הטלויזיה דולקת, מהבהבת בחדר חצי מואר, משמיעה קולות מעצבנים של צחוק גברי ונשי כאחד.
הכל מסודר. הילדים ישנים בחדרים נפרדים, אני מתענגת על הרגעים האחרונים לפני שהיא מגיעה. יש שקט מסביב. הצעצועים של התאומים מפוזרים ברחבי הבית. אני מתפתה שלא לפתוח להם את הדלת ולהציץ בהם, שמא שלא יבכו.
אני נזכרת עכשיו כמה שהיינו פעם חברות טובות שמשחקות חיי שרה וקלפים ותופסת ובבובות ביחד כשהייתי באה לבקר במושב. איך היינו מרכלות על הבנים ותוהות איך עושים היקי ומה זה בכלל.
איך שבימי קיץ הייתי יוצאת אלייך יחפה, הרצפה הייתה לוהטת ושרפה את כפות רגליי, אך בכל זאת זה לא מנע מאיתנו לעמוד יחד בחוץ למשך שעות ארוכות. היינו מדברות. היינו צוחקות. היינו אוכלות שלוקים וארטיקים וגלידה. ענבים.
תמיד ניצחת אותי בקלפים.
היא קוטעת את מחשבותיי באמצעות נקישותיה החזקות על הדלת.
אני פותחת את המנעול.
חיבוק קר וחיוכים צבועים. היי. כן. מה שלומך. טוב, תודה. תשתי משהו, תכיני לך חביתה. כן.
עשית קעקוע? איזה דפוקה, את תתחרטי. מה זה החולצה הזו? ביאטלס? בילטס?
ביטלס. כן. זה ביטלס. זו להקה כזו, מוכרת קצת. ביטלס. ב-י-ט-ל-ס.
אהה... הם גויים! מה את לובשת חולצות כאלה יא גמורה, לא התבגרת, אה?
היא ממלמלת מילים דרומניקיות שאני לא מבינה ולא מתיימרת להבין. מהנהנת עם הראש וזה הכל.
הקולות בטלויזיה נשמעים מעצבנים עכשיו אפילו יותר.
אני בת 18 והיא בת 20.
אני חילונית גמורה ואתאיסטית והיא דוסית-חרדית.
השיער שלי אסוף בקוקו רשלני ושלה מוקפד מאוד עם מטפחת ראש.
אני לבושה בגופייה של ה"ביטלס", ג'ינס קצרצר וכפכפים והיא לבושה בשמלה ארוכה ומתחתייה חולצת גולף לבנה ארוכה, גרביונים ונעליים סגורות.
אני רווקה והיא נשואה כבר תשעה או עשרה חודשים.
אני בודקת הודעות באייפון והיא מתפללת ליהוה על כל צעד שהיא עושה.
הבטן שלי שמנמנה משלוקים וארטיקים וענבים והבטן שלה שמנמנה כי יש לה תינוקת.
סוף חודש שישי.
אני לא חושבת שהיא מכירה טוב את הילדים האלו כמוני.
אני נמצאת איתם כל יום לפחות 6-7 שעות לא רצופות יחד, והיא רואה אותם פעם בשבוע-שבועיים.
ילד רץ אלייך, מחבק אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
