זה עומד להיות פוסט ארוך במיוחד ופילוסופי במיוחד וחופר במיוחד: אם אין לכם ראש לזה כרגע... תוותרו כבר עכשיו ותעברו לקליפ בסוף. נ.ב: לא בקטע שחצני אבל אם במקרה אתם מרגישים צורך להמליץ על ההפוסט הזה-אנא וותרו על הרעיון. תודות. :)
אמנם הייתי רק בת 5 אז.. כשכל זה קרה, כשבת-הדודה שלי והחברה הכי טובה שלי דאז מתה. נפטרה- במילים יותר עדינות. אבל אני לעולם לא אשכח איך חזרתי מאושרת מיום חביב בגן חובה, מדלגת כרגיל בתמימות ושמחה של ילדה בת 5 ואני רואה את אמא שלי- עיניה אדומות, מבולבלות, לא מעכלות, מנסות להיות רכות ומסבירות-יושבת על הספה הכחולה בסלון שכבר מתחילה להתבלות נכון לימים אלו, נועצת בי מבט שבחלוף השנים הוגדר אצלי כ"המבט שמסמן שמישהו מת" (לאחרונה לצערי אני רואה אותו לעיתים קרובות יותר מהרגיל.) אני בחיים לא אשכח איך שמיד הדמעות חנקו את הגרון שלי, למרות שבתוך תוכי ידעתי כבר מספר שבועות על מצבה שהולך ומתדרדר (היא חלתה בסרטן.) לעולם לא אשכח איך אימי הסיתה את הווילון הצהוב עם הפרפרים החצי-שקוף בחדר שלי והורידה את התריס ואני קיפצתי על המיטה (בחדר שפעם גם אחי ישן בו והיום הוא כבר עבר מייקאובר מטורף, ושתי המיטות הוחלפו במיטה וחצי יחידה), מנסה להחליט איך להסיח את דעתי כדי לא בטעות לבכות בנוכחות אימי- כי אפילו אז, בתור ילדה בת 5 תפסתי מעצמי זאתי שצריכה להיות החזקה בשביל האחרים, והייתי הילדה שמתפדחת לבכות בציבור.
תשע שנים חלפו מאז, תשע שנים שכל-כך הרבה קרה בהן. בת דודתי נפטרה חודש לפני שמלאו לה 7 שנים. בעוד חודש היא תהיה (או הייתה?) אמורה להיות בת 16. העץ בבית הקרבות שבעלה של דודתי (מבחינתי הוא דוד לכל דבר) ואחיו נטעו על יד הקבר שלה כשנפטרה והיה יותר נמוך מגובהו של אדם ממוצע, כעת מטיל צילו על כל חלקת הקבר שלה, על המצבה המיוחדת שלה שמונח עליה חלק גדול מאוסף הפיות שלה, שבאורח פלא עדיין לא דהה, המצבה המיוחדת שלה שנושאת ציטוט מתוך "הנסיך הקטן" סיפור שהייתה נוהגת להקשיב לו הרבה כשהרגישה לא במיטבה, המצבה שפרחים מעטרים אותה וקישוטי פטריות נטועים בעציציהם . העץ הזה רק מוכיח לי איך שלמרות שאני מסרבת להאמין לכך, כל-כך הרבה קרה מאז שהיא הלכה מהעולם, מאז שהמחלה הארורה לקחה אותה. אין שבוע שלא עובר בלי שאני אנסה לדמיין לעצמי איזו מין נערה היא הייתה יכולה להיות, אין יום שלא עובר בתהייה אם היא ייתכן ואם היא הייתה חיה אני עדיין הייתי רואה אותה בתור החברה הכי טובה שלי, או אם היא הייתה רואה אותי כך, או איזה מין קשר היה בנינו. מעניין אותי אם היא