פתחתי את עניי והמחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה:
"מה אני עושה פה?"
השמש כבר האירה בחלון והיא שכבה מולי.
עדיין לבושה, אפילו לא הורידה את הז'קט, קצת רועדת עדיין.
רציתי לברוח...
אבל לא יכולתי, כי לא נוטשים בנאדם בצרה.
הקטע הכי לא נעים היה כשנאלצתי להסביר לאימא שלה מה קרה לבת שלה.
היא הסתכלה עליי כמו על רוח רפאים... באמת לא ציפתה לפגוש אותי, במיוחד אחרי תקופה כזאת, ובמיוחד לא בחדר של הבת שלה ביום שבת ב7 בבוקר.
איפשהו חשבתי שזו טעות לא לזרוק אותה בבית ולנסוע. אבל בהחלט לא הייתי צריך להירדם שם.
אילו לא הייתי מכיר אותה כל כך טוב ויודע בדיוק מה לעשות ואיך לעשות, היא לא הייתה מבקשת שאשאר, שאחזיק לה את היד.
הדרך אליה הייתה די מתוחה, כי היא לא רוצה שהוריה יראו אותה ככה, אני לא רוצה להישאר איתה, ושנינו יודעים שהיא לא תסתדר לבד...
האמת בהתחלה חשבתי שזו מניפולציה, שיטה יפה ללכוד תשומת לב. אחרי הכול בסך הכל שתינו כמה בירות אצל חבר ועישנו... חבר שלי ובת זוגתו נתנו לי מבט דואג, המראה שלי מחבק אותה גרם להם לראות אותנו יחד שוב. הם לא רוצים שזה יקרה. הם דואגים לי.
ולחשוב ששעה לפני שכל המצב הזה התחיל להיות מוזר ניהלנו שיחות הזויות ומצחיקות...
על מערב פרוע ואוזניים של אינדיאנים...
אני מכיר אותה מספיק טוב כדי להבין מה היא עושה...
שמתי לב שכל הערב היא הסתובבה סביבי, חילקה מחמאות, נגעה לי בגב.. בידיים..
ועוד כשהיינו בבר שתתה בירה וכל שלוק הרימה איתי כוסית.
וכל זה כשיש לה חבר...
שהיא לא הפסיקה להתלונן עליו בדרך אל הבר, והבהרתי לה שהצרות בזוגיות שלה לא ממש מדאיגות אותי, ושאני עדיין חושב שהיא כלבה על העניין עם הווטו.
והכל התחיל ברעיון תמים, שניפגש ארבעתנו, כמו פעם. כי חבר שלי ובת זוגתו טסים לחו"ל לחצי שנה. אז היה צורך בנוסטלגיה. כי היינו חבורה של ארבע כמעט חמש שנים...
שניהם, אני, והאקסית.
נ.ב.
הייתי בהפסקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
