שמיים. לפעמים הם גורמים לי לתהות אם יש אלוהים . מוציאים אותי מהאנטי-דתיות שלי וגורמים לי באמת לתהות אם יש אלוהים, כי היי- מישהו וודאי יצר את יצירת המופת הזאת.
שמיים. כשאני מסתכלת לשמיים אני מרגישה קרובה יותר לטבע יותר מכל דבר אחר. שום דבר לא מפריד ביני לבין השמיים, לא העצים, לא הבתים, לא הציפורים, לא מטוסים ולא העננים .
השמיים הם הגבול, כל הזמן אומרים. וזה נכון. כי הם אין סופיים כל-כך. מרגשים כל-כך. עוצרי נשימה.
קרני השמש שיוצאות מבין העננים וצובעות את השמיים בצבעים האלה הכל-כך מיוחדים.
רובם רואים את השמיים כל-כך סתמיים ורגילים. אני רואה אותם אחרת .
אני יכולה להגיע לידי דמעות אמיתיות של התרגשות, רק מלהסתכל על הציורים עוצרי הנשימה שהשמיים מציירים כל בוקר, כל יום, כל שעה מחדש.
ציור אין-סופי. בלתי נגמר. יפיפה . האמיתי והכנה ביותר.
וואו. לא כתתבי כבר מלא זמן! די זנחתי את הבלוג אם לומר את האמת.. וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. היה. אבל איכשהו לא הצלחתי להגדיר מה זה הדבר שאני רוצה לכתוב כל-כך, בטח שלא לנסח אותו בכתב. אולי מרוב עומס של אירועים קטנים שכבר הספיקו להשכח לא הצלחתי למצוא בכולם את עצמי.
התגעגעתי לכתוב. באמת התגעגעתי. בפוסטים האחרונים התחלתי לחפף- כתבתי על היום הכל-כך רגיל שעבר עליי, רגשות פתאומיים שצצו, לא משהו מיוחד. גם שום דבר לא עבר דרכי- לא היה שום דבר מיוחד שהחלטתי לכתוב עליו פוסט שלם. אני לא יודעת מה קרה לי, יכול להיות שזאת החזרה לשגרה שבלבלה אותי והציפה אותי, ויכול להיות שאפילו כתבתי יותר מידי, כך שספרתי וספרתי ולא עצרתי, ואז כבר לא היה על מה לדבר.
את הפוסט הזה אני כותבת בלי סיבה מיוחדת, רק כדי שלא ישאר ריק מתוכן, בודד וגלמוד- שוב, ברגע שאני נכנסת למסך העריכה, נמחקות לי המילים ונמחקים המשפטים מהראש לחלוטין.
אני מקווה שכושר הכתיבה שלי יחזור במהרה, כי אני לא מסוגלת להחזיק את כל הרגשות הבלתי ברורים האלה בתוכי, ומצד שני אני מתקשה לשתף, אפילו כשמדובר בלכתוב- הדרך שאני מבטאת את עצמי דרכה הכי טוב.
______________________________________________
התחלתי ללמוד גיטרה- בשעה טובה!
עוד לא הצלחתי להחליט אם זה יותר קשה או יותר קל ממה שזה נראה.
בעיקרון רציתי לכתוב פוסט עם טיעונים מוחצים ובלבולי ביצים אחרים, אבל בגלל ששכחתי לחלוטין כל מה שרציתי לכתוב אני אסכם את זה בשניים-שלושה משפטים על ריטלין.
ריטלין הוא כלא של המוח.
ברגע שאתה בורח מהכלא הזה אתה רואה שאתה לא שייך לעולם שבחוץ, שאתה רע מידי בשביל לחיות בו.
אז אתה חוזר אל הכלא ומסגיר את עצמך רק כדי לחזור למקום ההוא שגורלך קשור בגורלו כי אין לך שום מקום אחר ללכת אליו, מקום שבו אתה מרגיש שייך.
היום היה כ"כ עמוס, קרה בו כל-כך הרבה והוא עוד אפילו לא הסתיים!
אני אכתוב עליו בשני פוסטים,
ונכון שזה מעיק ואני לא נוהגת לעשות זאת אבל אני חייבת לפרוק.
אני רושמת לנוחיותי את הנקודות, כדי שאני לא אשכח.