הייתה חיה היא הייתה רואה בי מעבר לסתם בת-דודה שבאה לבקר כל כמה שבועות, או שהיא הייתה רואה בי אחות קטנה או משהו בסגנון. מצחיק, אני כמעט בטוחה שהאפשרות הראשונה. כשהייתי קטנה, על-פי מיטב זכרוני, הייתי רואה בה כמודל לחיקוי. הייתי רואה בה אחותי הגדולה והלא קיימת. אני זוכרת איך היינו רואים ביחד את "בת הים הקטנה" על הפופים המיוחדים שהיו בסלון הבית של הדודים שלי, אני זוכרת איך היינו מטיילות לגן השעשועים הקטן שהיה בשבילי ממלכה כי לא הייתי רגילה לגני שעשועים כאלה משוכללים- כי אין כאלו בקיבוץ שלי. אני זוכרת איך היינו מפריחות בועות בחצר האחורית והיא הייתה מתרברבת באוסף הפיות חרסינה שלה שכל-כך קינאתי בו. אני זוכרת איך היה לנו דבר כזה שקראנו לנו "מדבקות היום בשבוע" (או משהו כזה.) לכל יום הייתה מדבקה בצבע אחר- ומשום שהיינו נפגשות אחת לשבועיים, מעולם לא הספקנו לסיים את החבילה, נשארו לנו משהו כמו חמש מדבקות שלעולם לא מומשו והן נמצאות בבית הדודים שלי. אני זוכרת איך היינו מכינות צמידי חרוזים ביחד ואיך היא הייתה אוהבת את מיני מאוס, ולצייר וארנבות. אני לא אשכח את הפורים האחרון שלה. הקיבוץ אירגן הפנינג עם כל מיני דוכנים של קליעה למטרה, לזרוק לסל וכו', ואני נורא חיכיתי שהיא תבוא לחדר-האוכל שהוסב לאולם-חג לצורך המטרה. היא באה בתלבושת ארנבת מקסימה ורודה והיא הייתה כל-כך חמודה בה, נורא קינאתי בה. אני אפילו לא זוכרת למה אני התחפשתי. עשינו כיף חיים. למרות שאני לא מאמינה באלוהים- ממש לא, אומרים שהוא לוקח את הטובים ביותר, ואפשר להגיד שהילדונת הזאת שהייתה החברה הכי טובה שלי, כי לא ממש היו לי כישורים חברתיים מי-יודע-מה בגן חובה (לא כאילו שהיום הכישורים החברתיים שלי בשמיים, כן?), הייתה ילדונת שובת-לב, מתוקה, מקסימה, תלמידה טובה וילדה מוכשרת, חברותית מצחיקה תמימה ויפה, אחת שקשה לא לאהוב אותה. X X X
אלו היו התשע שנים... ואם אתם תוהים על מה השלושה חודשים.. הנה:
לפני כשלושה חודשים בדיוק מהיום הייתי לראשונה בהופעה שאפשר להגיד... משהו כמו השפיעה עמוקות על חיי. לטובה. לפני שלושה חודשים בדיוק מהיום (ה-5.5.2012), הייתי בהופעת-מוזיקה ה"אמיתית" הראשונה בחיי. (אמיתית=שלמתי כסף על כרטיס והיא לא הייתה במסגרת בית-ספר או המועצה.) אתם בטח חושבים שזה די מעורר גיחוך שילדה בת 14 עדיין לא הייתה בהופעת מוזיקה "אמיתית", והאמת היא שאני די מתפדחת בעצמי מהעובדה הזאת.. אבל ככה יצא- אני ילדת קיבוץ שלא אוהבת התקהלויות ומסיבות ואני לא ממש עצמאית- כמה שלא נעים להודות.
