טיפוסים

הוא נכנס לבית שלי בשקט מוחלט. זאת הייתה שעה מאוחרת בלילה ומסך הטלוויזיה המרצד היה מקור האור היחיד.

לא שמעתי אותו, אבל הרגשתי שמשהו השתנה. שמישהו מסתכל עליי. פעימות ליבי זינקו בבת אחת לקצב מסחרר של חרדה והתחלתי להתנשם בכבדות. מבטי ניתק מהטלוויזיה והחל לשוטט סביב.

ראיתי אותו כמעט מיד. הוא קלט שאני בוהה בו, ונעמד בשתיקה.

"איך נכנסת?" שאלתי בלחישה.

הוא לא ענה, והמשיך לבחון אותי. התחלתי לקום מהספה כשתכנית מילוט נרקמת במוחי. נזהרתי לא לעשות תנועות חדות מדי, אבל ברגע שרגליי דרכו על הרצפה, הוא ניעור מעמדתו הקפואה והחל להתקדם לעברי.

"שלא תעז להתקרב אליי!"

מיהרתי לעבר המטבח והצטערתי שאני יחפה. הוא רדף אחריי בצעדים עקומים ונעצר מולי. המוצא היחיד שלי היה לאחור, אל מרפסת השירות הטחובה.

שרר שם בלאגן לא נורמלי, אבל בכל זאת הצלחתי להבחין בסכין לחם ארוכה שהייתה מונחת על מכונת הכביסה בצוותא עם מגבת קטנה, קופסת מסמרים ומיכל צהוב של תרסיס הדברה.

שלחתי יד רועדת לעבר אסופת החפצים המשונה הזאת, נתקלתי בסכין והפלתי אותה. סגרתי את כף-ידי סביב מיכל התרסיס ופניתי לאחור, לעבר הפולש.

הוא לא היה שם.

לא השלתי את עצמי בתקווה שהוא עזב. הכרתי אותו, והוא אהב להתחבא ולצוץ שוב ברגע שאהיה שרויה בביטחון שנפטרתי ממנו. גם החברים שלו אהבו לעשות לי את זה.

לפיכך חזרתי לסלון וראיתי אותו שם, כהה על הווילון הלבן של המרפסת. התקרבתי אליו חמושה בתרסיס המושט לפניי באיום, ובלי להסס סחטתי את ההדק של המיכל וריססתי עד שהוא נפל על הרצפה והתחיל לפרפר. הוא רקד את מחול הפרכוסים שלו במשך זמן שנדמה כנצח.

"איכס יא מגעיל, כמה זמן לוקח למות?!"

התבוננתי בו מתרוצץ במעגל כאשר מחושיו נעים במהירות מבהילה וחסרת אוריינטציה. לבסוף הוא נשם את נשימותיו האחרונות האפופות אדי רעל והתהפך על גבו.

נשמתי לרווחה. מה שלא תעשה שואה גרעינית, עשה 300-K.

ומכאן, בפניה נרגשת לג'וק החוצפן שהתנחל לי בערוגת הבזיליקום במרפסת לפני שנה ומאז אותה ערוגה נותרה עקרה:

אתה אולי כבר מזמן נשטפת באסלה והינך נח בגן-העדן הביובי שלך, אבל הואל לבשר לחבריך שאני לא עורכת לך אזכרה, ושאם הצאצאים שלך ימשיכו להגיח לי במטבח, הם יצטרפו אליך מהר יותר משתוכל לדמיין.