-סיפור רצח מזעזע -ריטלין
חלק א': סיפור רצח מזעזע
בבוקר היום קמנו כל המשפחה נרגשים במיוחד, אחי הקטן עולה לכיתה א', ואחי הסנדוויץ' עולה לכיתה ז' (אצלינו זה מעבר של בית-ספר). לכן מדובר בשתי התחלות חדשות ומרגשות וכל המשפחה פתחה את הבוקר בחיוך לצלילי השיר המפורסם מהמחזמר של עוץ-לי-גוץ-לי.
בחיוכים נרגשים ליווינו מוקדם מהרגיל את אחי בן ה-6 אל יומו הראשון בכיתה א', שהתחיל בתחנת האוטובוס. בעוד ההמולה ההתרגשות הולכת וגדלה, הגיעה חברה שלי לתחנה ועל פניה נראו סימנים לכך שמשהו לא טוב קרה. אמרתי לה שלום בחיוך, והייתי בטוחה ב-100 האחוזים שרק דמיינתי את ההבעה, אבל מיד אחרי רגע היא אמרה את המשפט שגרם לי לרעוד בחרדה ולשקוע במחשבות איומות למשך שאר היום: אבא של נ'(ילדה מהשכבה שלי) רצח את אמא שלה.
סרבתי להאמין. אני יודעת שחברתי אוהבת לדבר ולפתוח פה (ולא רק היא.. אני לא מאשימה אותה) ולכן פשוטו כמשמעו סרבתי להאמין. בתוך תוכי ידעתי שיש אמת בדבריה, אך לא האמנתי שמדובר במשפחה של הילדה שהזכירה.
הוריה של הנערה ניהלו מסעדת בשרים (אבל היא בעיקר ידועה בזכות הפלאפל והשווארמה המשובחים שלה.), הם עבדו יחד, תמיד נראה שהמערכת יחסים בניהם היא תקינה וטובה, תמיד השניים שאלו את אחי (הבן שלהם חבר טוב של אחי) בחיוך רחב על הפנים מה שלומו ומשפחותינו היו מיודדות זו עם זו (אמנם לא באופן מעמיק, אבל בכל זאת תמיד אימי ואבי עצרו לשוחח איתם כשפגשו בהם). מובן שאני לא מיתממת, אין לדעת לעולם מה קורה בחדרי חדרים שכשאף אחד לא רואה, אך גם נ' אמנם רק לומדת איתי במספר מקצועות ולא יותר מזה, ובכל זאת הבחנתי שמדובר בילדה חייכנית ומאושרת. אפילו חברותיה טענו היום שהיא לא סיפרה להן שום דבר על המצב בין הוריה, דבר שמסתבר היום לצערי, כטרגי.
עם הגעתי לבית הספר וככל שהתקרבתי לראשונה בשנת הלימודים הזאת שמעתי יותר ויותר דיבורים היסטריים על המקרה, ובכל זאת הדחקתי את הדבר, ניסיתי להיות אופטימית ולא להתעמק בזה יותר מידי לפני שהדבר וודאי.
בטקס פתיחת השנה של בית הספר נפתחו מילותיה של המנהלת בדברים הבאים: "לצערינו הרב, לפני זמן קצר קיבלנו הודעה מצערת על מקרה רצח מזעזע שהתרחש ב-X, בתה של ההורים לומדת כאן ב-X ואנחנו מוסרים לה את תנחומינו" .
ואז סופסוף הכה בי הדבר אמא של נ' נרצחה על ידי אביה. כל היום לא יכולתי לחשוב. המחשבות ריחפו בראשי והייתי מזועזעת .
תקראו לזה איך שתקראו לזה נהייתי חרדתית,
התחלתי לתהות אם זה קרה במשפחה הכל-כך מוכרת הזאת בעיירה ובעמק בכלל, יש איזשהו סיכוי שזה יכול לקרות בכל מקום, כולל ביתי שלי?
נלחצתי והתחרפנתי ובעיקר נבהלתי.
כששומעים על מקרים כאלה בחדשות, אנשים ממלמלים "מזעזע, איך ייתכן? נוראי." אבל כשזה מגיע למגרש הפרטי שלך, לבית שלך ולאזור בו אתה חי.. אתה פתאום מבין עד כמה הדבר באמת ובמלוא מובן המילה מזעזע.
איך נ' תוכל להרים את הראש עכשיו? איך היא ואחיה יצליחו להתאושש מהמכה הזאת? היכן יגורו וכיצד ייחיו בידיעה שרגש הנקם שלהם מופנה כלפי אביהם שלהם, האיש שהביא אותם לעולם? איך שתי הבנות ישנו בלילה, כשבחלומותיהן עולה מעשה הרצח של אימן באכזריות?
