בקיץ שעבר נסגר מקום עבודתי לרגל שיפוצים שנמשכים עד היום ו"אמורים" להסתיים בעוד כחצי שנה.
מקום העבודה הנ"ל היה היכל התרבות בת"א, שם עבדתי בתור סדרנית במשך שנה. בפחות מפרק הזמן הזה הצלחתי לפלג את עשרות-אלפי האנשים שביקרו בין כתליו לעשר קבוצות עיקריות:
הבהרה
לקוראים:
חסרי
חוש ההומור מתבקשים לפנות את עצמם מהפוסט הזה.
ולאלה
מביניהם שמתעקשים להישאר - אין ולא הייתה
לי כוונה לפגוע באף אחד מהנזכרים בפוסט (טוב, חוץ מכמה בודדים - אהמ... אהמ...
עופר לוי... אהמ... אהמ...).
בכל
מקרה, הכל נכתב ברוח טובה, ואין צורך להיעלב ו/או לאיים בתביעת דיבה. אתם הרי
יודעים שאני צודקת :)
עבור מי שאף-פעם לא היה בהיכל התרבות, ועבור מי
שכבר שכח איך הוא נראה מבפנים, הנה תרשים האולם שהיה קיים בתקופת עבודתי:
1. המשתעלים
*תפוצה: קונצרטים.
*סימני זיהוי: זקנים, נו...
*דרך פעולה עיקרית: חצי שעה בתוך הקונצרט, לפתע
נפתחת הדלת ומהאולם יוצא המשתעל, נשען על אחד העמודים ליד הפח, ומתחיל בשרשרת
כיחכוחים, חרחורים והעלאות-גרה במשך רבע שעה רצופה.
*משפטי מפתח: "הנה, בואי נשאל את הגברת
הצעירה"; "תהיי בריאה, חמודה".
*הריח הנישא באוויר: שילוב מחניק בין רוק
ונפטלין.
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: 8.
2. התמימים
*תפוצה: כל אירוע.
*סימני זיהוי: אנשים שמביטים לכל עבר רק לא על
הסדרנים, שמהם הם מתעלמים באופן מעורר חשד. ידיהם מוחצות את הכרטיסים המפלילים
בתוך הכיסים, והם ממלמלים משהו לא ברור שמתוכו אפשר לקלוט שברי משפטים שניחוח כבד
של קומבינה עולה מהם.
*דרך פעולה עיקרית: התמימים מעופפים לתוך האולם
בנונשלנטיות מאולצת, דרך הדלתות של המעברים התחתונים, ומתיישבים במקום הפנוי
הראשון שהם רואים מול העיניים. בד"כ הם אינם זוכים למזל, ולאחר כמה דקות מגיע
האיש שמקומו נתפס על ידם ודורש להקימם. בדיקת הכרטיסים של התמימים מגלה שהם בכלל
אמורים לשבת בגוש ה' שורה 38. חה!
*משפטי מפתח: "בואי בואי, בטוח יש
מקום למטה"; "יאללה, אף אחד לא יושב לפי הכרטיס".
*הריח הנישא באוויר: קומבינה, שקרים
ועבודה בעיניים.
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: 6. (רק
בגלל שלפעמים מאוחר מדי לנסות להחזיר אותם למקום החרא שלהם...)
3. הבעייתיים
*תפוצה: מופעי מוזיקה קצביים.
*סימני זיהוי: התלהבות יתר, קולניות, והפרט הכי
גרוע - ישיבה בקצה השורה, בצמוד למדרגות המפרידות בין הגושים.
*דרך פעולה עיקרית: לא עוברת דקה מתחילת המופע,
וכבר בעיצומו של השיר הראשון הבעייתיים קופצים מהכיסא הצידה, היישר למדרגות,
ופוצחים בריקוד חסר קוארדינציה מלוּוֵה בפנטומימה לפי מילות השיר, שאותן הם שרים
בזיופים קולניים. שתי דקות לאחר שניגש אליהם סדרן ומושיב אותם אחר כבוד, הם שוב
מזנקים למדרגות, וכך פעם אחר פעם עד שסבב הסדרנים המעירים נגמר ומתחילה תהלוכת
הגורילות.
*משפטי מפתח: "לא רוצה לשבת, מה תעשי
לי?!"
*הריח הנישא באוויר: זיעה.
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: 3.
4. הערסים
הכבדים
*תפוצה: מופעים בעלי אופי בכייני.
*סימני זיהוי: כובע מצחיה לבן, ג'ינס והליכת
בבון.
*דרך פעולה עיקרית: הערסים הכבדים מגיעים שעה
לפני המופע, מתודלקים היטב ומוכנים לפרוק כל עול, ובדרך גם לפרק כמה מאבטחים. אלה
שצלחו את הכניסה הופכים את האולם לעננת עשן אחת גדולה ואת המושבים למאפרה הפרטית
שלהם, ואלה שנותרו בחוץ ללא כרטיס מחליטים לבדוק את חוזקה של זכוכית הדלת, ומעיפים
עליה מכל הבא ליד. המהדרין מחכים למאבטחים בסיום המופע ומאיימים לרצוח אותם.
