כמו נפלאות השמיים

אמי ואני
היא רוח
ואני ענן.
כשהיא נושבת לאיטה, רכה ומלטפת,
אני כולי לבנה ובוהקת
ובשלל צורותיי
בשמי התכול מרחפת.
כשמשב הרוח מתחזק, צובר תאוצה,
וקול שריקתה צורם באוזניים,
אני במרומיי
מרוחקת, מאפירה.
וכשהסופה בשיאה,
והיא משתוללת ללא תקנה,
היא חובטת בפנים
מעוררת רעמים וברקים.
ואז אני את את גשמי ממטירה.
טיפות טיפות, על רק שמיים אפורים,
עושות שלוליות ברחוב
ובוץ בלב.
לפתע מסתיימת הסערה.
הגשם פוסק
הרוח שותק
ולא נושב.
הענן יבש,
ריק
והשמיים מתבהרים.
אבל שלוליות המים,
והבוץ,
עוד לא התייבשו.

כאלה אנחנו,
כמו נפלאות השמיים
אמי

ואני