תובנות ההבנה של הדברים

אין דרך גרועה יותר מלסגור את היום בלשמוע את המשפט:

"תשמע אני לא ממש יודעת מה הכוונות שלך, אבל אני לא יכולה שנלך עם זה אל מעבר לידידות, זה פשוט האקסית שלך... היא חברה שלי.. ואני לא יכולה לעשות דבר כזה."

אמרה לי בחורה מקסימה שפגשתי לראשונה רק לפני שלושה ימים...

היא הכירה את האקסית שלי לפני שנתיים בערך. מאז רק שמעתי עליה פה ושם.. אבל זה לא ממש עניין אותי. אנשים שרק שומעים עליהם לא ממש מעניינים...

והנה לפני יומיים נפגשנו לראשונה, לגמרי במקרה, אצל חברים..

הכול היה כמו שצריך: בירות יין וודקה... חימום קל, שלוש מכוניות מלאות, מועדון, ריקודים...

הבנים היו עסוקים בלעשות שטויות והבנות שלנו היו יפות...

לפעמים יש רגעים שאתה פשוט נמשך... שאתה פשוט אומר –וואלה יש בה משהו...

שבת שש בבוקר כביש 6, 190 קמ"ש והראש שקוע- היא פנויה או לא?

יום ראשון הרמתי טלפון לידידיה שאירחה אותנו אצלה והתעניינתי...

אחרי הכול שווה לנסות? ניסיון לא כואב.

"היא מקסימה נכון?" אמרה בהתלהבות ידידה שלי "הנה המספר... וכבר נתתי לך כמה נקודות זכות!".

הלכתי על אולד סקול בסמסים. כי יש לה טמבל-פון...

וכך התכתבנו בכיף ובתמים מהרגע הראשון.. עד היום בערב.

הודעה בפייסבוק-האקסית <של ה5 שנים>: "מה לך ולה?"

הסברתי שנפגשנו אצל חברים, האקסית התעצבנה כי היא לא הוזמנה. (רבה עם המארחת..)

הרגשתי די מניאק כי ידעתי שהן חברות, אבל נפגשנו לראשונה רק לפני שלושה ימים.

וחוץ מזה, כבר עבר זמן, ולאקסית יש כבר חבר כמה חודשים.. וגם אני כבר עברתי הלאה..

אז לגיטימי אחרי הכול...

ואז היא התקשרה. קצת מוזר שהיא לוקחת יוזמה ומתקשרת... והתחלנו להתכתב רק אתמול..

קצת חשוד?

תחושות בטן שלי תמיד צודקות..

היא אמרה שהיא לא רוצה לפגוע בחברות שלה עם האקסית שלי, שבגלל שהיינו תקופה ארוכה יחד זה קצת מוזר... ושהיא נבוכה להגיד את זה אבל היא לא יכולה לקחת את זה לכיוון שבו היא חושבת שזה הולך..

הבנתי ישר שגם היא קיבלה שאלה בנוסח "מה לך ולו?"

הייתי האיש המבין והנחמד, בלעתי את העצבים כמו שאני יודע לעשות תמיד וניהלנו שיחה נעימה ומשעשעת.. עם טיפה של עצב בכל סוף משפט.

ניתקנו את השיחה ובאופן אוטומטי חייגתי לא אחת ולא אחרת - לאקסית..

אמרתי לה כמה שזה לא במקום ה"ווטו" שלה...

"רק שאלתי אותה איך אתם קשורים.." תירצה בהתחלה.

אבל זה שהיא שמה לב תוך שעתיים שהוספתי אותה לפייס וכבר יצרה קשר עם שנינו הסגיר את העמדה שלה בעניין.

במיוחד שרוב הזמן היא לא מחוברת בכלל..

"אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שזה בולשיט!" אמרתי כשאני משחרר את עצמי מהרסן, לא הרבה אנשים זכו לשמוע אותי עצבני.

"היא חברה טובה שלי! ואתה אקס שלי של המון זמן..." לא ציפיתי שאוציא את זה ממנה כל כך מהר..

כעסתי "שנינו עברנו הלאה! יש לך חבר גם! אני בכלל כבר במימד אחר מאז! מה מפריע לך?"

