יום הכיפורים מתקרב, מה שגרם לי, מלבד להרהר בחטאיי,
להיזכר בכל מיני תופעות הייחודיות ליום הזה שבהן מעורבים כמה וכמה טיפוסים
(כמובן...).
לאלה מכם שלא הולכים
לבית-הכנסת: תראו מה אתם מפסידים :)
שש תופעות שיום הכיפורים אינו שלם בלעדיהן:
1. לבן על לבן
לא, לא נקלעתם בטעות להופעה של עופר לוי או לכנס גיוס
של הקו-קלוקס-קלאן, אז הסירו דאגה מליבכם. זה רק המנהג הנפוץ ללבוש לבן בכיפור –
ואם תהיתם מדוע, הטעם הוא כדי לקיים את הפסוק: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג
ילבינו".
לי יש תהיה אחרת: איך יתכן שיש מנהג משותף לכל
העדות? ;)
2. צפיפות עצם
מתישהו בסביבות שש וחצי בליל כיפור, רגע לפני "כל
נדרי", עזרת הנשים בבית-הכנסת נראית כמו פתיחת סניף של H&M
בעזריאלי בחול המועד. זה פיצוץ אוכלוסין שמתבטא לא רק בעובדה שכל המושבים תפוסים,
אלא גם בעובדה שברגע שתפסת מקום – אין סיכוי לקום עכשיו לשירותים ולרוקן את
השלפוחית הנוטה להתפוצץ שלך אחרי ששתית שלושה ליטר מים בסעודה המפסקת – אלא אם כן
אין לך בעיה לדרוך על בנות שיושבות על המדרגות ולהסתכן שמישהי מהן תחטוף את מקומך.
בית הכנסת שלי הגדיל לעשות והציב ספה ארוכה בשורה האחרונה
בעזרת הנשים, עליה אין הגבלה לכמות המתפללות, ובדרך כלל נדחסות שם כל הבנות
המאחרות ו/או החילוניות. המראה שלהן יושבות שם דומה לסידור כיסאות במשחק הכיסאות,
כאשר כל משענת – במקרה הזה פלג הגוף העליון של כל בחורה – פונה קדימה ואחורה
לסירוגין, וברגע שאחת מהן קמה המצב אבוד והיא תמשיך לעמוד עוד שלוש שעות.
3. הילד עם הבמבה
מתישהו בסביבות שמונה בערב כיפור, או – במקרה
הגרוע יותר – שתיים בצהרי כיפור, בעיצומה של התפילה, אתם שומעים את זה. רשרוש
צלופן מתמשך, ומיד לאחר מכן מגיע לאפכם ריח שקשה לטעות בו. אתם עושים את הטעות
ומסתובבים לאחור, ורואים ילד קטן יושב עם שקית במבה קטנה והוא מכרסם בהנאה
(ובאיטיות רבה, יש לציין) ומתעלם בתמימות מעושה מן המבט הרצחני שתקעתם בו. כשאתם
מחזירים את הראש קדימה אתם כבר מרגישים את הפה שלכם מתמלא רוק ואתם חוזרים
ומזכירים לעצמכם שזה יום כיפור וזה בית-כנסת ואסור לקלל...
4. הפנטזיות
מתישהו בסביבות שתיים-שלוש בצהריים מגיע השלב
בו אתם שוכבים על הספה בבית כמו גוויות סרוחות עם עיניים מפלבלות ורואים בעיני
רוחכם רק דבר אחד – אוכל.
ככה זה נמשך שעות, וזה בכלל לא משנה שאתם
מודעים לעובדה שאחרי הביס הראשון בצאת הצום בא לכם להקיא ת'נשמה ואתם לא מבינים
איך רק לפני שעה חלמתם על סטייק עסיסי. בסוף אתם מתפשרים על חתיכת עוגה עבשה
ופרוסת לחם עם ריבה שנראות כמו פסגת השאיפות הקולינריות שלכם באותו רגע.
5. המתעלפת
מתישהו בסביבות ארבע, לקראת סיום הצום (ולעתים
גם לפני), הרעב, היובש והעמידה הממושכת בתפילה נותנים אותותיהם בבחורה צעירה
וענוגה שמתרסקת אל הרצפה המכוסה פירורי במבה (ע"ע).
לצערי, איתרע מזלי לשמש בתפקיד הזה שנתיים
רצופות בילדותי (גיל 11-12), אך ברוך ה' בשני המקרים לא התמוטטתי לגמרי, זאת הודות
לאחת הזקנות בבית-הכנסת שקלטה מיד שאני בדרך לערפול טוטאלי ודחפה לי לאף מגבון לח
עם ריח שיכול להקיץ מתים משנתם ולגרום להם לרקוד.
6. הטור דה פראנס
מתישהו בסביבות... בעצם, לכל אורך יממת היום
הקדוש ביותר, נדמה שכבישי ת"א הם אחלה מקום להידרס בו ע"י אופניים,
קורקינטים, סקייטבורד'ס ומכוניות פלסטיק ממונעות שהייתי בטוחה שכבר מזמן נשלחו
למשחטה.
מסתבר שחוץ מלבוא לבית-הכנסת עם ממתקים, ילדים
יודעים גם לדווש בשכונה ולהתקבץ בחבורות רועשות מתחת לחלון שלכם באחת בלילה
ולהרכיב אחד את השני במורד הכביש. אה, והם גם צורחים כשהם עושים את זה.
אם יכולתי להוסיף משהו לרשימת שבעת העינויים
בכיפור, זה ללא ספק היה הילדים על האופניים.
תופעות נוספות:
נועלי הקרוקס, החילוני שמאבד מקום במחזור,
העובדה שכל התפילה מורכבת משירים של מאיר בנאי, מחלנו!
לסיום, אאחל לכל הצמים מסכת עינויים מועילה
וגמר חתימה טובה!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
