אני לא מתיימרת להיות מומחית גדולה, אבל לאור העובדה שהצלחתי להחזיק מעמד עשרים וחמישה שבועות רצופים בכתיבת פוסטים, הנה כמה דברים
חשובים שלמדתי על הכתיבה:
הכל אישי כמובן - כל אחד והרגליו המוזרים 
1. מחברת
ועט הם פריטים חיוניים שחייבים לנוח לצידכם על המיטה כשאתם ישנים (רק לא להיסחף
ולארגן להם כרית ושמיכה).
הפסקתי לספור מזמן את הפעמים בהן התעוררתי בבוקר
וגיליתי שהדפים מלאים בשורות עקומות משורבטות בכתב יד מזעזע, של רעיונות שעלו בי
לפני שנרדמתי או לעתים באמצע הלילה.
כדאי לא להגיע למצב בו אתם עולים על רעיון כתיבה בזמן
שכיבה במיטה, ואז זונחים אותו בעצלנות תוך כדי שכנוע עצמי שבבוקר כבר תזכרו על מה
חשבתם.
אז לא, זה לא יקרה. בבוקר אתם אכן תזכרו שהיה לכם
רעיון, אך פרטים ומשפטים מדוייקים שנהגו כשאתם חצי ישנים הם לא משהו שייחרט בראשכם
העמוס ממילא בשרידי חלומות מוזרים.
2. אימא
שלי היא האינדיקציה הטובה ביותר לאיכות הכתיבה שלי. כשהיא קוראת דברים שכתבתי, ואף
שריר לא זע בפניה והצחוק נשאר בגדר המלצה בלבד – אז אני יודעת שקלעתי בול (כמו
במקרה של הפוסט: מדריך לטרוריסט המתחיל שגרף את מרבית הלייקים וההמלצות
בבלוג הזה).
כשהיא מחייכת – אז אני מתחילה לדאוג, בודקת מה גרם
למחדל הזה ומגלה שהיא צחקה מאחד המשפטים הכי חלשים שלי. :)
3. כל
קטעי הכתיבה שלי שהוקלדו למחשב – החל מסטטוסים מטופשים בפייסבוק, דרך הפוסטים
בבלוג הזה וכלה בסיפורים הארוכים שכרגע נכתבים למגירה – כולם ללא יוצא מהכלל נכתבו
קודם כל בכתב יד.
לדעתי המקלדת מהווה מתווך לא רצוי בין המוח החולני שלי
למה שבפועל עולה על הכתב. אני מוכרחה, פיזית, להחזיק עט ולהרגיש כיצד כל מה שיש לי
להגיד יוצא מהלב, ממשיך אל היד השמאלית שלי ונגמר בדיו כהה על הדף (ממש שירה לשמה.
אל תתייחסו לרגשנות הזאת, האמת היא שסתם יש לי ניסיון מר עם וירוסים במחשב).
אז יכול להיות שבשל כך אני אחראית לרצח של מאות עצים,
אבל אני משלמת על זה בכאבים עזים בכף היד ובעובדה שהחדר שלי נראה כמו תוכו של פח
למחזור נייר.
4. העובדה
שהייתי חננה בשיעורי לשון בתיכון, משתלמת עכשיו בגדול. לא אשכח את הערב בו התקשרתי
למורה שלי ללשון בכיתה י' כדי לברר מה הציון שלי באחד המבחנים. היא נאנחה ושאלה
אותי בקול נכאים: "הדר, מה קרה לך במבחן הזה?"
מיותר לציין שכמעט חטפתי התקף לב באותו רגע, ושאלתי
בפחד: "למה, כמה קיבלתי?" והיא ענתה: "93".
אז העובדה שהמורה הזאת זיהתה את ההכרח שלי תמיד לשאוף
למאה ופשוט לדבר כמו בנאדם, גרמה לי לתפקד כאבשלום קור לעניים (כן, אני מהקרציות
האלה שמתקנות דקדוק לאנשים).
עריכה לשונית היא אולי לא תפקידו של הכותב, אבל כשאין
מישהו אחר שעושה אותה והיא נופלת על כתפיו של זה שכותב סטטוסים או פוסטים בבלוג
הפרטי – אז העילגות או היעדרה יכולים להשפיע על תפיסתו של הכותב בעיני הקוראים.
