בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד בניין בן שתים-עשרה
קומות.
ומי גר בבניין?
בקומה הראשונה גרה הדר השמנה (טוב, שני שליש מהמשפט הזה
נכון...), ואותה הדר עומדת לספר לכם על שכניה – שבעים ואחת משפחות במספר.
טוב, אני לא באמת גרה בעמק יפה בין כרמים ושדות (יותר
בין אוטובוסים ופרחות), ואין לי כוונה להלאות אתכם במידע מיותר אודות שבעים ואחת
שכניי (מה עוד שאני אפילו לא מכירה את כולם, גם אחרי עשור של מגורים בבניין...).
אבל ישנם שמונה טיפוסים של שכנים שמהם לא יכולתי להתעלם
ובהם יעסוק הפוסט הזה. כל הטיפוסים הללו, כולל כמה תולדות שלהם, מאכלסים את הבניין
שלי, ורובם, אני מניחה, שורצים גם בבנייני המגורים שלכם.
1. השכן המשפץ הכרוני
אם יש מישהו שאחראי לכך שיש לי אוצר קללות כל כך נרחב,
זה ללא ספק השכן הקודח. בהתחשב בתוכן הברכות שאיחלתי לו, פלא שהוא עדיין חי ונושם
ולא ממוסמר למדרכה.
אין לי בעיה עם שכנים שמשפצים. באמת שלא. יש לי בעיה עם
אנשים שחוסכים על מקצוענים ועושים את העבודה בעצמם למרות שאין להם מושג.
המשפץ הכרוני יקדח וידפוק בשעות קבועות – שבע בבוקר,
שתיים בצהריים, באמצע הקידוש בליל שבת – רק תבחרו את זמן המנוחה שלכם, והוא כבר
יישמע בקול תרועה.
חודש. שנה. אולי כל החיים. כי כשהוא יסיים, אחר יתחיל.
2. השכנה המקשטת
שעת ערב. דפיקה בדלת. "שלום, אני אוספת כסף מכל
הדיירים בקומה כדי לקשט קצת את הלובי שלנו."
או-או. לפני שאתם שמים לב, מאתיים שקל הלכו לעזאזל,
ולמחרת בצהריים אתם חוזרים הבייתה ומוצאים עצמכם בתוך ג'ונגל של עציצים המלווים
אתכם בדיוק חמש שניות מהמעלית עד לדלת הדירה. אם באחת השניות הללו גם תסתכלו סביב,
יכול להיות שגם על הקירות תבחינו בכספכם מבוזבז בצורת תמונות כעורות שאיש לא יעלה
על דעתו לגנוב.
ולשם המחשה, כך נראה הלובי של הקומה בה אני גרה:
3. גנב העיתונים
טוב, אין מה לפרט. מצאנו מחבוא חדש. מקווים שהשליח לא
ישאף יותר מדי גז.
4. השכן הדתי
אני מכירה את השכן הזה כמו את עצמי. :)
השכן הדתי יודע מה מספר המדרגות המדוייק אל הקומה שלו,
כי המלמול הזה של המספרים זה הדבר היחיד שמונע ממנו ליפול בחשכה בזמן שהוא מטפס
בהן בשבת. יכול להיות שתפגשו אותו קורא עיתון בלובי או בחדר המדרגות לאחר ששעון
החשמל כיבה את האור בדירתו מוקדם מדי.
בתור דתיה, השכן הדתי מיועד למטרה אחת בלבד: העברת
אש בחג. אין לכם מושג כמה כישרון צריך כדי לשמור על להבת נר שלא תיכבה במשך כל
הדרך הארוכה מהקומה השישית עד הראשונה...
פעם אחת בשנה בסביבות חודש מאי, ביום שישי בערב, יש
סיכוי שתראו שכן דתי מתהלך כסהרורי ליד חדר האשפה. לא להיבהל, מדובר באוהד מתוסכל
שמת לדעת האם מכבי ניצחה בחצי גמר הפיינל פור, והוא מחכה שמישהו יוריד ת'זבל כדי
לשאול אותו. אל תתעללו ותגרמו לו להמתין במתח עד מוצ"ש. הגידו לו את מבוקשו,
אחרת תמצאו אותו עם אוזן דבוקה לדלת של שכנים שרואים טלוויזיה חזק מדי.
5. השכן המלכלך
קל מאוד לזהות את השכן המלכלך. פשוט צריך לעקוב אחר
שובל הכתמים השחורים שהתהוו ברצפה מטפטופי שקית הזבל שלו, שובל שיוביל אתכם היישר
לדירתו. לא בטוח שתרצו להיכנס לשם.