מקסימים.
*משפטי מפתח: "אבל כפרה, איפה את רוצה שאני
יעשן??"
*הריח הנישא באוויר: סיגריות ואלכוהול.
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: 1. לא שווה לבזבז
עליהם אנרגיה.
5. הילדים
המעצבנים
*תפוצה: מחזות-זמר בחופשות.
*סימני זיהוי: אימא עצבנית-רצח, מוקפת בגדוד
נינג'ות בגילאי 6-9. כל אחד מהנינג'ות מחזיק שטות זוהרת ורעשנית שאימא קנתה להם
כדי שיסתמו כבר ת'פה ויפסיקו לשגע אותה.
*דרך פעולה עיקרית: האורות נכבים ונותנים את
האות לריצות חוזרות ונישנות ממקום הישיבה אל הדלת, אל המעקה, אל המדרגות וחוזר
חלילה. הילדים המעצבנים קופצים, צורחים, מקיאים, בוכים, מפזרים את הפופקורן לכל
עבר, ולקינוח - מאבדים את אימא שלהם. לא פלא. היא ברחה כדי להטביע את עצמה בבריכה
בחוץ.
*משפטי מפתח: "תקני
ליייייייי!!!!!!!!"
*הריח הנישא באוויר: נקניקיות, פופקורן ומגבונים
לחים.
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: 4.
6. הילדות
החמודות
*תפוצה: מחזות-זמר בחופשות.
*סימני זיהוי: אבא רגוע אוחז בתיק ברביות ורוד,
מוקף גדוד מלאכיות בגילאי 10-12. המלאכיות לובשות שמלות זהות, וכל אחת מהן מחזיקה
סנדוויץ' שהביאו מהבית.
*דרך פעולה עיקרית: הילדות החמודות אוכלות את
הסנדוויצ'ים יפה-יפה, גם את הקשה, ואז, בליווי אביהן המשועמם, מתיישבות במקומן
המסומן ולא זזות ממנו במשך כל המופע, פרט להפסקה. הן שקועות במחזה, מבינות, צוחקות
ברגעים המתאימים ומקפידות להתנהל בדממה כדי לא להפריע לאבא שנרדם על הכיסא.
*משפטי מפתח: "סליחה, את יכולה בבקשה להגיד
לי איפה השירותים?"
*הריח הנישא באוויר: שמפו שנודף משיערן החפוף
והמסודר.
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: 10.
7. האריסטוקרטים
*תפוצה: מופעי מוזיקה מטעם פרוייקט נדל"ן
(או, במילים אחרות: גינדי והיוגורט בחינם).
*סימני זיהוי: גבר - חליפה וכוס יין ביד; אישה -
שמלה, שפיצים, איפור מוגזם וכוס יין ביד.
*דרך פעולה עיקרית: האריסטוקרטים קנו דירה במתחם
מגדלים שבנייתו יוצרת פקקים מרגיזים באבן-גבירול, ועכשיו הם באו להופעה בחינם של
שלום חנוך וגידי גוב. הם מתיישבים ברוב חשיבות במקומותיהם, ותוקעים מבט של בוז
בסדרנים, הלוא הם נתיני הממלכה, ליצני החצר, ועניי העיר... האריסטוקרטים בוהים
במופע באדישות, ומדי פעם טורחים להמהם כמה מילים מהשיר ומפסיקים כמעט מיד. רק
ב"מחכים למשיח" הם מואילים בטובם להרים את התחת העשיר שלהם מהכיסא
ולהתנועע קצת. לכיוון היציאה.
*משפטי מפתח: "קניתי את הפנטהאוז, למה אני
יושב למעלה מאחורי המעקה ולא רואה כלום?"
*הריח הנישא באוויר: קלווין קליין, צביעות.
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: 9.
8. הארכיאולוגים
*תפוצה: קונצרטים, מופעי מוזיקה של אמנים
ותיקים.
*סימני זיהוי: אנשים בני 40+, שמגיעים להיכל
לפחות שעה לפני תחילת המופע.
*דרך פעולה עיקרית: הארכיאולוגים מגיעים מוקדם,
מגלים שאין כ"כ מה לעשות, ואז נטפלים לסדרן הקרוב ומתחילים לחפור. כל תולדות
חייו של הארכיאולוג נפרשות באוזניו של הסדרן המסכן, החל מילדותו במוסקבה הקרה, דרך
קליטתו הקשה בארץ וכלה בקיצבת הזיקנה הזעומה שהוא מקבל מהמדינה. במקרים אחרים, בהם
לא מדובר בעולה חדש, אלא סתם באדם חסר סבלנות שנרגש לקראת המופע של האמן האהוב
עליו, הארכיאולוג מסתפק בחפירה נ-ו-ר-א מעניינת בה הוא מפרט למה וכיצד התחיל לאהוב
את האמן המדובר. הבירבור מסתיים (אם בכלל) באנחה מאושרת ובמשפט: "כמה חיכיתי
למופע הזה".