אני מאחלת למשפחה שאף כי לעולם לא יצליחו להתאושש מהמקרה הנוראי הזה כן ימצאו את הכוחות להמשיך הלאה על אף כל הקשיים והפצעים הנפשיים. שיצליחו להשתחרר מהמראות האיומים עם הזמן, לדעת לתת ולקבל אהבה ותמיכה זה לזה בימים האלו שהכל נראה קשה ואין שום אור בקצה המנהרה.
__________________________________
בשביל לשמוע את השיר עצמו תעבירו ל- 1:14, או לחצו כאן:
אזהרה: הפוסט הבא אמנם יהיה רציני, אך עלול לגרום לאפקט הקאה מסוים ו/או גיחוכים קלים. עימכם הסליחה, וראו אוזהרתם.
לפעמים אני תוהה לעצמי מי המפגר שהחליט שבנות עם שיער גוף זה דבר מכוער, מגעיל ולא סקסי?
זאת-אומרת.. תחשבו כמה זמן, כסף, כאבי ראש, ודאגות אנחנו הבנות היינו יכולות לחסוך לעצמינו בלי כל העיסוק המיותר הזה בשיער הגוף. למה אני צריכה להקדיש כל-כך הרבה זמן ומחשבה כדי להכאיב לעצמי? לגרום לרגליים שלי לבעור מבפנים, לעיתים לפצוע את עצמי אפילו? האם זה הגיוני כל העיסוק הזה באיך,כמה,מתי ואיפה? מי החליט שעור חלק משיערות הוא עור יפה? מי החליט שבחורות שלא מורידות שיערות בגופן הן בהכרח לא מטופחות או נשיות או סקסיות?
למה אני צריכה להיות קורבן לכל הדברים האלה? למה אני צריכה להתבייש בגוף הטבעי שלי רק בגלל שזה לא חלק ממוסכמה חברתית? למה אני צריכה להכאיב לעצמי ולבזבז את זמני ואת כספי על מנת "להיראות יפה" וכדי להיחשב נשית? האם זה נשמע לכם הגיוני שאלפי נשים מידי יום ביומו מכאיבות לעצמן כחלק ממוסכמה חברתית הזויה לחלוטין? על מה ולמה? רק כי איזה בחור רודן אחד החליט שהאישה שלו סקסית בלי כל השיער גוף שלה?
אני לא רוצה שתיראו אותי כמתייפייפת, חלילה. גם אני מורידה שיערות בגופי.. כי מה לעשות- יש דברים שנחשבים לבסיסיים עד כדי גיחוך בעולמינו המודרני כיום. האין זה עצוב שהחברה אינה מוכנה לקבל את עצמה באופן הכי טבעי שיש? ואני לא מדברת רק על הבחורות הקיצוניות, היום כל ילדה בת 9 מתחילה להוריד ולמרוט שיערות. זה נראה לכם הגיוני כל העיסוק המיותר הזה סביב הנושא? כי לי כן.
בואו נודה על האמת.. אני, כחלק מאיזשהי חברה מודרנית תעשייתית לא אפסיק לפתע להוריד את שיערות הגוף, ובכל זאת היה נחמד אם כל העיניין לא היה כה קדוש ודרמטי. זה ממש עצוב שאני לא יכולה לשים זין על העולם בקטע הזה- כי הוא יחזיר לי בגדול. זה ממש עצוב שב-2012 אתה כבר לא יכול להיות חלק ממשהו קדום וטבעי, ולקבל את זה כמתנה. (כמובן שבגלל השטיפת מוח שעשו לנו מהרגע שנולדנו לא נוכל עכשיו ברגע לקבל את זה, אבל היה נחמד אם כל העניין הזה לא היה כל-כך קריטי מלכתחילה.)
די לעופות המרוטים !!!!! כולם לזרוק סכינים ולשלוף מסרקים!
שלא תגידו שלא אזהרתי.
************************************
כי זה היה כ"כ דורש. וסתם כי זה שיר קול.
היו שלום קופיפים שעירים וחופשיים!!
עריכה- שמתם לב שינוי שם הבלוג? Welcome to the UNICORN ZONE!
עריכה #2- להיכנס בבוקר לכתוב עוד פוסט תמים ולגלות הרבה מאוד יותר תגובות מהרגיל, להבין שמשהו חשוד וללכת לדף הראשי של ישרא שםאתה רואה את הפוסט שלך במומלצים... זה נחמד. מאוד נחמד. תודה לכל מי שהמליץ עליי! :-)
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
וסתם כי זה שיר קול.