בלי הקדמות – טיפוסים בחתונות. קולולו!
1. החברות של הכלה
מדובר בגדוד של שמונה בנות לפחות, שאחראיות למספר נזקים
סביבתיים שאף חתונה אינה שלמה בלעדיהם:
- צרחות.
- ריקודים פראיים לאורך כל הערב, שמגיעים לשיא כאשר כל אחת בתורה לופתת את
ידיה של הכלה ומסחררת אותה לתוך טורנדו של מלמלה ותוספות שיער.
- מצגת מביכה המוקרנת בזמן האוכל, ומציגה לראווה תמונות ילדות שראויות היו
להישאר קבורות יחד עם אלבומיהן המתפוררים במעמקי הארון של ההורים. ממש משעשע לראות
את הכלה בילדותה מחופשת בפורים ל – ניחשתם נכון – כלה, והכי קטעים זה הבולבול של
החתן שמבצבץ מצילום האמבטיה הראשונה שלו; חבל על הזמן, ישר כוח, בנות!
2. הסנג'רית
במילים אחרות: האחות של הכלה. זאת שמבצעת שליחויות ואשר
ידיה אף פעם לא ריקות: בהתחלה זה ברכת כלה שמודפסת על חתיכת קרטון מקושט בפרחים
ושנראה כמו יצירה שעושים בגן לכבוד שבת; זה ממשיך עם ההינומה ונגמר אחרי החופה
כשהסנג'רית נתקעת עם הזר של הכלה ששוקל בערך טון, ולכי תמצאי עכשיו מקום לדחוף
אותו (לתוך הפח אפשר? – אה, בעצם הוא עלה 300 שקל...).
אמרתי נגמר? – סליחה, טעות. בזמן הריקודים תיאלץ
הסנג'רית לדאוג לאספקת טישו לשם ניגוב זיעת הכלה (לאחר ששתיהן עברו הדרכה מראש
כיצד לא לפגוע באיפור חס וחלילה), לאספקת כוסות מים עם קשית (לאחר ששתיהן עברו
הדרכה מראש כיצד לא לפגוע באיפור חס וחלילה) ולהעברת דיווחים שוטפים אודות מי הולך
הבייתה והאם הוא חשוב מספיק כדי להטריחה לבוא ולהיפרד ממנו בנשיקה (לאחר ששתיהן
עברו הדרכה מראש כיצד לא לפגוע באיפור חס וחלילה).
בסוף היום, או יותר נכון בתחילת הלילה, עת היא חוזרת
הבייתה מותשת, מגיעה ההקלה: אחת בלילה, סטייק שנותר מהחתונה עושה דרכו היישר
לקיבתה המקרקרת של הסנג'רית והמחשבה על כל החמגשיות העמוסות שנחות עכשיו במקרר
עושה לה טוב.
3. המוּעד לפורענות
זה האדם שהחתונה מתוייגת בזכרונו כ"פרק
זמן מסתורי וריק מתוכן", אך בזכרונם של אחרים היא נחרטת כ"פרק זמן אותו
בילה אחד החברים של החתן בדילוגים בין הבר לבין רחבת הריקודים, שם עלה על שולחן
ופצח במופע חשפנות כולל קריוקי וקוקטייל ביד".
רמת הפיכחות של המועד לפורענות שואפת לאפס, וכך
גם כנראה רמת הפיקחות...
4. המושקע
זה האדם שצם כל היום, ואז מגיע לחתונה כדי
להשביע את רעבונו ובכך להחזיר את ההשקעה, רוצה לומר "שמתי כסף בתיבה, עכשיו
תביאו אוכל!"
כאן בא לידי ביטוי ההיגיון הביולוגי של המושקע:
ככל שהצ'ק שרשם נדיב יותר, כך מתגבר תיאבונו. סיכוי קלוש שתתפסו אותו רוקד, כי גם
אם סיים את מנת האנטריקוט שלו ואת הפרגית של אשתו, הוא זקוק למנוחה כדי לפנות מקום
בקיבה לקינוחים ולקפה ומה אני באתי לפה בשביל לרקוד??
