ערב יום השואה 2013 החזיר אותי לכיתה י"א,
עת הצטרפתי למשלחת התיכון לפולין.
כמו בכל שנה מאז, פתחתי את יומני המסע ואת
אלבום התמונות והבנתי כמה חשוב היה לבקר שם, ולו רק כדי לנסות ולהאמין. ולצלם.
ועם כל הסרטים, הספרים והעדויות – אין כמו מראה
עיניים.
21/3/2006
3 שעות וחצי של טיסת לילה אפופת ריח של אומלט.
שעה של המתנה בביקורת הדרכונים בנמל התעופה הקטן והמעפן בקטוביץ'. 6 שעות של נסיעה
מייגעת לעיר הבירה, ורשה.
לאחר כל תלאות הדרך מגיעים לבית הקברות היהודי
הגדול ביותר באירופה.
כשהגוף כואב מחוסר שינה וזועק במחאה כנגד הקור
המקומי, קשה להלך בשלג ולהתעניין באנשים מתים.
אבל מצבה אחת גורמת לי לפקוח לרווחה עיניים
טרוטות ולבהות בה במשך כמה דקות.
הספד קצר של ארבע שורות מנציח את השפה העברית
במלוא יופיה בלב העיר המנוכרת הזאת.
*****
22/3/2006
יושבים באוטובוס של המשלחת, כולם מצויים בשלב
כזה או אחר של נמנום, כמו בכל נסיעה. הנהג מאט, וקפיצה פתאומית מעוררת את כל
הישנים. אני מביטה החוצה מבעד לחלון ומגלה שהגענו למפגש עם מסילת רכבת.
אף אחד לא נזקק לקולו של המדריך שבקע מהרמקולים
כדי להבין אלו רכבות שעטו כאן לפני 60 שנה.
קפיצה נוספת, וגלגלי האוטובוס עוברים את המכשול
וממשיכים לדהור על הכביש, בדרך לטרבלינקה.
*****
מגיעים, מתעטפים בדגלים ומתחילים לצעוד. השביל
המושלג תחום משני צידיו במסדר צפוף של עצי יער גבוהים ודקיקי גזע. הוא מרוצף
באבנים מלבניות ענקיות, שבולטות מתוך השלג בשל צבען השחור.
250 מטרים של אנדרטה בצורת מסילת רכבת מובילים
לשום מקום. כאן התחנה טרבלינקה.
*****
23/3/2006
שלט קטן צמוד אל הדלת בכניסה לצריף ארוך. מקלחות
חיטוי. נכנסים פנימה בתחושת בחילה עזה. חדר ראשון: מספרות. חדר שני: מקלחות. כל קשר
ביניהן לבין חיטוי מקרי בהחלט. פעם לא הייתם רוצים שהמים הזורמים מהברז יהיו חמים.
חדר אחרון. קירות אבן, עליהם ניתן לזהות סימני שריטות של ציפורניים. בתקרה פעור פתח רחב מעץ, וסביבו מרוחים כתמים כחולים גדולים. ההוכחה.
משם יוצאים אל הכפור של מיידנק. אבל העיקר
שיוצאים.
*****
יוצאים החוצה לאחר טקס הזיכרון, שמונה מעלות
מתחת לאפס. אנחנו מדשדשים בתעלות בוץ החורצות את שכבת השלג העבה, קפואים כמו שלא
היינו מעולם ומייחלים להגיע לחמימות של האוטובוס.
צועדים באיטיות, ואני מסתובבת לאחור כדי להעיף
מבט נוסף במבנה שממנו יצאנו זה עתה.
צריף עץ כהה, בעל גג נמוך. ארובה צרה מזדקרת
גבוה אל השמיים הסגולים. שקיעה במיידנק.
*****
24/3/2006
רוקדים לצלילי שירים חסידיים. לפני רגע שתינו
כמה לגימות של ליקר שוקולד, ומאז הכל היסטוריה. הבנים שרים ומשתוללים במעגל, הבנות
מעודדות בצרחות את המורות שעולות על השולחן. בנות, ביקשתן זיווג טוב? – כן! יופי.
אתן יודעות שהליקר הזה הוא סגולה. – כן!
כולם מודים לאלוהים שלא ביקרנו כאן לפני שלושה ימים,
כשהשתגעו פה עשרת-אלפים חסידים בהילולה שלא הייתה מביישת
את מירון בל"ג בעומר. אני מתבאסת. יה, נשאר עוד ליקר?
בין מחנה אחד למשנהו, בין זוועה לזעזוע, אתנחתא
חסידית שמחה בקברו של ר' אלימלך מליז'אנסק.
*****
26/3/2006
מתבוננים בחלקת אדמה מגודרת, לא גדולה במיוחד,
מכוסה עלים יבשים. במרכז החלקה ניצבת אנדרטה גדולה עמוסה בנרות ובפרחים צבעוניים.
אנחנו מקיפים את הגדר הצבועה בכחול עז,
והבלונים שקשורים אליה משרים אווירה של מסיבת יום הולדת. גם הממתקים שהתבקשנו
להביא איתנו מוסיפים לתחושה המוזרה.
המדריך מורה לנו להניח את הממתקים על הקבר.
ילדים יעדיפו מקופלת וטעמי מאשר אבנים, הוא מסביר ומפעיל את הטייפ.
טקס זיכרון, המורה מקריאה טקסט לתוך המיקרופון.
אפשר לשמוע את הרעד בקול שלה שגורם לכל הנוכחים לפרוץ בבכי חסר מעצורים.
הטקס מסתיים, אבל הדמעות ממשיכות, וכך גם
המחשבות שלא עוצרות לרגע. הגעגועים הבייתה.
רגע לפני שעוזבים, האצבע שלי רועדת על לחצן הצילום,
כמו שלא רעדה האצבע על ההדק לפני ששילחה 800 ילדים יהודים למעמקי הבור הזה.
*****
27/3/2006
צועדים לאורך פסי רכבת, פעילות שהפכה להרגל
בשבוע האחרון. יחד איתנו פוסעת בדממה אישה זקנה עטופה בצעיפים. אלישבע שמה.
אנחנו מביטים סביב אל גדרות התיל שמקיפות את
השטח העצום, ונעצרים ליד מגדל שמירה עשוי עץ אפרפר, שהמילה 'רעוע' עושה עימו חסד.
ואז אלישבע פוצה את פיה.
פעם היינו כל כך פוחדים מהמגדל הזה ומהשומרים
שבתוכו, ועכשיו כשאני מסתכלת עליו שוב, אני יכולה להרוס אותו בבעיטה.
*****
עומדים בכניסה למוזיאון בזמן שהמדריך מדבר.
מצחיק לקרוא למפעל הרצח הגדול בהיסטוריה בשם 'מוזיאון'. המילה הזאת תמיד מעלה בי
אסוציאציות אומנותיות, תרבותיות, אנושיות. בפועל, התצוגות שמחכות לנו בביתנים
הרבים רחוקות שנות אור מכל סוג של התנהגות אנושית נורמלית.
אסור לצלם, אומר לנו המדריך, זאת ההנחיה מהנהלת
המוזיאון.
בטח. אסור לצלם, כמו שהעבודה אכן משחררת.
*****
"הבט משמיים וראה
כי היינו ללעג
וקלס בגויים
נחשבנו כצאן
לטבח יובל
להרוג ולאבד
ולמכה ולחרפה
ובכל זאת שמך
לא שכחנו
נא אל תשכחנו"
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
