אני כבר במשך חצי שעה כותבת פוסט זועם על מערכת החינוך הדפוקה בארץ ובסך הכל רציתי להעביר שיר ביוטיוב, אבל העכבר בחוסר תשומת לב קטנה אחת נלחץ על הלוגו של ישרא-בלוג , ו.. פוף נעלם. פוסט שכתבתי במשך חצי שעה עם טיעונים משכנעים וזעם עצור שהיה בתוכי למשך חודשים שלעולם לא ישכתב את עצמו מחדש נעלם סתם ככה.
זה ממש לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לי, אולי הפעם האלף. במקרה הזה אני פשוט נכנסתי לסערת רגשות מטורפת ובלתי-ניתנת לשיחזור, שזה מאוד חבל בהתחשב בעובדה שיצא לי פוסט באמת מצוין והרגשתי לראשונה מזה שבועות שלמה איתו במאה אחוז.
במקרים קודמים אני מדברת על משהו כמו שעתיים-שלוש שעות כתיבה שנעלמו ונבלעו קליל. פוסטים שלמים שלעולם לא יצילחו לשחזר את הצלחתם הראשונית- שנעלמה בלחיצת כפתור אחת מיותרת.
אנא מכם, צוות ישרא בלוג- אם אתם קוראים את הפוסט הזה,
סדרו ושימו לחצן אישור לפני יציאה, תדאגו לשמירה אוטומטית בטיוטות- כל דבר שימנע מעוד אלפי מקרים כאלה לקרות.
באמת.. זה מתסכל וזה מרגיז ומבאס ובעיקר הורס פוטנציאל לאלפי פוסטים משובחים שנעלמים להם סתם כך.
תודה מראש,
אני .
נ.ב: אני בור ועם הארץ בכל הקשור לנושא, אז מי שיודע אם ואיך אני גורמת לבלוג של צוות ישרא להגיע לכאן- אני אשמח לעזרתכם .
________________
מבין הימים הכי קקה שהיו לי מאז תחילת שנת הלימודים. וכבר ידעתי ימים קקה מהם.
אני חושבת שכבר צירפתי את השיר הזה לאחד הפוסטים, וגם אם לא- איכשהו הוא פשוט מצליח לעודד אותי כל פעם שאני בדאון- וזה מדהים. הוא פשוט מתאים כמעט לכל סיטואציה בחיים, השיר הזה מדהים.
היום היה כ"כ עמוס, קרה בו כל-כך הרבה והוא עוד אפילו לא הסתיים!
אני אכתוב עליו בשני פוסטים,
ונכון שזה מעיק ואני לא נוהגת לעשות זאת אבל אני חייבת לפרוק.
אני רושמת לנוחיותי את הנקודות, כדי שאני לא אשכח.
-סיפור רצח מזעזע -ריטלין
חלק א': סיפור רצח מזעזע
בבוקר היום קמנו כל המשפחה נרגשים במיוחד, אחי הקטן עולה לכיתה א', ואחי הסנדוויץ' עולה לכיתה ז' (אצלינו זה מעבר של בית-ספר). לכן מדובר בשתי התחלות חדשות ומרגשות וכל המשפחה פתחה את הבוקר בחיוך לצלילי השיר המפורסם מהמחזמר של עוץ-לי-גוץ-לי.
בחיוכים נרגשים ליווינו מוקדם מהרגיל את אחי בן ה-6 אל יומו הראשון בכיתה א', שהתחיל בתחנת האוטובוס. בעוד ההמולה ההתרגשות הולכת וגדלה, הגיעה חברה שלי לתחנה ועל פניה נראו סימנים לכך שמשהו לא טוב קרה. אמרתי לה שלום בחיוך, והייתי בטוחה ב-100 האחוזים שרק דמיינתי את ההבעה, אבל מיד אחרי רגע היא אמרה את המשפט שגרם לי לרעוד בחרדה ולשקוע במחשבות איומות למשך שאר היום: אבא של נ'(ילדה מהשכבה שלי) רצח את אמא שלה.