*משפטי מפתח: "אני הייתי פה כשההיכל רק
הוקם"; "ברוסיה זה אחרת, את יודעת?"
*הריח הנישא באוויר: הבל-פה.
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: הארכיאולוגים אינם
שומעים. הם רק מדברים.
9. המתלוננים
*תפוצה: כל אירוע.
*סימני זיהוי: אנשים שמביטים בכרטיס שלהם,
מביטים בשלט ליד המעברים התחתונים שְמוֹרֵה על השורות, ומעקמים את האף.
*דרך פעולה עיקרית: המתלוננים אוחזים בכרטיס
לאולם, אך מקומותיהם נמצאים בשורות 25-27, שבפועל אינן נמצאות באולם אלא ביציע.
כאשר המתלונן מתבשר שהגישה למקום שלו היא מלמעלה, פרצופו מאדים והוורידים במצחו
מתחילים לבלוט. הוא טוען שאת טועה, ושכתוב לו אולם, ושבמשרד-הכרטיסים הוא ביקש
אולם וזה מה שמכרו לו, וכל הניסיונות לשכנעו עולים בתוהו. המתלונן לא מסתפק בזה,
ובמשך כל הערב הוא מוצא סיבות לריב. הוא הרי לא בא להנות, הוא בא לקטר כמה שיותר.
*משפטי מפתח: "עד לבית-המשפט אני
אגיע!"; "נורא קר למעלה"; "נורא חם למעלה"; "המופע
נורא רועש"; "לא שומעים כלום"; "למה השירותים רק למטה?";
"למה השירותים רק בצד אחד?"
*הריח הנישא באוויר: K-300. אני ריססתי. מישהו צריך לעצור את ההתרבות שלהם...
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: 2.
ולסיום, הקבוצה השנואה מכל –
10. המאחרים
*תפוצה: כל אירוע.
*סימני זיהוי: אנשים רצים מכיוון החניה או
הקופות, נעצרים בכניסה בחריקת בלמים ודופקים בטירוף על הדלתות הסגורות.
*דרך פעולה עיקרית: המאחרים נכנסים להיכל דרך הכניסה
הראשית, ומתנשמים עליך כמו כלב בריצתו אחר פריזבי. תלישת הכרטיסים שלהם דומה יותר
לקריעה, מכיוון שהם אינם טורחים לעמוד בשקט לשם כך, אלא ממהרים ללכת ושואלים תוך
כדי ריצה לאולם: "זה התחיל מזמן?" – לא. רק לפני חצי שעה...
המשך שיטוטיהם מתחלק לשניים: אם מדובר בקונצרט, או בכל
מופע אחר בו נאסרת הכנסת אנשים לאחר תחילתו, המאחרים מוזמנים להסדיר נשימה מחוץ
לאולם ולהמתין לשעת כושר (מחיאות כפיים, הפסקה, סיום מופע...) כדי להיכנס, או באמת
לעשות שעת כושר ולעלות עד לאחת הגזוזטראות (מרפסות צפיה בצידי האולם). גם כאן המאחרים מתחלקים לשניים: אלה
שזה מוצא-חן בעיניהם, ואלה שלא. הסוג הראשון - סבבה. הסוג השני - יכולים ללכת לחפש
ת'חברים שלהם. סביר להניח שגם הם איחרו, וכולם כעת צובאים על הדלתות שעליהן ניתלים
הסדרנים בהקרבה אמיצה שלא הייתה מביישת טייסי קמיקזה.
בכל מופע בו מתאפשרת כניסה בכל זמן, המאחרים פוסעים
לתוך החשיכה המוחלטת באולם ומצפים ממך לראות את המקומות שלהם בשבריר שניה. הרי יש
לנו עיניים לראיית-לילה, לא? לאחר הצצה חוזרת ונשנית בין הרגליים של האנשים על-מנת
לבדוק את מספרי הכיסאות, נמצאים המקומות, אך הם כמובן כבר נתפסו ע"י כמה
תמימים ברי מזל (ע"ע). יופי. עכשיו לכו תסבירו שאי אפשר להקים אותם באמצא
המופע. אם יש הפסקה מתוכננת, המאחרים מקבלים את גזר-הדין. גם ככה לא נותר זמן רב
עד אז. אם אין הפסקה מתוכננת – תנחומיי.
*משפטי מפתח: "באנו מרחוק";
"נתקענו שעתיים בפקקים"; "שעה חיפשנו חניה"; "אני שונא
את ת"א"; "אז אני אקים אותם".
*הריח הנישא באוויר: אין אוויר. 2700 אנשים כבר
בפנים, בכל זאת...
*רמת משמעת בסולם של 1 עד 10: 5.
הערה לסיום: כל האירועים המתוארים קרו באמת, וכל פניני החוכמה נאמרו באותה הלשון.
עם ישראל חי, ללא ספק...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