היא המשיכה לטחון את המוח שהיא חברה טובה שלה, ושזה לא מתאים.. אני בכלל לא הכרתי אותה ולא ממש מפריע לי בכלל, וחוץ מזה מה הביג דיל בכלל?

אני לא האמנתי שאני מנהל שיחה כזאת עם האקסית שלי... לא כעסתי עליה ככה מעולם.

השיחה הייתה ארוכה, נרגעתי מאוד מהר.. נזכרתי שעצבים זה רע. ודיברתי איתה בהמון כנות ופתיחות. הסברתי לה כמה שזה מתסכל שהשנים היפות שלנו יחד, מונעות ממני הזדמנות להכיר בחורה ברמה. הסברתי לה שאיפשהו ציפיתי שתיתן לי נקודת זכות או שלפחות לא תעשה צעדים שיגרמו למבוכה.

היא התרככה גם, ואמרה שבתכלס לא היה ווטו, אלא בסך הכול התעניינה. אבל שנינו יודעים שזה התעניינות מהסוג הלא נעים...

היא אמרה שזה באמת מפריע לה, אבל איפשהו הבינה אותי גם.

השיחה נמשכה והיא הציע לדבר איתה, להגיד לה שזה בסדר. כי לפי איך שזה נראה לה, היא מעוניינת.

אבל הנזק כבר נעשה, המשחק עוד לא התחיל וכבר game over.

אמרתי לה שתעשה מה שרואה לנכון. כי כבר לא ממש משנה. לא נורא.

ניסיון....

לא כואב..

..זה היה חיסול

נסענו שלושתנו באוטו, אני אחותי ואבא.

אלוהים כמה שזה רגע נדיר..

כמה נדיר לראות אותנו יחד.

אנחנו די גרועים בלהיות משפחה למופת. כל אחד לעצמו כזה..

שכבתי מאוחר וניסיתי לנמנם. הנסיעה ארוכה והייתי נורא עייף גם ככה..

אבא ואחותי דיברו על איזה משהו שקשור למשפחה...

ואז פתאום, פשוט משום מקום אבל כאילו הסתתר וחיכה לצאת... זה יצא

"21 לספטמבר 1993... לא מצאתי מספיק מידע" אמרתי בדרך אגב.

דממה קצרה

אחותי הייתה בהלם, לה היה הכי קשה להעלות את הנושא הזה.

"אני אשלח לך העתק של מסמכים, מספר מטוס, כרטיסים, מושב.. ריכזתי את הכל כבר" אמר אבא.

כאילו חיכה שזה יקרה, אפילו מה שהוא עמד לספר, היה נשמע כאילו חשב על זה מראש.. על איך לספר.

איך שאמרתי את המילים: "אני רוצה לדעת מה בדיוק קרה שם." כאילו לחצי על כפתור Play:

איך אמא נרצחה:

לאחר פירוק ברית המועצות שתי מדינות שקמו נכנסו לסכסוך – גרוזיה ואבחזיה.

גרנו בעיר סוחומי, שסבלה הרבה במהלך הסכסוך הזה.

עם פרוץ המלחמה מכיוון שהיינו אזרחי רוסיה, הוברחנו לרוסיה הגדולה. אבל השארנו את כל הרכוש שם, בסוחומי, שעתידה היה להפוך לעיר בירה של אבחזיה הדורשת עצמאות.

"אני טסה לשבועיים" מילים אחרונות של אמא, האמת שאני לא זוכר את הקול שלה, אני רק זוכר מה היא אמרה.

היא רצתה לחזור לשם לאסוף את כל אוצרות המשפחה, זהב וחפצים. ונשאר שם בית מפואר.

"אני עד היום לא מצליח להבין איך היא השיגה את הכרטיסים האלה, זה היה מטוס רק של עיתונאים שטסו לסקור את המלחמה..." אמר אבא בהתפלאות.

ואז הוא המשיך ואמר את הדבר שפער את פי:

"...כמובן שהאבחזים לא רצו שום עיתונאים, כי כל העולם צידד את הגרוזינים, ואבחזים ידעו על המטוס הזה, הם ידעו שהוא מוביל עיתונאים שהולכים להראות לעולם את הכל.. זה היה חיסול ממוקד ומתוכנן.."

תמיד ידעתי שדברים כאלה קוראים... תמיד ידעתי למלחמות יש את הקורבנות, ויש את אלה שמשתיקים אותם לנצח.