סרבתי להאמין. אני יודעת שחברתי אוהבת לדבר ולפתוח פה (ולא רק היא.. אני לא מאשימה אותה) ולכן פשוטו כמשמעו סרבתי להאמין. בתוך תוכי ידעתי שיש אמת בדבריה, אך לא האמנתי שמדובר במשפחה של הילדה שהזכירה.
הוריה של הנערה ניהלו מסעדת בשרים (אבל היא בעיקר ידועה בזכות הפלאפל והשווארמה המשובחים שלה.), הם עבדו יחד, תמיד נראה שהמערכת יחסים בניהם היא תקינה וטובה, תמיד השניים שאלו את אחי (הבן שלהם חבר טוב של אחי) בחיוך רחב על הפנים מה שלומו ומשפחותינו היו מיודדות זו עם זו (אמנם לא באופן מעמיק, אבל בכל זאת תמיד אימי ואבי עצרו לשוחח איתם כשפגשו בהם). מובן שאני לא מיתממת, אין לדעת לעולם מה קורה בחדרי חדרים שכשאף אחד לא רואה, אך גם נ' אמנם רק לומדת איתי במספר מקצועות ולא יותר מזה, ובכל זאת הבחנתי שמדובר בילדה חייכנית ומאושרת. אפילו חברותיה טענו היום שהיא לא סיפרה להן שום דבר על המצב בין הוריה, דבר שמסתבר היום לצערי, כטרגי.
עם הגעתי לבית הספר וככל שהתקרבתי לראשונה בשנת הלימודים הזאת שמעתי יותר ויותר דיבורים היסטריים על המקרה, ובכל זאת הדחקתי את הדבר, ניסיתי להיות אופטימית ולא להתעמק בזה יותר מידי לפני שהדבר וודאי.
בטקס פתיחת השנה של בית הספר נפתחו מילותיה של המנהלת בדברים הבאים: "לצערינו הרב, לפני זמן קצר קיבלנו הודעה מצערת על מקרה רצח מזעזע שהתרחש ב-X, בתה של ההורים לומדת כאן ב-X ואנחנו מוסרים לה את תנחומינו" .
ואז סופסוף הכה בי הדבר אמא של נ' נרצחה על ידי אביה. כל היום לא יכולתי לחשוב. המחשבות ריחפו בראשי והייתי מזועזעת .
תקראו לזה איך שתקראו לזה נהייתי חרדתית,
התחלתי לתהות אם זה קרה במשפחה הכל-כך מוכרת הזאת בעיירה ובעמק בכלל, יש איזשהו סיכוי שזה יכול לקרות בכל מקום, כולל ביתי שלי?
נלחצתי והתחרפנתי ובעיקר נבהלתי.
כששומעים על מקרים כאלה בחדשות, אנשים ממלמלים "מזעזע, איך ייתכן? נוראי." אבל כשזה מגיע למגרש הפרטי שלך, לבית שלך ולאזור בו אתה חי.. אתה פתאום מבין עד כמה הדבר באמת ובמלוא מובן המילה מזעזע.
איך נ' תוכל להרים את הראש עכשיו? איך היא ואחיה יצליחו להתאושש מהמכה הזאת? היכן יגורו וכיצד ייחיו בידיעה שרגש הנקם שלהם מופנה כלפי אביהם שלהם, האיש שהביא אותם לעולם? איך שתי הבנות ישנו בלילה, כשבחלומותיהן עולה מעשה הרצח של אימן באכזריות?
אני מאחלת למשפחה שאף כי לעולם לא יצליחו להתאושש מהמקרה הנוראי הזה כן ימצאו את הכוחות להמשיך הלאה על אף כל הקשיים והפצעים הנפשיים. שיצליחו להשתחרר מהמראות האיומים עם הזמן, לדעת לתת ולקבל אהבה ותמיכה זה לזה בימים האלו שהכל נראה קשה ואין שום אור בקצה המנהרה.
__________________________________
בשביל לשמוע את השיר עצמו תעבירו ל- 1:14, או לחצו כאן:
אזהרה: הפוסט הבא אמנם יהיה רציני, אך עלול לגרום לאפקט הקאה מסוים ו/או גיחוכים קלים. עימכם הסליחה, וראו אוזהרתם.
לפעמים אני תוהה לעצמי מי המפגר שהחליט שבנות עם שיער גוף זה דבר מכוער, מגעיל ולא סקסי?