5. הדודים
חתונה מהווה הזדמנות פז לאיחוד המשפחה על כל
צאצאיה, ולכן בתחילת האירוע מתקיימת סדרה של מפגשים מעיקים עם כל אותם קרובים
רחוקים שלא ראיתם מאז השמחה/הלוויה האחרונה. כאן מתגלים שני טיפוסים שקשה לחמוק
מהם, וחבל: זאת שמנשקת עם המון רוק ומותירה על הלחי של הקורבן סימני ליפסטיק
אדומים, וזה שלוחץ לכם את היד יותר מדי זמן.
בכל זאת קיימת דרך שיכולה לחסוך מכם את התענוג –
תשלחו אליהם את האח או האחות שהכי דומים לכם ותקוו שהם יתבלבלו. כמובן שמתישהו זה
עלול להתנקם בכם, כשהכפיל הגנטי ייעדר מהאירוע ואז תקבלו מהם מנה כפולה ("נשיקה
אחת בשבילך, ואחת בשביל אחותך – איפה היא, לא רואים אותה? כל השנה
בחו"ל?").
6. המחוללים
אלה שלא מסתפקים בריקודים קונבנציונליים
וגוררים את כולם לכל מיני מחולות מוזרים.
תמיד מגיע השלב בו נשמעת הצעקה: "יאללה,
רכבת!" והמחולל תופס בכתפי האדם המזדמן הראשון, ואיכשהו כולם משתפים פעולה.
תמיד מגיע השלב בו המחולל לוכד כמה
"מתנדבים" שעוזרים לו להרכיב חבל קפיצה מעשרות מפיות קשורות, חלקן
משוחות בחומוס, ואז מתחיל טקס הסרת העקבים ואיתו החזרה של הבנות להפסקת עשר בכיתה
ו'.
תמיד, אבל תמיד בחתונות דתיות, מגיע השלב בו
משכנעת המחוללת את כל הבנות להסתדר בזוגות בטור עורפי ולרקוד
"מישֵה-מישֵה" (לאלה מביניכם שלא מבינים על מה אני מדברת – וואלה,
הרווחתם, תאמינו לי...).
המהדרין סוחפים את כולם למחול מטורף של
"יש לנו תיש" וריקוד הציפורים. אלוהים ישמור.
7. התימני המבואס
כל הערב הוא מחכה לזה. המוזיקה המזרחית בסדר,
הסלסולים סבבה, אבל אין כמו עשר הדקות של המסורת, של החזרה לשורשים, של התנועות
שרק מעטים מכירים...
ואז מסתבר שהחתן הוא פרסי, ואת עשר הדקות של
התימנית יחליפו עשרים דקות של המילה האחרונה בזמר האיראני.
לקראת סוף האירוע, בתפר הזה שבין משה פרץ
לטראנסים, ניתן לשמוע את התימני המבואס זועק בדמעות: "אבא שמעון!"
ויש גם את:
אלה שבאים לטחון בבופה של קבלת הפנים, לחוצים
בחופה ואז עוזבים כי יש קלאסיקו בערב.
אלה שקמים לרקוד רק כשמתחילה להתנגן מוזיקה
מזרחית, מפגינים את כישורי המחול השנויים במחלוקת שלהם וגורמים לאנשים סביבם לחוש
הקלה כשהם נוטשים את הרחבה כדי לחטוף עוד חצי סטייק.
מוטיבים אופייניים לחתונות דתיות:
שימו לב, דתיות ולא חרדיות – אצלנו הכלה לא
עומדת על פלטת שולחן ומעיפה סוכריות שקדים על הקהל.
החפירות בכיסא-כלה. (שתזכי לזיווג הגון, משורש
נשמתך, רפואת הגוף, רפואת הנפש וכו' וכו').
הזעת יתר בידיים במעגלי הריקודים.
ריקודי בני-עקיבא.
ניקוי הנעל של החתן ע"י מפית.
ברכון או סדר הדלקת נרות חנוכה כמתנה לאורחים.
נתראה בשמחות!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