בכל אופן.. אם שאלתם את עצמכם, ההופעה הייתה של להקת הפאנק-רוק המעולה: סימפל פלאן. המצחיק הוא שההכירות שלי עם הלהקה הזאת התחילה ממש כמעט שנה לפני שהם באו להופיע בישראל בעקבות היכרות שלי עם מספר בנות של קבוצה בפייסבוק שממש לא קשורה לסימפל פלאן, וכיום הן החברות הכי טובות שלי, כן- החברות הכי טובות שלי, למרות שלעולם לא פגשתי אותן פנים אל פנים. תצחקו- הן שינו לי את החיים בפני עצמן בכל-כך הרבה דרכים שונות. ובחזרה לנושא שלנו: סימפל. סימפל פלאן שינו לי את החיים עוד לפני ההופעה. הם היו שם כשנכנסתי לגיל ההתבגרות האמיתי, ולא הטכני. הם היו שם כשאף אחד אחר לא היה. יש להם שיר לכל סיטואציה בחיים שלי, וזה מדהים כמה אני מזדהה עם השירים שלהם. אף-על-פי שאני חיה מוזיקה- אני כמעט אף פעם לא בוכה ממנה- כי שוב.. אני בנאדם שמתבייש לבכות אפילו בחדרי חדרים, סימפל הצליחו לסחוט ממני כמה דמעות- שזה שיא מטורף. וההופעה? ההופעה הייתה מדהימה, אומנם בושה וחרפה לחברת ההפקות המטופשת הזאת שמיקמה אותם בהיכל נוקיה- כשבהחלט המקום היה גדול מידי והתיזמון אפשר שרק חצי מאוכלוסית המעריצים שלהם תגיע להופעה (יום שבת באיזשהו מועד שמנע מדתיים להגיע), אבל מי שהיה שם בהחלט נהנה והייתה הופעה מדהימה. למה ההופעה כ"כ השפיעה עליי? כי היא הוכיחה לי שאני יכולה. הוכיחה לי שאני יכולה להגיע עד לתל-אביב, שעתיים וחצי נסיעה, אם רק ארצה. הוכיחה לי שאני יכולה להתמודד עם מקומות גדולים והמון המון אנשים זרים שמקיפים אותי, הוכיחה לי שאני יכולה להתרגש אפילו מהשיר הכי קצבי בעולם, הוכיחה לי שאני יכולה לצרוח ולהתפרע גם אם אני לא בסביבה הטבעית שלי, הוכיחה לי מהי התרגשות אמיתית (ללכת לשירותים כל 5 דקות, ולא רק בקטע של ביטוי... ולקפץ בציפייה על דודה שלי שבזכותה בכלל הייתי שם.), הוכיחה לי שאם אני רוצה משהו ומתאמצת מספיק אני יכולה להשיג אותו, הוכיחה לי שהופעות מוזיקה זה לא דבר כל-כך נורא- אלא להפך. תצחקו על כל ה"השפעה העמוקה" הזאת כמה שתרצו, אבל לעולם לא הייתי הילדה שהעזה לבקש מההורים שלה לנסוע שעתיים וחצי רק כדי להביא אותה להופעה שהם אפילו לא נכנסים לראות, לעולם לא הייתי הילדה שמעזה לבקש מההורים שלה לקנות לה ולדודה שלה כרטיס ב-300+ ש"ח 18 שעות לפני ההופעה עצמה, לעולם לא הייתי הילדה שמתחננת בפני אנשים שיבואו איתה. לא האמנתי בעצמאות שלי ובזכות שלי לבקש ולא רק לצפות לקבל. אני לא יודעת איך בדיוק אבל מאז ההופעה ההיא אני מרגישה שאני יותר בוגרת ועצמאית, ובעלת יכולת. אני מניחה שמדובר בהסברים הפאתטיים לנ"ל, אבל אלו רק השערות.
אני חייבת לציין שלמרות ההשפעה של ההופעה עליי, אני מתקשה להאמין שהיא באמת קרתה, ושבאמת לקחתי חלק בה. ז"א אני לא מאמינה שאני, הקטנה, שעונדת את הצמיד גומי שנושא את שם הלהקה על היד לכל מקום אפשרי- שכבר שימש לה ככרטיס זיהוי למעריצי סימפל פלאן ברחבי הארץ, הייתי בהופעה שלהם, ראיתי אותם שרים, מנגנים מקפצים על הבמה כשרק אוויר וקהל המעריצים מפריד ביננו- לא מסך או מערכת סטריאו. בטח שאני מתקשה להאמין ששלושה חודשים עברו מאז, שלושה חודשים! כ-90 יום עברו מאז אותו לילה מדהים, הלילה הכי כיף שחוויתי בחיי.
______________________________________
יצא פוסט נורא כבד- מצטערת. אני לא מתה על זה אבל לא מתכוונת למחוק או להחזיר לטיוטות.
אבא שלי חוזר מארה"ב ביום שישי הקרוב. הוא היה שם רק עשרה ימים (עד היום) והיום הוא התקשר והוא אמר הוא בדרך לשדה התעופה. (רק בשביל הידע הכללי הוא נסע לשם לקנות טרקטור, הוא המנהל של הגד"ש בקיבוץ שלי. ואם אתם לא יודעים מה זה גד"ש, תתביישו לכם ולכו לחפש בגוגל.)