זאת-אומרת.. תחשבו כמה זמן, כסף, כאבי ראש, ודאגות אנחנו הבנות היינו יכולות לחסוך לעצמינו בלי כל העיסוק המיותר הזה בשיער הגוף. למה אני צריכה להקדיש כל-כך הרבה זמן ומחשבה כדי להכאיב לעצמי? לגרום לרגליים שלי לבעור מבפנים, לעיתים לפצוע את עצמי אפילו? האם זה הגיוני כל העיסוק הזה באיך,כמה,מתי ואיפה? מי החליט שעור חלק משיערות הוא עור יפה? מי החליט שבחורות שלא מורידות שיערות בגופן הן בהכרח לא מטופחות או נשיות או סקסיות?
למה אני צריכה להיות קורבן לכל הדברים האלה? למה אני צריכה להתבייש בגוף הטבעי שלי רק בגלל שזה לא חלק ממוסכמה חברתית? למה אני צריכה להכאיב לעצמי ולבזבז את זמני ואת כספי על מנת "להיראות יפה" וכדי להיחשב נשית? האם זה נשמע לכם הגיוני שאלפי נשים מידי יום ביומו מכאיבות לעצמן כחלק ממוסכמה חברתית הזויה לחלוטין? על מה ולמה? רק כי איזה בחור רודן אחד החליט שהאישה שלו סקסית בלי כל השיער גוף שלה?
אני לא רוצה שתיראו אותי כמתייפייפת, חלילה. גם אני מורידה שיערות בגופי.. כי מה לעשות- יש דברים שנחשבים לבסיסיים עד כדי גיחוך בעולמינו המודרני כיום. האין זה עצוב שהחברה אינה מוכנה לקבל את עצמה באופן הכי טבעי שיש? ואני לא מדברת רק על הבחורות הקיצוניות, היום כל ילדה בת 9 מתחילה להוריד ולמרוט שיערות. זה נראה לכם הגיוני כל העיסוק המיותר הזה סביב הנושא? כי לי כן.
בואו נודה על האמת.. אני, כחלק מאיזשהי חברה מודרנית תעשייתית לא אפסיק לפתע להוריד את שיערות הגוף, ובכל זאת היה נחמד אם כל העיניין לא היה כה קדוש ודרמטי. זה ממש עצוב שאני לא יכולה לשים זין על העולם בקטע הזה- כי הוא יחזיר לי בגדול. זה ממש עצוב שב-2012 אתה כבר לא יכול להיות חלק ממשהו קדום וטבעי, ולקבל את זה כמתנה. (כמובן שבגלל השטיפת מוח שעשו לנו מהרגע שנולדנו לא נוכל עכשיו ברגע לקבל את זה, אבל היה נחמד אם כל העניין הזה לא היה כל-כך קריטי מלכתחילה.)
די לעופות המרוטים !!!!! כולם לזרוק סכינים ולשלוף מסרקים!
שלא תגידו שלא אזהרתי.
************************************
כי זה היה כ"כ דורש. וסתם כי זה שיר קול.
היו שלום קופיפים שעירים וחופשיים!!
עריכה- שמתם לב שינוי שם הבלוג? Welcome to the UNICORN ZONE!
עריכה #2- להיכנס בבוקר לכתוב עוד פוסט תמים ולגלות הרבה מאוד יותר תגובות מהרגיל, להבין שמשהו חשוד וללכת לדף הראשי של ישרא שםאתה רואה את הפוסט שלך במומלצים... זה נחמד. מאוד נחמד. תודה לכל מי שהמליץ עליי! :-)
אומרים לי שאני צופה בתכניות טלוויזיה חסרות הומור וטעם, שיש לי טעם נורא בבגדים, אפילו שהשיער הכחול שלי מזעזע ומגעיל. אומרים לי שאין לי חוש הומור, ואם כבר- הוא מפגר. יש לי רק ידיד אחד, אחד (!) שמבין את ההומור שלי ואיך הוא עובד (האמנם?)
הם אומרים שיש לי טעם מזעזע במוזיקה, שלא נדבר על החוסר טאקט ובושה.