לפחות אצלי זה תופס משקל מכריע, אבל כבר הסכמנו שאני
סתם פרפקציוניסטית מעצבנת...
אתר מצויין בנושא: עריכה לשונית.
5. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה
שקופה
ככל שהמשפט יותר ארוך – יותר טוב. אנשים שאומרים לי
שאני מגזימה בתיאורים וטוענים שהמשפטים שלי מסורבלים לעתים, מבחינתי הם עצלנים שלא
טורחים להתעמק במה שהם קוראים ועושים זאת סתם כדי להעביר את הזמן. איבדתם אותי? –
תתרכזו. אפשר לחשוב שאני כותבת דברים הרי גורל.
משפטים ארוכים ומפורטים מהווים את אחת הסיבות שסדרת
ספרי הארי פוטר קיבלה מקום של כבוד על המדף שמעל המיטה שלי, ולראיה משפט תמים
מהספר החמישי שמורכב מלא-פחות מ-27 מילים:
תושבי דרך פריווט, שנושלו מעיסוק בתחביבים כגון שטיפת
מכוניות וכיסוח הדשא, נמלטו פנימה אל צל בתיהם הקרירים ופתחו את חלונותיהם לרווחה
בתקווה לפתות משב רוח לא קיים.
(מתוך
"הארי פוטר ומסדר עוף החול" / ג'יי. קיי. רולינג)
חשבתם ש-27 מילים זה הרבה? תחשבו שוב:
הוא המתין לשיחת טלפון מנשיא של מדינה נידחת,
ובעודו תוהה מתי סוף סוף יתקשר האיש הארור, ומנסה לשווא להדחיק זכרונות לא נעימים
מהשבוע החולף, שהיה שבוע ארוך, מייגע וקשה, לא נותר בראשו הרבה מקום לדברים אחרים.
(משפט של 36 מילים, מתוך "הארי פוטר והנסיך חצוי
הדם" / ג'יי. קיי. רולינג)
בקיצור (או שלא...), כל המרבה לחפור, הרי זה
משובח!
6. קשה עד בלתי אפשרי לכתוב כשאנשים מסביב מדברים.
אולי זה נובע מהמנהג הזה שאימצתי לעצמי שעיקרו
לצותת לשיחות של אחרים (סתם כי מעניין להקשיב לנושאים ההזויים שאנשים לא מתביישים
לפתוח בפומבי), אבל בכל מקרה, במצב כזה קשה להתרכז גם בכתיבה. דברו חלש!
7. קלישאות הן דבר מאוס שיש לעקור מן השורש. לפעמים כשאני קוראת עיתונים אני
לא יודעת אם לצחוק או לבכות. כמות האמרות החבוטות הרשומות שם שחור על גבי לבן
גורמת לי לבחילה עזה. שלא נדבר על הרגעים המבוזבזים האלה, כשמרואיינים עומדים קבל
עם ועדה ואומרים הרבה, ולא אומרים כלום.
בשורה התחתונה, יש להפשיל שרוולים ולשים לעצמנו
כמטרה את צמצום השימוש בקלישאות – ויפה שעה אחת קודם.
8. ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב
כבודו של עברי לידר במקומו מונח, אך אני הייתי
מנסחת זאת כך: ברגעים שאני לא יכולה לכתוב לא טוב לי (אני ממש מרגישה את שאלת
ההיגיון הפסיכומטרית מתגבשת ועולה).
מחסום כתיבה זו צרה שנתקלתי בה לא אחת במהלך
(כמעט) עשרים וארבע שנותיי. פעם זה גם נמשך כמה שנים.
הבלקאאוט הזה מבאס, מעציב, מרגיז. הוא גורם לכם
לשבת עם עט מרחף מעל דף שנותר ריק.
לפעמים זה אומר שטוב לכם בחיים, כמו שעברי שר,
אבל לפעמים זה אומר שאתם עלולים להתפוצץ מרוב רגשות וחוויות שאתם לא מסוגלים
להעלות על הכתב, בין אם אתם כותבים מתוך כאב ובין אם לא.
דבר חשוב נוסף שלמדתי בהקשר הזה – בסוף זה
חוזר.
ובנימה אופטימית זו (עוד קלישאה מפגרת) אסיים
להפעם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
