אחי היותר קטן והיותר יעיל (בן 6) על העלילה של הסדרה שהם צופים בה. אח שלי לעולם לא יעריך מה שעושים בשבילו- אני באמת מקווה שיבוא יום והוא יצטרך תפוס טרפים- לפחות אז הוא יגיד תודה.
ובגלל זה אני ואח שלי הקטן מנסים יותר להתקפל ויותר לעזור להורים שממילא יש להם את הבעיות שלהם בניהם, וממילא לגדל שלושה ילדים זה קושי בפני עצמו.
השורה התחתונה היא, שאני חושבת שאני ואבא שי (שמאז ומתמיד, כאמור, היינו קרובים) התקרבנו יותר לאחרונה כי הוא התחיל פתאום לראות בהשוואה לבנות (ולבני) גילי האחרות כמה אני משתדלת להקל עליהם גם אם נכון, אני לא ממש יודעת איך לבצע את מטלות הבית היום-יומיות, ונכון אני שואבת מהם לא מעט אנרגיות, ונכון שאני בטלנית ושאני ישנה הרבה בחופש במקום לעזור להם במקומות העבודה, הוא רואה שאני ממש משתדלת בשבילו. ואבא? אבא הוא המודל לחיקוי שלי, אני רואה אותו קם כל יום בארבע בבוקר לעבודה, ולפעמים בתקופות לחוצות יותר גם בשעה 2, 1 ו-3 בלילה. אני רואה איך הוא מקדיש את כל חייו בשביל שאנחנו נוכל לחיות עם עצמינו בשלום, בשביל העתיד שלנו. איך הוא הצליח להגשים את החלום שלו ולגור בתוך השדה (באמת, הבית שלנו מוקף בשדה), ואיך שהוא גידל שלושה ילדים, והקים משפחה כמו שהוא רצה. והוא אמר לי שעכשיו התפקיד העיקרי שלו בחיים זה לגדל אותנו ולהטמיע בנו את העקרונות שלו. כשיבוא יום ובו נהיה מספיק בוגרים בשביל ליישם את העקרונות הללו, הוא יהיה שלם עם עצמו.
אני רואה באבא שלי דמות מרכזית בחיים שלי, באמת. הוא המודל לחיקוי שלי, הבן אדם שמבחינתי הגיע לשיא חייו, גם אם הוא לא שינה או הציל את העולם, גם אם יש לו קצת בעיות כלכליות, וגם אם יכול להיות שהוא היה יכול להגיע למקום טוב יותר מאשר איזה חור בצפון הארץ- הוא מאושר בחלקו וזה מקסים וזה גם נוטע בי את התקווה שאני צריכה להסתפק ולהיות מאושרת בחלקי- אבל לעולם לא להפסיק לנסות לטוב ביותר.
X X X X X X
זה היה פוסט חופר, אבל מותר לי לא כתבתי כבר כמה ימים טובים .
אפרופו פוסט על אבא, השבוע (לפני יומיים שלושה כבר, נראה לי) .הלך לעולמו הקלידן של להקת דיפ פרפל, שאבא היה זה שהשמיע לי אותם בפעם הראשונה, והוא סיפר לי לא פעם כמה הוא אוהב אותם.
(בקלות הייתי יכולה לשים את סמוק און דה ווטר, אבל בחרתי שלא- שאנשים יכירו עוד שירים שלהם!)
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
