שמונה שבועות חלפו מאז התחלתי לעבוד בחנות צעצועים,
שבועות שבמהלכם איתרע מזלי הטוב לשרת מספר לא מבוטל של לקוחות מעצבנים.
תוך זמן קצר גיליתי שהם מתחלקים לחמישה טיפוסים שראויים
לעונש הבא:
הכנסת היד לתוך קופסת נעצי המיגון.
1. אנשים שמבקשים לעטוף מוצר באריזת מתנה, כשמי שאמור
לקבל אותה נמצא איתם בחנות.
ברצינות, מה הקטע? זה לא שהילד יקרע את העטיפה ויהיה
מופתע מהמתנה – הוא הרי היה איתכם בחנות ובחר אותה בעצמו!
הנה הלכו להן חמש דקות יקרות, הנה עלה מפלס העצבים של
הממתינים בתור, הנה נגרמו למוכרת חתכים לא הכרחיים באצבע מן השיניים של
הסלוטייפ... על זה הדם שלי מתבזבז? אני אמורה להיענות לגחמות הילדותיות של הצאצא
המפונק שלכם, שמתלהב ממתנה רק כשהוא קורע ממנה את העטיפה?
2. אנשים שמניחים מוצרים בקופה ונעלמים לשעה כדי לבחור
דברים נוספים.
אתם הרי הלקוחות היחידים בחנות. זה שאתם שמים מוצרים
בקופה, אוטומטית שומר לכם תור. זה גם בכלל לא מפריע לעשרת האנשים שהספיקו לעשות
חשבון בזמן שבחרתם עוד 13 מתנות. ואתם יודעים למי זה הכי לא מפריע? למוכרת,
שבגללכם נותר לה בדלפק שטח מינימלי כדי לעטוף שולחן פינג-פונג.
ועוד יש לכם את החוצפה להואיל בטובכם להגיע לשלם סוף
סוף ולשאול בדרישה: "איפה המסוק, הלגו והכדורסל שהשארתי כאן?"
3. אנשים שמנהלים על הראש שלכם שיחות בפלאפון בזמן שאתם
עסוקים בלעטוף בשבילם מתנות.
הרשו לי להגיד לכם משהו: הדקות הספורות הללו הן לא זמן
מתאים לצרוח בטלפון על המורה של הילד / רואה החשבון / עורך-הדין לענייני גירושין
(כמה מפתיע) שלכם.
וזה שאתם נשענים עם המרפקים על הדלפק ונובחים לי לתוך
האוזן, רק יגרום לי להשקיע פחות באריזה ולשלח אתכם מהחנת עם מתנות עטופות ברישול –
כי אם לכם לא אכפת, למה שלי יהיה?
4. אנשים שמבלגנים את החנות ברמה כזאת שנדמה שהם באו רק
לשם כך.
לא, לא מדובר רק בילדים; הם הרי גדלים בצלמם ובדמותם של
הוריהם, וההורים, איך לומר, רובם לא ניחנו בתכונות הגורמות להם להתחשב בסובבים
אותם.
לפיכך, כל יום בין השעות ארבע וחצי לשש וחצי
אחר-הצהריים, החנות נראית כמו אחרי פוגרום: מכונית עם שלט מתחבאת בתוך מדפי
הדובונים, רובה מכוון כלפי ברבי תמימה ומפוחדת, מונופול יוצא לטיול בתוך עגלה של
בובה וילד עומד על במת המבצעים וצווח בצחוק לאחר שגרם למפולת ארגזי לגו ששימשו לו
כמדרגות. ממש קטעים.
5. אנשים שחושבים שמגיע להם יחס מיוחד, כיאה למעמדם הרם
בקרב בני האנוש.
להלן דו-שיח שהתקיים בין סטנדאפיסט מוכר לבין אחת המוכרות בחנות: (שמו הועף החוצה. לשון הרע, אתם יודעים. במיוחד כשהמקרה אמיתי.)
"באתי להחזיר מתנה שהבת שלי קיבלה. אפשר מזומן ולא זיכוי?"
- "אבל עברו חמישה ימים מאז הקניה."
- "אל תעשי לי לפי נוהל של אדם רגיל."
ואם זה לא מספיק, האיש ה"לא רגיל" גם מצא זמן לקטר שאחת המתנות שהחזיר עלתה "מה, אולי עשרה שקלים".
ויש עוד: אנשים שמבקשים הנחה על מוצר שבמבצע; אנשים שאומרים "בכפר השעשועים
יותר זול"; אנשים שקונים שולחן כדורגל בארבעים שקל ואחר-כך מתפלאים שהוא
התפרק לחתיכות כבר בבעיטה הראשונה; אנשים שמצפצפים ביציאה מהחנות, חוזרים אלייך,
מביטים בך פותחת את אריזת המתנה ומגלה שדווקא לא שכחת לשים מדבקה על המיגון – הם
פשוט גנבו משחק קלפים והחביאו אותו בתיק.
ובנימה אופטימית זו, שבת שלום!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
