יום ועוד יום שעובר ..
אני לא מסוגלת יותר לעמוד בלחץ הזה.
אני מרגישה שאני נשברת , מתפרקת לאט לאט
כל שניה שעובר הלחץ ,אותם הזכרונות , המראות הנוראיים האלה
דיי, למה זה לא עוזב אותי? למה זה מגיע לי?
הכל ביחד מציף אותי.
אני עוצמת את העיניים מנסה להרגע והכל שוב מכה בי
אני עדיין מסוגלת לשמוע את אותם הצרחות ..
בלתי אפשרי לקלוט ולעכל שזה באמת קרה
"דיי תפסיקי,היא מתה , תקבלי את זה וזהו"
אני לא רוצה לשמוע את זה לא רוצה לקבל את זה
היא עדיין פה , זה לא הגיוני זו בדיחה חולנית
ואז אני נזכרת שהיא לא פה , היא מתה
אני רואה אותה שוכבת שם מכוסה בדם ללא רוח חיים
אני נופלת לרצפה, אני רוצה לצעוק לצרוח אבל אני לא מסוגלת
אני שותקת , הדמעות ללא קול
"מיום ליום את משתגעת" , "מאז שהיא מתה את לא פה"
"הלוו מישהו בבית" אני שומעת אותם צוחקים ואני לא מגיבה.
משתדלת להתעלם מההצקות,מהצחוק הפוגעני והזלזול
בלילות אני מתעוררת בצעקות,כל מה שקרה זה חוזר אליי ומכה בי
"אם לא תפסיקי עוד ישלחו אותך לבית משוגעים" הם אמרו
אני לוקחת דף ועיפרון ומתחילה לקשקש בלי טיפה של מושג מה אני מציירת
הסקצ' בוק שלי מלא בציורים כאלו.
אני מרגישה שציור הוא מין תרופה רגעית לאי הריכוז שלי
אם אני מרגישה שאני עומדת להשתגע אני פשוט מתחילה לצייר
הלכתי במסדרון של בית ספר מושפלת עם הסקצ' בוק והמחברות שאני מחזיקה
בדרך לכיתה נתקלתי במספר ילדים נפלתי והפלתי את המחברות והסקצ' בוק
"תיזהרי , לאן את רצה?" "תראי לאן את הולכת משוגעת!"
שמעתי חבורה של בנות קוראות לעברי וצוחקות.
במקרה עברה היועצת שסילקה את כולם לכיתות והרימה את הסקצ' בוק
באותו רגע הייתי עסוקה בלאסוף את הדברים שלי ולהסתיר את הדמעות המתפרצות
כשחזרתי הביתה גיליתי שהיא התקשרה להורים שלי
כמובן שזה קרה אחרי שיחה איתה ואחרי שהיא ראתה את הציורים שלי
ומה הפלא גם היא כמו כולם בטוחה שאני משוגעת
היינו אצל הפסיכיאטר , כמו שהמליצה להורים שלי היועצת
"מה הבעיה איתה" הוא שואל
"אנשים מדברים אליה והיא לא מגיבה"
"היי, את פה? את איתנו?"
הם מראים לו את המחברת שלי , המחברת עם כל הציורים שלי
ושוב אני שותקת ,מוכת הלם, אין לי מה להגיד אני פשוט לא מסוגלת לדבר.
"אין ברירה הוא אומר, יש רק פתרון אחד"
"לאא בבקשה לא" אני אומרת, בדרך חזרה הביתה "אל תעשו לי את זה"
"זה בשבילך מתוקה, את צריכה עזרה, אנחנו דואגים לך"
הגענו למקום המפחיד הזה , מצאתי את עצמי עוברת סדרה של בדיקות.
בין בדיקה לבדיקה המחשבות שלי פשוט נדדו ההלם שהיה שרוי בי הפך לעצב.
האדישות , כבר לא היה אכפת לי.
חשבתי לעצמי "איך הם יכולים לעשות לי את זה?" "ממלא אף אחד לא מבין אותי"
ופה הדמעות כבר התחילו לזלוג.
יום אחד חברה הכי טובה שלך נרצחת מול העיניים שלך
ויום אחרי את מוצאת את עצמך בבית משוגעים במחלקה סגורה
המקום הזה נוראי אני רוצה לצאת מפה ,בלילה אני מוצאת את עצמי בוכה בלי קול.
אני כל הזמן שומעת צרחות ורואה איך מתעללים באנשים פה
אני מרגישה שאני משתגעת.
אני לא מסוגלת לעכל את זה שאני פה.
צרחות וצעקות ובכי זה מה שאני כל הזמן שומעת ורואה
ואני רואה צל מתקרב אלי
ואני יודעת שהגיע תורי , "לא ! אל תתקרבו אליי ! תעזבו אותי !
תנו לי לצאת מפה אני לא שייכת לפה בכלל !" אני צועקת
אבל אף אחד לא מקשיב לי.
הנערה שנקלחה מהתא השני , הינה אני רואה אותה מולי נגררת בחלוק לבן דמעות יורדות על פניה
הם גילחו לה את הראש!
הם מובילים אותי לחדר מוזר כזה בלי לדעת מה הולך להיות איתי !
אני רואה אותם מתקרבים אליי עם מכשיר כלשהו , אני בוכה וצועקת "לא בבקשה לא !"
ושניה אחרי זה חוטפת מכת חשמל רצינית וכואבת , אני מרגישה איך הגוף שלי נחלש מכל המכות חשמל האלו
ופתאום אחד מהם מוציא מכונת גילוח , אני צורחת ובועטת ומנסה להשתחרר מהאחיזה שלהם
הם גילחו לי את הראש, נשארתי קירחת , אני עייפה מלבכות, הגוף שלי כ"כ כואב וחלש שאני פשוט נופלת על הרצפה
הם גוררים אותי בחזרה לתא שלי ופשוט זורקים אותי שם.
ואני? נשארת אדישה , אין בי עוד כוח לצרוח, להלחם , לבכות.
אני עוצמת את העיניים שלי ולרגע אני מרגישה שהגעתי למקום אחר.
צרחות וצעקות נשמעו מהתא "קומי כבר" "קומייי"
אבל הילדה בתא , אותה ילדה שעייפה מלבכות ולהלחם.
נשארה ללא רוח חיים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
