חיילים שבוזים, טרמפים דתיים, פועלים ערבים,
נוף עוצר נשימה והרבה חרא של פרות – הכל היה מנת חלקי ביום רביעי שעבר.
אה, ונסיעה אחת עמוסה בטיפוסים מוזרים...
27/3/2013
חול-המועד פסח הגיע, מה שנתן את האות לטיול
השנתי שלנו בקו 835 שיוצא בשבע ורבע בבוקר. הפעם, נסענו אחותי אורית ואני לכיוון
טבריה באוטובוס מפוצץ שהיה מאוכלס בעיקר בחיילים, שמבחינת כמה מהם המדרגות והמעבר
היוו אחלה מקום להשתרע בו.
בעפולה ירדו כמעט כולם, ומי שהמשיך לטבריה נאלץ
לבקר בשירותים הדוחים בתחנה המרכזית. עדיין גובים שקל על הזוועה הזאת.
אחרי שעתיים ורבע מתחילת הנסיעה הגענו לצומת
כפר-חיטים, משם לקחנו טרמפ עם איזה סבא'לה דתי שגר בכפר-זיתים, שמיד הפליג
בסיפורים כיצד היה חורש את מצוק הארבל בשבתות עוד לפני שסידרו שם ידיות אחיזה
וקרשים. הוא הוריד אותנו בכניסה למושב ארבל, משם צעדנו ברגל דרך המושב בשביל אפוף
ריח של רפת, שליווה אותנו עד שהתחברנו לכביש העוקף שעולה למצוק. משם, טרמפ נוסף,
שוב דתיים, והגענו לשמורה שכבר הכילה כמות לא מבוטלת של מטיילים.
בשעה 10:30, לאחר התארגנות מהירה (כלומר,
אוכל), התחלנו את המסלול בעליה קצרה לשתי תצפיות נוף מדהימות. השלט "סכנה –
תהום!" שהיה תקוע בכל מקום רק דירבן אותי להתקרב אל הקצה ולהביט מטה אל
המדרון התלול של המצוק. הרוח העזה שנשבה בהחלט הפכה את העניין למסוכן יותר.
הרוח המטורפת המשיכה גם כשהתחלנו לרדת מהמצוק,
והשמש שהתחבאה לעתים מאחורי העננים לא העיקה כלל – לא זכור לי טיול במזג-אוויר
כל-כך מושלם.
במהלך הירידה נעזרנו מדי פעם ביתדות מתכת שהיו
קבועות בסלע, להלן החלק האתגרי במסלול שהיווה את הסיבה לפקקים קצרים של משפחות
וצהלות של ילדים.
בדרך דילגנו בין יציקות חומות וריחניות שהובילו
לעדר של פרות שרבצו במערה בהר. כמה עשרות מטרים משם, פגשנו בעדר נוסף שהתנחל בצילו
של המצוק וליחך עשב.
סטינו מעט מהשביל השחור לאדום כדי לבקר
ב"מצודת המערות" שנבנתה במאה ה-מספרכלשהו- על ידי -שמוזרכלשהו- שהשתמש
באבני -שקרכלשהו- כדי למלא את שאיפות השליטה שלו.
אל המצודה הובילו 9,000 מדרגות בערך, וכאשר
השתרכנו במעלה עקפו אותנו בקלילות כמה ילדות. ממש בושה.
במהלך העליה נכנסנו למערות, שמפתחיהן נשקף אותו
נוף שראינו עד אותו רגע, רק שעכשיו נוספה לו מסגרת כהה של קיר מחורר. הגענו לראש
המצודה והתיישבנו שם למנוחה של 20 דקות בערך, סתם כי לא מיהרנו לשום מקום וכי
אורית פדלאה.
חזרנו למסעף השבילים והמשכנו לרדת בשביל האדום,
שהפך תלול יותר. כמות המטיילים פחתה מאוד מכאן, אבל ארבעה סוסים פיצו על האובדן
הקשה. לא יכולתי שלא להרהר במחשבה על כך שבזמן שצעדנו עם עשרות אנשים ראינו בהמות
שמנות ונוהמות, ולעומת זאת, כשצעדנו כמעט לבדנו ראינו חיות אצילות ויפהפיות...
במורד המצוק הגענו לעין-ארבל והופתענו מאוד
למצוא בו מים; בדרך-כלל מעיינות שנקראים "עין – x" מתבררים בסופו של דבר
כ"אין – x".
ליד המעיין היה שרוע זוג על שמיכה, ובמרחק-מה מהם נמצאה חבורת ילדים מן הכפר
הסמוך, שהתחרו בזריקת אבנים על שלט הברזל הירוק של השמורה. השניים שלא עסקו במשחק
המקסים הזה, ישבו על הקרקע ושזרו זרים מפרחים צהובים. כמה פסטורלי.
