הרגליים היחפות על הרצפה הקרה והאור בחדר קצת מזכירים לי קיץ. זה יום כל-כך יפה שהכל בו פתאום נעים ונקי, ואני מרגישה שמשהו בתוכי מבעבע ומתלקח ופשוט חייב לפרוץ החוצה, אבל אני יושבת במיטה מכוסה בשתי שמיכות והעיניים נמסות מול המסך המרצד. זה יום כזה שכל-כך הרבה דברים טובים יכולים לקרות בו ויש בי דחף לצאת להרפתקה, אני רוצה להרגיש משהו חדש ולהיות במקום אחר. קסם הוא לא הדבר הבלתי אפשרי היחיד בעולם הזה, גם דברים הגיוניים בהגדרתם אינם יכולים להתממש ברגע נתון בגלל דברים כמו חששות, סדר יום או חשיבה מקובעת. האופי וכוח הרצון הצולעים שלי מאלצים אותי לבלוע את גושי השאפתנות והתשוקה עמוק אל תוך הגרון עד שהוא נהיה צר מכדי להכיל אותם, וככה יוצא שבמשך 16 שנים אני מהלכת על כדור הארץ משתעלת ומתקשה לנשום. אני מרגישה שבכל יום שעובר עוד חלק בי נושר ומתפורר לאבק שיחלוף על פני אנשים מבלי אפילו להיכנס לעיניהם ולגרום להם לעקצוץ קטנטן. כל מקורות ההשראה ששתלתי במקומות כמו נגן המוזיקה, מדף הספרים או ארון הבגדים מתחילים לעורר בי בחילה ולו רק כי הם אות קלון לוותרנות ולעצלנות שלי. אפילו את הריגושים הקטנים והחוויות הלא-מיוחדות-בעליל של גיל ההתבגרות אני מצליחה לפספס כל פעם מחדש וחוזרת לאותה נקודת מוצא של התחפרות במיטה מול הלפטופ והתמכרות לצפייה בחיים של אחרים. השמש עדיין פה, והאוויר עדיין מתוק וקליל, אבל בתוכי הכל עדיין גועש והמוח מאיים להתפוצץ. או שאולי זה עודף הקרינה מהמחשב.

אני לא מבקשת הרבה. אני לא מצפה שברגע זה יתגשמו לי כל המשאלות ואני אגיע למימוש עצמי מוחלט. אני עוד צעירה, מותר לי להתבזבז קצת. אבל אם כבר להתבזבז, אז על משהו טוב יותר, שיהיה שווה את זה.

she dont know what to do
she's got everything and nothing to lose