לעולם לא חשבתי שזה יהיה הכל כל כך קרוב אליי. או שבעצם אין פה לה לחשוב, פשוט לא ממש רציתי לדעת מה קרה.

אבא המשיך:

".. המטוס הופל על ידי טיל כתף, ששוגר מסירת קרב קטנה...."

התערבתי "אז הבן זונה ידע בדיוק מה הוא עושה! הוא ידע שזה מטוס נוסעים! הוא ידע שהוא הולך לחסל עשרות אנשים חפים מפשע! והוא ביצע פקודה שפשוט אמרה: יש להפיל מטוס אזרחי! איך צבא מרשה כזה דבר שיקרה?"

אחותי התעוררה סוף סוף: "יש לפחות קבר? משהו..?"

"לא" אמר אבא. "המטוס התפוצץ באויר, נשרף ונפל בים. במרחק של שני קילומטרים משם הייתה אוניית קרב רוסית. שראתה את הכול ולא התערבה. אף אחד לא נגע במטוס הזה, לא נעשה שום חילוץ..."

לא הבנתי איך הייתי של כך שליו..

הכול היה לי כל כך ברור:

בטח שהרוסים לא התערבו, הם לא רצו לנקוט צד.. הם פשוט עמדו בצד השגיחו על שני מדינות רבות ביניהן..

החייל ששיגר את הטיל? ביצע פקודה... הרי שם לא כמו בישראל. שם סירוב פקודה דינה מוות.

מוות של אנשים חפים מפשע לא מקבל שום הצדקה, אבל עיתונאים זה כלי מאוד חזק, אפשר להבין את שיכול החיסול.

המדינה שבה גרתי רצחה את אמא שלי, והמדינה שבה נולדתי לא עשתה כלום בנידון.

אבל לפחות קבר... מקום ללכת אליו ולבקש סליחה על זה שלקח לי 18 שנה לבדוק מה באמת קרה.

"אתם יודעים ילדים" המשיך אבא "כל פעם שאני רואה את הים, אני נזכר בכל הסיפור הזה.. אני זוכר את אמא שלכם... הים.. כי אין מקום אחר ללכת אליו"

הסיבה שסוף סוף נפגשנו שלושתנו מזה שנים היא בגלל שלאבא היה יום הולדת חמישים.

האמת, כולנו ממש שמחנו באותו יום. אפילו סגירת המעגל הזאת הקלה על כולנו. אחרי 5 דקות שוב סיפרנו בדיחות וצחקנו. הרגשנו קצת כמו משפחה...

אני לא יודע לתאר את האושר הזה של סיום החגים.

מכיוון שאני עובד בשיטה אחרת, יצא ככה שכל הסידורים שלי יצאו על ראש השנה, יום כיפור, וסוכות..

שזה אומר שבעצם לא יכולתי לעשות כלום...

והרי איבדתי את הארנק...

ואז זה התחיל:

עד שהגיעו כרטיסי הויזה.

עד שהדואר החליט שהוא עובד.

עד שמשרד הרישוי נפתח.

עד שהבנק....

והבעיה היותר גדולה היא, שבגלל שכל מדינת ישראל חיכתה לכל המוסדות האלה שיתחילו לעבוד

נהיה תורות ענק!

אני לא יודע אם זה אשכרה אלוהים שמעניש אותי כי נשבעתי לשמור את חגי ישראל (מה שאני רחוק מלעשות)

או שזה המזל שלי יצא לנופש בחגים האלה....

אפילו התעודת זהות שנשארה במקרה בבית נפתחה לשניים ובבנק לא רצו לזהות אותי לפיה.

ובלעדיה הייתי ללא שום אמצאי זיהוי - כי כל השאר אבד...

אבל החגים נגמרו ואני בסידורים כבר יום שני ברציפות.

וקיבלתי את האוטו!

הכל מתחיל להשתפר מעכשיו.

יש קונים לאוטו הישן

אני מחדש את כל המסמכים האבודים

חסרה לי רק ספה לדירה

אני מתקרב ליעד של 80 קילו (כרגע 78)

והתחלתי להשלים עם העובדה שאני בעצם ילד תקוע בגוף של בן 25

ברגע שכל הסערה הזאת תשקע

יהיה זמן לרומנטיקה...