The Bridge

היום אני אגיע למסקנה סופית שאני לא בשביל מסיבות , שוב , וזה בעיקר כי נמאס לי משישי משעממים וזו האופציה היחידה שעלתה וברור שהיא עדיפה על לשבת בבית כמו ימי השישי שלי האחרונים שאני לא טורחת לעשות מאמץ ולהוציא את עצמי מהבית - ואני נשמעת כמו זקנה ערירית אבל זה לא ככה .

ההבדל מהפעמים הקודמות הוא זה שאני יוכל להגיד שבאתי נטו בשביל להנות ולצאת ובתאכלס זה נכון ולא לצאת עם ההרגשה המעצבנת הזאת של עליה הסתכלו יותר , והיא רקדה עם יותר כי הפעם אני יבוא ממקום מבין שאני הרבה יותר שווה מהבנות הזולות שנועלות עקב מטר וחצאית סנטימטר , ואני לא מנחמת את עצמי כי אני מכוערת אבל כי אני יודעת שאין לי את הבטחון העצמי שיש להן שהוא ביטחון שעיני רע ואני לא אנסה ליצור אותו כמו פעם ומזה לצאת בעננים.

אני מקווה רק באמת להגיע לתובנות האלה ולא להתבאס באמת , כי אני כן יותר בוגרת ואני באמת בוחרת לשים את ההנאה שלי על זה שירדפו אחריי כמו פעם.. אני פשוט מקווה לצאת עם חיוך .

למרות שלא התריאו לי על שעה בכלל , מאיפה הולכים , וזה רק גורם לי להבין על עצמי עד כמה אני פרפקציוניסית ומתקתקת הכל וממש לא יכולה להיות תלויה בתכנונים של אנשים אחרים ...

עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן , 11 חודשים בעצם החלטתי שסופית יהיה לי יותר טוב לבד , אבל עכשיו אני מרגישה באמת לבד ,

אני מרגישה בודדה , אני מרגישה שאף אחת מהחברות שלי לא מעוניינת בי כל אחת עסוקה בשלה- חבר שלה

ואני כאן בלעדיך מרגישה אבודה..

אני יודעת שהפרידה הזו בצדק , אין ספק , כל החודשים האלו שהיית הכל בשבילי , החבר הכי טוב , הפתרון לזמן פנוי , הבן אדם לחבק, באיזשהוא מקום גם לאהוב..

אני נזכרת כל פעם בפנים שלך בוכות , אני נזכרת במה שכתבת , שבאמת רצית להתשנות כמו שכתבת ואני הייתי אטומה, כי אני פשוט נחושה להתחיל מחדש וזה כל פעם מושך אותי אחורה , אנחנו רבים , זה לא מסתדר , צועקים מאיימים להיפרד , אתה נשבר ואני נשארת אטומה אליך ורק אחרי הכל כמו עכשיו שאני כותבת הדמעות עולות לי ומציפות אותי , אני רוצה להתקשר אבל איפה הלהתחיל מחדש ? אני רוצה להתאהב באמת , אז למה בכלל כואב לי ?