טיפוסים

אפתח בהתנצלות כנה על הכותרת היבשה. לא היה בכוחי (רוצה לומר, נגעלתי) לבחור במשהו כמו "הילד של כולנו בן שנה", או "יום העצמאות של גלעד", או "איפה הייתם ביום שגלעד חזר?" – את הכבוד הזה אני משאירה לעורכי העיתונים. אני, תפקידי לעצבן.

נראה כאילו רק אתמול...

צחקתי על טיפשותם של המחבלים שמשום מה בטוחים שהעובדה שיהודי אחד חי שווה ל-1027 רוצחים משלהם מהווה איזשהו ניצחון לזכותם.

שנה עברה, ואני עדיין מאושרת וגאה שאני יהודיה.

בהיתי שעות במסך הטלוויזיה כדי לא לפספס את הרגע בו יובל גלעד אל החופש.

הזדעזעתי למראה החולצה המעומלנת ש – כלומר, למראה עורו החיוור וכחישות גופו מעוררי החמלה.

בכיתי.

קיללתי לאבדון את ה"עיתונאית" המצרית שניצלה את סבילותו של גלעד וגררה אותו לראיון הזוי בנוכחות חמאסניקית מאיימת. כלבה.

הקשבתי למומחים לשפת גוף שאמרו שגלעד נראה לחוץ ונרגש. מזל שהם קיימים, כי אני בטיפשותי הבחנתי שהוא רגוע, אדיש ושופע ביטחון ותיכף יציג את להקת הבית.

נסחפתי עם הרגשנות המוגזמת והמחליאה מעט שליוותה את יום השחרור ואמרתי גם אני:

"יו, איזה ילד חמוד, תיכף הוא יפגוש את אימא שלו, אני מתההה."

הצטמררתי לראות אותו במדי צה"ל.

תהיתי מה עלה בגורלה של החולצה ההיא.

הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על החולצה העזתית ולחזור לרגשנות המחליאה.

שאלתי את עצמי: "לעזאזל, יש כולה שלושה ימי חול המועד, ואני מבזבזת שליש מהם על שידור מחזורי של אותם תמונות ודיווחים אודות בחור לבן, שלדי ונבוך עד כאב?"

השתכנעתי ללכת לפארק הלאומי לעשות על האש, לא לפני שביקשתי לקבל עדכונים מבסיס האם בבית לגבי מועד הגעתו של גלעד למצפה הילה כאילו מדובר בנחיתתו הראשונה של בן אנוש על המאדים.

גלעד נכנס לביתו כמו כל חייל שיוצא שבת, ועמישראל התפנה לעסוק בשאלה הרת הגורל:

מה הוא יאכל בארוחת הערב? (ומאוחר יותר אף קיבל תשובה – ספגטי ושניצל! באמת חשוב מאוד.)

ועכשיו, שנה אחרי, כאשר ההתרגשות שככה והציניות חזרה למקומה הטבעי, אפשר להרהר בשאלות החשובות באמת:

כמה נקודות הנוסע המתמיד הצליח גלעד לצבור מאז? 

האם אי פעם נזכה לראות את סיומו של הפסטיבל התקשורתי סביבו? 

מתי הוא ישתחרר מעולו של אריק הניג שלוקח אותו למסעי תענוגות מתוקשרים תמורת כמה תמונות בלעדיות שלו חוגג בקאמפ-נואו? 

ומתי לעזאזל הוא ינטוש את הטור המגוחך שלו בידיעות אחרונות ויפנה אליי כדי שאכתוב את הספר שלו?