בום!
"אלה רעמים?"
עד לפני שבוע התשובה לשאלה הזאת הייתה: "לא, אלה
מטוסים" או "לא, זה יירוט".
אבל בימים האחרונים התשובה היא: "כן,
רעמים. יו, איך בא לי קרמבו".
אז גשמים שטפו את כל המדינה (כלומר, את הבועה בה אני
חיה במדינת תל-אביב), והגיע הזמן לפגוש שישה טיפוסים של חורף:
1. הסוציומטים – מי ברגל
מטריה היא הפריט המאפיין את חסרי המודעות הללו, וכאן
ישנה חלוקה לשניים:
יש את המטריות הענתיקות האלה, שמתקפלות כמו שהן ומוטות
המתכת שמחזיקים אותן חסרי גמישות לחלוטין, ואמורים לתלות אותן על הכתף באמצעות
שרוך. כשהן סגורות, האורך שלהן הוא משהו כמו מטר.
הסוציומטים תולים מטריה כזאת באלכסון, כמו M16, ונכנסים ככה לאוטובוס עמוס,
למשל. תוך שניות אחד חוטף את הידית בכתף, אחר מתקפל כשהשפיץ השני מתקיל אותו
במפשעה, ורק אדון "אני ואפסי עוד" צועד לו בנחת כאילו כלום.
הסוג השני בחלוקה כולל את כל המטריות כאשר הן פתוחות.
דמיינו זאת: אתם הולכים ברחוב, כפופים תחת הגשם השוטף, נטולי מטריה. לפתע נדחף
לידכם אדם, ולא רק שהוא עובר קרוב מדי, הוא גם מסובב בהנאה את מטרייתו הפתוחה.
כאילו, בכוח אתה רוצה להוציא לי עין?!
2. הסוציומטים – מי ברכב
מדובר באנשים שנוסעים בשולי הכביש, היכן שהצטברו מי
גשמים, ומשפריצים על כל מי שצועד לתומו על המדרכה. יש את החולרות שבכוונה מאיצים
לפני שהם מגיעים לשלולית כזו, כאילו כדי למצות את מלוא האפקט הקומי הנלווה לכך.
בדרום תל-אביב המכה הזו קשה כפליים, כי השילוב בין
המדרכות הרעועות לבין רוכבי האופניים הרבים מוליד זן חדש של סוציומטים שנקרא
"פדיחות, למרות שהקפדתי ללכת עשרים מטר מהכביש, בכל זאת השפריץ עליי איזה
סודני מזורגג על אופניים מתוך שלולית מסכנה".
מילא שאוטובוס ירים עליך גל, אבל אופניים? – זה כמו
ללכת על כביש הערבה ולהידרס ע"י גמל ולא ע"י משאית עם נהג ישן. בושות.
3. המעוצבנים על המטריה
החוק העליון של הימים הסוערים: ככל שהמטריה
קומפקטית יותר, כך גובר הסיכוי שתתחרפנו ותקללו יותר כשיבוא משב רוח שיקער אותה
כלפי מעלה בשעת השימוש.
אז כן, נוח כשיש מטריה שנכנסת בקלות לתיק קטן,
אבל מה שווה הנוחות כשבפועל אתם נראים כמו מטומטמים, מכוונים את המטריה כנגד הרוח
בניסיון נואש להחזירה למצבה ההגיוני?
הפיתרון לבעיה הזאת – בהנחה שאתם לא פדחנים
שנושאים מטריות עם שרוך – הוא פשוט לוותר עליה. נכון, יש סיכוי שתירטבו עד לשד
עצמותיכם, אבל זה עדיף ממאבק ברוח באמצעות חפץ דומם שעוד כמה שניות ייכנע שוב
לסערה. יאללה, מה אני עשויה מסוכר?
4. סוכר יא סוכר
מסתבר שישנם אנשים שכן עשויים מסוכר. לצאת
מהבית ללא מטריה? לצאת לטיול רגלי ביום סגריר סתם בלי סיבה? להוריד את הזבל בלי
ללבוש קודם מעיל ניילון, למקרה שהתקרה בחדר הפחים דולפת? – מי שמע כדבר הזה? שלא
נדע...
והדבר הכי משעשע זה לקלוט אותם ברחוב בלי
מטריה, צורחים בהיסטריה "גשם! גשם!!!" כשטיפות קלות מתחילות לרדת
מהשמיים.
5. הדוב הרוסי
בני-דודים של החבר'ה מהקטע הקודם. מדובר באנשים
שטועים לחשוב שהחורף הישראלי דומה לחורף סיבירי, ומתלבשים בהתאם.
בסתיו ניתן לזהותם בתור היחידים שלובשים ארוך.
בנובמבר כבר באה לידי ביטוי מלתחת החורף השלמה: סריגים, מעילים, פרוות, כפפות,
גרביונים, ושלא נדע – דובון צה"לי.
ומה שעוד יותר מעורר פלצות, זו העובדה שכמעט אף
שכבה לא מוסרת בשום מצב – גם לא באוטובוס עמוס, משרד עם חימום, או סתם כיתת לימוד
מחניקה ונטולת חלונות.
ושאלתי היא: מה לעזאזל תעשו בינואר?
6. החיים בסרט הוליוודי
בשביל אנשים מסויימים החורף מציע שלל תפאורות
לסרט שהם חיים בו. יש כאלה שיושבים בחדר עמום אור כשגשם בחוץ, בוהים במבט נוגה
מבעד לחלון הרטוב ובראשם חולפת המחשבה "איך היה מתאים עכשיו שיר של snow patrol".
יש כאלה שמנצלים גשם קל כדי לטייל עם מטריה,
לקפץ בעליצות על השלוליות ולזמזם "I'm singing in the rain".
ויש כאלה שיוצאים לשיט זוגי בנהר ומחכים שיירד
מבול כדי לריב ולהתפייס...
עשרה סימנים לבוא החורף:
1. קרמבו.
2. גלידה חמה (ברצינות, מה זה החרא הזה? לא
להאמין שאהבתי את זה כשהייתי ילדה).
3. שמיכת פוך שספגה במשך שבעה חודשים ריח של
ארון.
4. "יש להדליק אורות גם ביום".
5. בעיות קליטה בכבלים/לווין (ברק אחד והכל
קורס, גם כן תשתית).
6. קלמנטינה באוטובוס (אוי, הזוועה).
7. רופא שאין לו מושג איך לאבחן אתכם ולכן הוא
פוטר אתכם במילה "וירוס".
8. שירים ישנים שבד"כ מושמעים בשתיים
בלילה או בימי זיכרון, נכנסים פתאום לפלייליסט בצהריים אך ורק בגלל שהמילה
"גשם" מופיעה בשמם ("kiss the rain" של בילי מאיירס; "גשם" של מאיר בנאי
וכו').
9. מבצע צבאי בעזה.
10. מבצע על שקדי מרק בסופר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
