טיפוסים

בכל מה שקשור בטיסות, ה-11 בספטמבר אינו מעלה אסוציאציות טובות במיוחד (אלא אם כן אתם סוגדים לאללה ומסוגלים לחטוף מטוס עם מברג). אבל אתמול התייצבתי כולי התרגשות בנתב"ג, כדי לקבל את פניהם של אחותי וגיסי שחזרו אחרי חודש וחצי מסין. זאת גם הייתה הזדמנות בשבילי לצפות בכמה טיפוסים ששוטטו באולם קבלת הפנים – היה לי גם זמן רב לעשות זאת; שביתת מובילי המזוודות ייבשה אותי שם שעתיים.

תקרת האולם הגבוהה מעידה על סוג אחד של מקבלי פנים: נושאי הבלונים. אם אי פעם ישעמם לכם בזמן ההמתנה ליקיריכם החוזרים מהנכר, הרימו ראש וראו כיצד התקרה זרועה בלוני הליום שריחפו לשם, בשוגג או שלא בשוגג.

כשהחזרתי את המבט לגובה נורמלי, זיהיתי קבוצה של בודדים (...) שמלבד שוני במראם החיצוני, חזותם הייתה זהה לגמרי: שלט ביד, פלאפון צמוד לאוזן ועיניים תרות סביב. אני כמובן מדברת על אוספי התיירים המשוטטים.

העיכובים שנבעו מהשביתה גרמו לאנשים סביבי לפתח סממנים של עצבנות, והילדים שהתרוצצו לידם בהחלט לא תרמו לרגיעה. הנה קטע שיחה שיצא לי לשמוע (כלומר, לצותת):

ילדה: "אבא, סבתא נחתה כבר עם המטוס?"

אבא: "כן."

ילדה: "אז למה היא לא באה?"

אבא: "כי לא נותנים לסבתא את המזוודה."

ילדה: "אה. משעמם לי, אתה מרשה לי לעלות על הברזלים?"

אבא: "תעלי. רק תיזהרי שלא יבוא שוטר."

אז העצבניים הסתפקו בקיטורים שקטים ובהתפרצות אחת מינורית כלפי צלם שהסריט את ההמתנה הממושכת ("מה אתה מצלם אותנו, לך תצלם בפנים ותגיד לנו מה קורה!"); כולם כנראה ידעו שהזכות להתלונן שמורה לאלה שיושבים דקות ארוכות על מסועי המזוודות המיותמים וחסרי התזוזה.

כעבור יותר משעה, במהלכה כל מי שעבר בדלתות היו דיילות וטפטוף של אנשים עם תיקי יד, נמאסה עליי העמידה הרצופה והכואבת והלכתי לשבת על מעקה הברזל של המזרקה המשונה שתוחמת את המעבר (מזרקה, בריכה, אנערף מה זה, משהו עם מים...). בקושי עשר דקות הספקתי לשבת לפני שסולקתי משם אחר כבוד יחד עם עוד כמה עייפים שחצו את הקו.

שיחה מפתיעה מאחותי בישרה לי שכולם עדיין מחכים ליד מסועי המזוודות, ושכבר חצי שעה יש הודעה בכריזה שלא הוליכה שולל אף אחד: "עוד כמה דקות המזוודות ייצאו."

באורח פלא, רבע שעה לאחר השיחה המייאשת הזאת, התחילו להגיע בזרם שוטף כל הנוחתים וכבודתם (משהו כמו עשרים טיסות ביחד) והם הציפו את האולם. "סוף סוף!" אמרתי בקול והתקדמתי למקום בו אוכל לראות את אחותי וגיסי יוצאים. התמקמתי ליד כתבת של חדשות ערוץ 2 שהתנפלה על כל אחד שנראה לה עצבני ו/או עייף מספיק בשביל לספר לה "מה קרה" (לדבריה). הנה קטע ראיון שגרם לי להיקרע מצחוק:

הכתבת עמליה דואק: "שלום אדוני, מה קרה בפנים? מה הייתה הבעיה?"

יהודי אמריקאי מבוגר בעל מבטא כבד וחשד לברסלב: "אין בעיה, זה קיבוץ גלויות! כל היהודים מגיעים לארץ ישראל, אז יש הרבה מזוודות!"

עמליה (לא קולטת עם מי יש לה עסק): "כמה זמן חיכית למזוודה שלך?"

יהודי אמריקאי... (עם עיניים בורקות): הזמן לא משנה כשאנחנו מגיעים לאדמה הקדושה, העיקר שהגענו לישראל עם כל היהודים...!"

האמת, אני מצדיעה לו. אחרי טיסה של 12 שעות הוא נאלץ להתייבש עוד שעתיים בנמל התעופה על אדמת הארץ הקדושה – על זה נאמר, אין יאוש בעולם כלל.

בשעה 18:43, בדיוק שעתיים לאחר הגעתי לנמל, בשלב שכבר לא היה לי כוח להסתכל על אנשים, זיהיתי את אחותי מרחוק. פתחתי בהליכה מהירה לעברה, ואז גיליתי שגברת עמליה מערוץ 2 הקדימה אותי. גיסי מיהר לברוח ממנה (לא ממש הופתעתי), ואני עמדתי ליד צלם הטלוויזיה בזמן שאחותי התראיינה ("מה קרה בפנים? כמה זמן חיכית למזוודה?").

בעודי מהרהרת מה יקרה אם אזנק עליה פתאום מול המצלמה (סביר להניח שאם היה מדובר בפרידה ממושכת יותר מחודש וחצי הייתי מעיפה את עמליה לתוך המזרקה), היא סיימה לברבר ואני יכולתי לחבק אותה.

Home sweet home