אני חושבת שאני קשורה לאבא שלי הרבה יותר מששנינו באמת מבינים ויודעים.
זאת אומרת.. כשאני חושבת על זה תמיד היינו ביחסים טובים אבל לאחרונה אנחנו יותר קרובים זה לזה. אולי בגלל שאני הבכורה, ובנתיים אני הטינאג'רית היחידה בבית (ואחי בדרך) זה מה שגרם לנו להתקרב, שפתאום כשאני צריכה יותר הסעות לכל מיני מקומות, ופתאום שאני מתחילה להסתובב עם בנים, ושאני הרבה יותר שעות במחשב ואין לו ממש בקרה על מה שאני עושה בו (מצחיק כי המחשב שלו- המחשב הגדול מת אז עד שהוא יחזור מחו"ל וייקנה חדש.. נאלצים להתמודד עם הלפטופ) אז אני חושבת שהוא יותר דואג לי, והדאגה הזאת זה מה שמקרב בנינו. אני יכולה להגיד שאני סוג של ילדת שמנת. אני שונאת להגיד אמירה כזאת אבל.. ככה זה. אף פעם לא דרשו ממני יותר מידי, אף פעם ההורים שלי לא שמו עליי בקרות ולא תחקרו ולא שאלו שאלות . אפילו כשצבעתי את הקצוות של השיער לכחול הם היו רק יכולים לומר את דעתם בנושא, אבל הם לא מנעו ממני.
מצד אאחד זה טוב, ואני שמחה על זה שהם נתנו לי חופש ביטוי, חופש כללי. מצד שני זה מרתיע אותי קצת כי הם תמיד היו שם לידי, תמיד עזרו לי ותמיד עשו למעני (כמעט) כל מה שביקשתי. ועכשיו אני צריכה ללמוד לעזור לעצמי , וזה מפחיד. עכשיו אני צריכה להתחיל לחשוב על איך להרוויח כסף משלי, ולהתחיל לעזור בעבודות הבית, ובעבודה של ההורים, ובחצי-עסק שהם רק משקיעים בו כסף לא ממש עובדים בו. הם מעולם לא אמרו לי את זה במילים ממשיות, אבל עכשיו שאני בוגרת אני מצליחה לראות את הצורך שלהם בעזרה הזאת.
בכלל, אני אפעם לא הייתי יותר מידי מפונקת, כשלכל הבנות בכיתה ה' כבר היו פלאפונים אני תמיד אמרתי לעצמי שיבוא הרגע שההורים שלי ואני נצטרך את זה, ונכון לתקופה ההיא מעולם לא הייתי נוסעת למקום כלשהו שההורים שלי היו צריכים לדאוג לי שם. וכן, מעולם כשהייתי מוקפת בילדי-פלאפון הרגשתי צורך להשגי אחד, ויותר מזה- הרגשתי שחוץ ממעסה כספית על ההורים זה לא יהיה יותר אני לא מפונקת.. אני חושבת שהביטוי הנכון הוא לא-יודעת-להתנהל-בזכות-עצמי , מאשר מפונקת.
אבל אחי הקטן, הוא מפונק. הוא מפונק ובגדול. אנחנו חיים בקיבוץ כל חיינו, ולעולם אני לא זוכרת שהוא היה עולה ברגל מהמגרש כדורגל שרחוק רק חצי קילומטר מהבית שלנו, וזה בדיוק 5 דקות הליכה. לעולם אני לא זוכרת שהוא הלך למרכול (כולבו,סופרמקרט- איך שתרצו) ברגל ובחזרה פעם אחת בחייו. הוא באמת מפונק. ולכן תמיד אבל תמיד הייתי זאתי שמוותרת. ההורים שלי מעולם לא ביקשו ממני ואני לא חושבת שהם אי פעם שמו לב לכך, אאבל אני תמיד מתכופפת לידו. אם במסעדה הוא ייקח צלעות כבש שעולות 150 ש"ח, אני אקח מנה של 60 ש"ח ואתפשר על זה. אני הכי משתדלת בעולם לא לשאוב מהם כסף, ובאמת כל בקשה לכסף מצידם, או אפילו כל הצעה לכסף- היא רק מביכה אותי וגורמת ללי להרגיש לא בנוח. אאחי הוא מסוג הילדים (הוא בן 12) שייקנו באקוגנים ב-90 שקלים ואז אחרי יומיים הם יישברו, והוא יבקש משהו חדיש ונוצץ ואטרקטיבי יותר. זה נורא. הילד עדיין משחק בלגו ופליימוביל, ואני הקורבן האמיתי! אני זאתי שדורכת על הדברים האלה ואני זאתי שהכפות רגליים שלה צורבות בטירוף!
