נועה תמיד רצתה לחשוב שהיא מיוחדת, אפילו שידעה ששמה הוא הנפוץ ביותר בכל הארץ. בכל מקום אליו הלכה הכירה לפחות עוד שתי נועות, עם או בלי ו', שתמיד גרמו לבלבול בקרב חבריהן שנאלצו להוסיף לכל אחת את שם משפחתה. לעיתים אף השמיטו מלכתחילה את השם הפרטי, וכך שם משפחתה הפך לכינויה הקבוע שלרוב נאמר בקריאה גסה ותובענית, כמחאה על הסיבוך ועוגמת הנפש שגרמו הנועות ברחבי העולם.

למרות שכיחותו של שמה התרגשה נועה בכל פעם כששמעה אותו, ואף נטתה להיענות גם לקריאות שכללו את צירוף ההברות אוֹ-אָה. כשהיתה מסתובבת עם חברה אחרת ששמה נועה היו מסתובבות שתיהן יחדיו לקריאה לשמן, ומצחקקות לנוכח מראהו המבולבל והנבוך של הקורא. אך זה היה ממהר להבהיר לאיזו נועה התכוון, ולרוב היתה זו הנועה השנייה.

קריאת הנועה הפכה עם הזמן למעין קריאת זאב-זאב, ונועה חדלה להזדקף בסקרנות כאשר שמעה את שמה, שמא לא תתאכזב כשתגלה שלא היא מושא הקריאה. היא התחילה להתעלם מהקריאות כאילו יצאו מפיו של אדם חשוד שעקב אחריה בחשכת הלילה, והעמידה פנים כאילו הצליל חלף על פניה מבלי אפילו לדגדג את קצה אוזנה. אך עדיין ליבה היה קופץ וחושיה היו מתקהים בכל פעם ששמעה את שמה מהדהד בחלל.

עד שבזו אחר זו, כמו טיפת גשם אחת שמתריעה על בואו של מבול זלעפות, החלו לטפטף עליה קריאות נועה רבות, שלאחר מספר נסיונות התעלמות הסתבר לה שהיא הנועה אליה התכוונו. בחיוך נבוך היא היתה מסתובבת אל האדם אשר ביקש אותה ומלמלת דבר מה על כך שלא שמעה את הקריאה, ועל כך שיש כל-כך הרבה נועות שקשה לדעת לאיזו מהן קוראים. אבל בתוך-תוכה ידעה נועה מהי הסיבה האמיתית. נועה ידעה שהיא לא הסתובבה, פשוט כי היא לא העלתה על דעתה שמישהו יקרא לה. כי בכל עת ששמעה את שמה, והיתה מתמלאת תחושת התלהבות שמישהו צריך אותה או רוצה בקרבתה, היא מיד היתה מדכאת את התחושה הזאת. ולכן כשהיתה מתנצלת לאיש אשר אותו כביכול לא שמעה, היתה מעקצצת בה עצבות קטנה על כך ששיקרה לו ולא יכלה לספר לו את הסיבה האמיתית.

את סודה של נועה איש לא יודע. בינתיים היא נהנת לענות כאשר קוראים לה, אך לעיתים היא נהנת גם פשוט להתעלם.