השכן המלכלך בדרך כלל גם מעשן – זאת תדעו מכיוון
שהמרפסת שלכם ספגה ברצפתה את בדלי הסיגריות שהוא זרק מלמעלה. אבל גם אם הוא לא מעשן,
תמיד הוא ימצא דברים להשליך אשר יפלו למרפסת שלכם, כמו למשל גושי אדמה ועלים יבשים
(כי המטנף החליט לפתע לרוקן את הערוגות בביתו).
אם לשכן הזה יש ילדים, המצב חמור בהרבה כי הם כמובן
הולכים בדרכו של אבא, ואז הרצפה בשטחים המשותפים בבניין מתכסה בשכבה דביקה של מיץ
פטל שנשפך וארטיק קרח שנפל בטעות ונמס את נשמתו, וקן שלם של נמלים חוגג מסביב
לחתיכות של ביסלי בצל.
והנה המרפסת שלי כמו שצולמה היום (צילום אילוסטרציה:
לקופסת הסיגריות המצולמת אין קשר אליי):
הקופסה הזאת גם הייתה ריקה, מה שמוכיח שהיא לא נפלה "בטעות".
6. השכן המבשל
זה מתחיל ביום חמישי אחר-הצהריים ונמשך עד ערב שבת.
הניחוחות העולים ממטבחו של השכן המבשל מבשרים את בוא החג, וגורמים לכם לתהות בקול:
"כמה שום הם שמים?!"
אם בבוקר יום שישי אתם מתעוררים אפופי ריחות של
דגים אפויים (בדיוק מה שתרצו להריח על הבוקר בבטן ריקה, לא?...), כנראה שיש לכם
שכן כזה. ואם זה קורה בשעה שש וחצי, כנראה שזאת אימא שלי, ומסתבר שאנחנו שכנים...
7. השכן עם הילדים הצורחים
אני לא יודעת למה, אבל תמיד נדמה לי שהוא עושה
זאת בכוונה. מודד כמה זמן הילד מסוגל לצרוח ולבכות עד שהוא נחנק ומאלץ את הוריו
להתעורר מאדישותם ולעשות משהו בנידון.
השכן עם הילדים הצורחים חסין לתכונותיהם
מחרישות האוזניים של שארי בשרו, ברמה כזאת שמתחשק לכם להרים טלפון למועצה לשלום
הילד שיקפצו לביקור.
8. השכן עם הכלב
אחת הסיבות שלפעמים כדאי לוותר על המעלית
ולהשתמש במדרגות. למזלי אני גרה בקומה ראשונה, אז הכלב לא מספיק ללקלק לי את הרגל
יותר מדי, אבל הרשו לי להזכיר שאני דתיה. ואני הולכת עם חצאיות. קצרות. :)
מלבד תחושת אי-הנעימות כאשר משהו פרוותי מרחרח
אתכם במעלית, יש גם את הנביחות. ויש כלבים בעלי מנעד קולי רחב מאוד שנע בין נביחות
מעצבנות בחמש בבוקר לבין יללות ייחום באחת בלילה. ודווקא הם גרים בשכונה שלי.
ויש עוד: השכן המתופף; השכן שמאכיל את החתולים; גנב האינטרנט;
ראש הוועד; השכן עם הילדים המשחקים בחוץ; השכן השיכור; סרבן התשלומים.
ולסיום, סיפור שקרה באמת: השכן האוגר.
החיים בזבל
בבניין מפואר
בדרום-מזרח תל-אביב הפכו חיי השכנים לבלתי נסבלים, זאת בשל תחביב משונה של אחד
הדיירים: לאסוף זבל מחדר האשפה ומפחים ציבוריים ולאגור אותו בדירתו.
במשך חודשים
ארוכים אגר הדייר כמויות אשפה כה אדירות, עד כדי כך שהוא נאלץ לגור בגנים
ציבוריים.
השכנים,
בעיקר אלה שגרים בדירות הסמוכות לדירת הזבל, סיפרו על מפגעים קשים של ריחות
וג'וקים, והם אלה שפנו לאגף התברואה בעיריית תל-אביב כדי שיטפל במצב.
בעקבות
הפניה, הגיעו עובדי העיריה עם צו המתיר להם להיכנס לדירה האמורה, ומיד לאחר מכן
החלה עבודת הפינוי.
יום-יום
הגיעו עובדים לבושים בחליפות בידוד ועטויי מסיכות חמצן, ופינו את הזבל הצבור לתוך
מכולה גדולה שרוקנה בסוף כל יום עבודה. לפי כמות האשפה העצומה שהצטברה בדירה, ניכר
כי עבודת הפינוי תימשך שבועות.
נכתב במסגרת מבחן הקבלה שלי ללימודי עיתונאות, במשימה בה התבקשתי לדווח על מקרה כלשהו שקרה בבניין שלי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