אח שלי לעולם לא עזר באף מטלת בית, רק כשהוא רוצה להתחנף. אח שלי רואה כדור כדורגל וקונה אותו, וזה מדהים יש לנו אוסף של כדורים שהתפנצ'רו בשבוע הראשון מאז שקנו אותם. אחי הוא מאלה שמתווכחים על כל שטות, והוא רב עם אחי היותר קטן והיותר יעיל (בן 6) על העלילה של הסדרה שהם צופים בה. אח שלי לעולם לא יעריך מה שעושים בשבילו- אני באמת מקווה שיבוא יום והוא יצטרך תפוס טרפים- לפחות אז הוא יגיד תודה.
ובגלל זה אני ואח שלי הקטן מנסים יותר להתקפל ויותר לעזור להורים שממילא יש להם את הבעיות שלהם בניהם, וממילא לגדל שלושה ילדים זה קושי בפני עצמו.
השורה התחתונה היא, שאני חושבת שאני ואבא שי (שמאז ומתמיד, כאמור, היינו קרובים) התקרבנו יותר לאחרונה כי הוא התחיל פתאום לראות בהשוואה לבנות (ולבני) גילי האחרות כמה אני משתדלת להקל עליהם גם אם נכון, אני לא ממש יודעת איך לבצע את מטלות הבית היום-יומיות, ונכון אני שואבת מהם לא מעט אנרגיות, ונכון שאני בטלנית ושאני ישנה הרבה בחופש במקום לעזור להם במקומות העבודה, הוא רואה שאני ממש משתדלת בשבילו. ואבא? אבא הוא המודל לחיקוי שלי, אני רואה אותו קם כל יום בארבע בבוקר לעבודה, ולפעמים בתקופות לחוצות יותר גם בשעה 2, 1 ו-3 בלילה. אני רואה איך הוא מקדיש את כל חייו בשביל שאנחנו נוכל לחיות עם עצמינו בשלום, בשביל העתיד שלנו. איך הוא הצליח להגשים את החלום שלו ולגור בתוך השדה (באמת, הבית שלנו מוקף בשדה), ואיך שהוא גידל שלושה ילדים, והקים משפחה כמו שהוא רצה. והוא אמר לי שעכשיו התפקיד העיקרי שלו בחיים זה לגדל אותנו ולהטמיע בנו את העקרונות שלו. כשיבוא יום ובו נהיה מספיק בוגרים בשביל ליישם את העקרונות הללו, הוא יהיה שלם עם עצמו.
אני רואה באבא שלי דמות מרכזית בחיים שלי, באמת. הוא המודל לחיקוי שלי, הבן אדם שמבחינתי הגיע לשיא חייו, גם אם הוא לא שינה או הציל את העולם, גם אם יש לו קצת בעיות כלכליות, וגם אם יכול להיות שהוא היה יכול להגיע למקום טוב יותר מאשר איזה חור בצפון הארץ- הוא מאושר בחלקו וזה מקסים וזה גם נוטע בי את התקווה שאני צריכה להסתפק ולהיות מאושרת בחלקי- אבל לעולם לא להפסיק לנסות לטוב ביותר.
X X X X X X
זה היה פוסט חופר, אבל מותר לי לא כתבתי כבר כמה ימים טובים .
אפרופו פוסט על אבא, השבוע (לפני יומיים שלושה כבר, נראה לי) .הלך לעולמו הקלידן של להקת דיפ פרפל, שאבא היה זה שהשמיע לי אותם בפעם הראשונה, והוא סיפר לי לא פעם כמה הוא אוהב אותם.
(בקלות הייתי יכולה לשים את סמוק און דה ווטר, אבל בחרתי שלא- שאנשים יכירו עוד שירים שלהם!)
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