התרחקנו מהצעקות, עקפנו את הילדים המעצבנים
וסיימנו את המסלול בכפר חמאם לאחר כמעט שלוש שעות. משם ציפתה לנו הליכה של שני
קילומטרים עד צומת מגדל. בעודנו הולכות בכביש היוצא מחמאם, פנה אלינו
"מקומי" וצעק לעברנו במבטא ערבי: "נו, מה אתן אומרות על הכפר
שלנו?" השתדלנו לחייך ולתת מחמאות מאולצות, והוא המשיך: "רוצות שאסיע
אתכן עד הצומת?" מיד ברברנו שתינו "לא, תודה", ו"אנחנו אוהבות
ללכת ברגל" תוך כדי הגברת מהירות הצעדים. כן, ממש הייתי עולה למכונית שלו,
ואני בטוחה שהוא היה לוקח אותנו לצומת.
פנינו לכביש 807 שהיה סואן, בטח בהשוואה לכביש
הערבי השומם. לצומת מגדל, על כביש 90, הגענו ב-13:50. נחרדנו לגלות שתחנת
האוטובוסים הייתה בעצם עמוד מסכן, והתכוננו לעמידה ממושכת תחת השמש. לפי המידע
שאספתי מבעוד מועד (במקרה הכינותי מראש), אמור היה להגיע קו 963 מקריית-שמונה בשעה
13:53, כשלפניו ואחריו ישנו הפרש של 40 דקות בין הגעה של אוטובוסים אחרים. כשהגיעה
השעה המשוערת אורית צחקה עליי ואמרה: "נו, הנה, 13:53, האוטובוס הגיע!"
אחרי שתי דקות היא כבר קראה: "יו, אגד
מתקרב!"
נפנפנו לו בפראות כדי שלא יפספס אותנו בטעות,
ואני הרשיתי לעצמי להגיד לה: "חה!" כשהבחנתי במספר שזהר על הצג – 963.
האמת, הייתי די גאה בשיחוק הזה...
אז עלינו, שתי בהמות מיוזעות שהפרו את שלוות
הנוסעים המנומנמים שמילאו את האוטובוס בדרכם לירושלים. לאחר נסיעה מהירה ירדנו
בתחנה המרכזית בטבריה ופנינו היישר למקום הקבוע שלנו – הסניף הכשר של מקדונלד'ס.
טרפנו ארוחת נאגט'ס מוגדלת (שהפכה גם היא להרגל) ולקראת שלוש יצאנו לעבר התחנות.
על רצפת רציף מספר 3 שכבו שני בחורים על מזרן
כחול ענק; אחד מהם האזין למוזיקה באוזניות, והשני היה שקוע בשינה עמוקה, כאילו אין
מקום מתאים יותר לתפוס בו חרופ, אלא בתחנה המוזנחת והמסריחה הזאת. חתולה מפוספסת
הקיפה את השניים ורחרחה את הבחור הישן, בטח חושבת לעצמה: אפילו אני לא הייתי יורדת
לשפל כזה.
בשעה 15:00 עלינו ל-835, לנסיעה שהתבררה כאחת
ההזויות שנכחתי בהן בחיים. הנהג דיבר בצעקות אל נוסעים שחיכו בתחנות ואל הבת שלו
שישבה מאחוריו; במושב מאחורינו ישב הומו בחברת הכלב שלו, העונה לשם
"בילי", שלא הפסיק להתעטש במשך כל הנסיעה; וחייל במדים שחבש כובע צמר
מוזר הסתובב הלוך ושוב בחיפוש אחר מקום ישיבה.
בשלב כלשהו החליט הנהג שזה רעיון מצויין לתת
לבת שלו את המיקרופון, והיא התחילה לקריין את שמות התחנות במקום המערכת האוטומטית
שנותקה. מדי פעם היא גם הוליכה את הכלב הענק שלה במעבר כדי שייחלץ את עצמותיו.
אחר-כך היא חזרה לעמדת המדריך, והקפידה לבדוק האם המיקרופון עובד על ידי נשיפות
ודפיקות. לעתים היא תיבלה את קשקושיה בהצעות כגון לבוא וללטף את הכלב, ובשאלות כמו
"מישהו יורד בצומת כפר קרע?" שלא זכו למענה.
בקשות חוזרות ונישנות מצידם של כמה נוסעים
עצבניים לא גרמו לה לסתום את הפה, עד שקמה אישה אחת והעירה לה בתקיפות:
"המיקרופון עובד, עובד, תפסיקי בבקשה!" ואז קיבלנו שקט לאיזו שעה.
כלומר, חוץ מההומו שדיבר בטלפון בקול רם מדי והתלונן ש"בילי לא מוצא את
עצמו".
בשש בערב הגענו סוף סוף לתל-אביב, אחרי שלוש
שעות של בידור להמונים וסיימנו את היום בריצה לקו 37 שיוביל אותנו בחזרה הבייתה.
מקלחת, אוכל – ולישון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