הם אומרים שאני חופרת, אומרים שאני טיפשה.
הם קוראים לי חסרת אחריות, סתם ככה בלי בושה. הם שואלים בהיסוס אם אני.... גאה (?) הם קוראים לי פריקית, ווירדו, אימו ומוזרה.
הם לא מתביישים בכלל להגיד לי שיש לי תפישה מעוותת על העולם, הם לא מתביישים להגיד לי שאני לא אחת מכולם.
הן לא חושבות לרגע, שהתחומי עניין שלהן לא בהכרח גורמים לי לשנוא *אותן*? הן לא מעלות בדעתן לנסות להבין גם אותי.. לנסות לראות בי ולו לרגע אחת מכולן?
הם פולטים אנחות כאלה של "מה יהיה איתה?" הם נועצים מבטיהם, חלקם מלאי חמלה, ודאגה.
הם לא עוצרים אותי שאני מאבדת את זה.. אולי הם פשוט לא מבינים. לא מזהים את מצבי הרוח שלי, לא מנסים אפילו לראות את מה שבפנים.
אנשים כאלה? אני לא רוצה אותם לידי, לא תודה. רק זאת בעיה, שהם סביבי בכל מקום- ולך תדע מאיפה יבוא החכמולוג הבא.
_____________________________________
האמת שלא תראו את זה ככה, היה לי אחלה יום. פשוט פתאום נחשפתי ממש בשעה האחרונה לכמה דברים שהעלו לי את הסעיף והזכירו לי את כל הבני * * * שמרשים לעצמם לשפוט אותי, בלי לחשוב על מה שעומד מאחורי המעשים שלי.
ואני בדרך כלל לא מתבאסת מדברים כאלה... אבל באמת, זה הרס לי אותו לחלוטין, אבל אני חושבת שזה רגש מצטבר שכזה, בשבוע האחרון רק קיבלתי ביקורות מכל הכיוונים..
ויודעים מה? נמאס לי מזה, נמאס לי מזה שאני צריכה לשחק אותה COOL, להגיד שלא אכפת לי ו*** על הכל, ובעצם כל הערה כזאת מחלחלת לי עמוק ללב. אני לא פסל אבן, יש לי רגשות. ואז מה אם יש לי את תדמית ה"קולית-עם-הכל", וזאתי שתמיד מחייכת בלי סיבה, וזאתי שמקשקשת על האלילים המצויירים שלה מהסדרות המצוייריות שלה ועל הלהקות המאוד-לא-מוכרות (תלוי את מי שואלים) שלה.
אז כן, זה פוגע שתם רואים אותי כמין יצור חסר רגשות, פוגע שאתם מרשים לעצמכם לרדת עליי כי אני לא נראית לכם כאחת שנפגעת, פוגע שאתם פותחים ת'פה שלכם בלי לחשוב וקוראים לי חסרת מעצורים וטאקט. פשוט פוגע שאתם חושבים בגלל שאתם כביכול נורמליים, זה אומר שאני לא.
GTFO, GFY, ועוד קיצורים שקשורים ל-9GAG ולרשתות חברתיות וכאלה שייגרמו לכם לקרוא לי פריקית. אתם יכולים לקפוץ לי.
X X X X X X X X X X X X X X X X X X X X
-אני מודה שבדקות האחרונות של כתיבת הפוסט חיפשתי איזה שיר שמתאים לשים.. ומצאתי גם אחד, אבל אני מתכוונת לשים סרטון אחר, שנתקלתי בו ברגע האחרון, עם שיר שהוא די שקט ורגוע, והוא התאים בול למצברוח שלי- אבל אז בא החלק של הסמול טוק; ואני פשוט ל יכולתי להפסיק לצחוק.. ועכשיו המצברוח שלי די סבבה האמת, בקיצור: ATL הרסו לי לחלוטין את המצברוח המדוכדך. ואני אפילו לא יודעת אם זה טוב או רע.
אה. ברגעים אלו ממש אני יושבת לבושה בחולצה אורגינל של I<3NY . וליד הקומיקסים המדהימים בטירוף שאבא שלי קנה לי. כל-כך התגעגעתי אליו, לעזאזל :') .
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
וסתם כי זה שיר קול. 
