בחודש האחרון, במהלכו הסתיימו הקייטנות ואנשים התרגלו
לאזעקות, התמלאה החנות בה אני עובדת בכמות כל כך רבה של ילדים ולקוחות מעצבנים, עד
שלא פעם התחשק לי לפתוח אריזה של מיקרופון ולצעוק בקול הכי אלון-בן-דוד שלי: צבע
אדום! וזה אפילו לא הדבר הכי מרושע שחשבתי לעשות.
בחופש הזה כל בלון שמתפוצץ גורר אחריו קריאות בהלה. כל
היום נשמעים בומים. אם היה לי שקל על כל פעם שאמרתי את המשפט: זה לא טיל או
יירוט, יש מעלינו חדר כושר והם כל הזמן מפילים משקולות.
אני כבר אדישה לקולות האלה, אך הלקוחות קופצים.
תגידי, שומעים פה את האזעקה בכלל??
- לא, אבל מודיעים בכריזה שיש אזעקת אמת וכולם נכנסים
למקלט פה בחוץ. עוד משפט
נפוץ, שהוא גם חתיכת שקר כי מה שבאמת אני צריכה לומר זה: כשיש אזעקת אמת כולם
נכנסים למסדרון המחניק של מחסני החנויות ומתבשמים מניחוחות חדר האשפה הסמוך.
באחת האזעקות בערב אנחנו מפנים את כל הלקוחות החוצה,
ואני נשארת בחנות ומתיישבת על הרצפה מאחורי דלפק הקופה וחושבת על האדריכל הגאון
שתכנן תקרת זכוכית לקניון. שלא נדבר על קיר הזכוכית הענק של ארומה ממול. מבחינתי
כל דבר עדיף על פני תא הגזים – סליחה, המרחב המוגן – הקרוב אלינו שממנו נשמעת צעקה
שממחישה היטב את המתרחש שם: אולי תתקדמו קצת פנימה?!
האזעקה האחרונה בדן 160 תופסת אותי בתחנת האוטובוס מול
הקניון, אחרי 10 דקות של המתנה. כן, בסדר הזה. אני צועדת יחד עם עוד כמעט 20
אנשים, רובם מהתחנה, לבניין הקרוב ובעוד הם נעצרים בחסות העמודים או בחדר המדרגות,
אני ממשיכה למקלט הפרטי; זו לא הפעם הראשונה שאני מחכה שם לאוטובוס ובמקומו מגיע
טיל, אז כבר מרגישה בת בית.
ארבע פקאצות היסטריות שדוהרות אחריי מדברות בקולי
קולות. דיירי הבניין לא יורדים הפעם, ולכן חושך מקדם את פנינו, הפולשים. אני
מדליקה את האור ופשוט מובילה עדר של אנשים למטה אל המקלט. אחת הפקאצות צורחת: איכס,
יש פה ג'וק מת על המדרגה!
אחרי שכולם נכנסים אני קולטת שאין אפילו דייר אחד
איתנו, ומתחילה לצחוק. בניין פרטי, מקלט מסודר עם בקבוק מים וקרקרים, ו-100%
מהנוכחים הם מזדנבים מהרחוב שחלקם (כלומר, אני) מתפלל שהאוטובוס לא יברח.
שלושה בומים והחוצה. אני מדלגת מעל גופת
ה"איכס-ג'וק-על-המדרגה" וכמעט מתחרשת מפקאצה חמישית שנתקעת לי בפרצוף
וצווחת לחברות שלה שהיא צילמה את היירוט. אותך לפיקוד העורף.
הפסקת אש (או: שקרכלשהו)
באחד הימים נכנסת לחנות אישה בהריון כל כך
מתקדם עד שאני מרגישה דחף לעטות כפפות אלסטיות, להביא כרית ומגבות ולהגיד: גברת,
זה קורה, את יכולה להתחיל ללחוץ.
אני חושבת על הסיפור שהיא תספר אחר כך: ואז
ירדו לי המים ליד המדף של הבובות. רציתי ללדת במטוס, במקום זה קיבלתי אספקת ברביות
לכל החיים בשביל הבן שלי.
3 בנות מתלהבות נכנסות לחנות. אחת מהן כנראה
בדיוק נפגשה עם השתיים האחרות, כי השיחה ביניהן נשמעת ככה:
מתלהבת 1: שיואו, ראיתי מקודם את ההוא
מרמזור!
מתלהבת 2 ו-3: שיואו, באמת? או מיי גאד!
מתלהבת 1: כן, ראיתי אותו ונגעתי בו ועכשיו
אני לא אתקלח שיואו!
מתלהבת 2: אפשר לגעת בך?
מתלהבת 1, 2 ו-3: צחקוקים מטומטמים.
עובדת בחנות מגלגלת עיניים 1: "ההוא
מרמזור" מסתובב די הרבה בקניון בזמן האחרון. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא
נכנס לקניון עם עגלת קניות של סבתות, בדרך לסופר. שיואו!
אין דבר יותר מעורר אימה מלקוחה שניגשת אלייך
ושואלת: יש לכם ספונג'ה במקרה?
ואז במקום לענות כן את מחזירה שאלה בטון
מפוחד: מה קרה?
ובשבריר השניה שעובר עד שמתקבלת תשובה את
מספיקה לדמיין תרחיש אימים שבו מככבת שלולית גדולה של הפרשות גוף מכל מיני סוגים.
ואחרי שמתקבלת התשובה את חושבת לעצמך: הממ
על מי אני אפיל את מלאכת הניקיון? מי הכי פחות ותיק מבין אלה שעובדים כרגע?
משפטים מלחיצים נוספים: הילד שלי מתפוצץ, איפה השירותים הכי
קרובים?
תגידי, כמה בלונים נחשבים לזר מכובד?
ולסיום, כינויים בהם נקראתי: מוכרת / דודה /
אישה / גברת / גיברת / מותק / חמודה / קופאית – שזה אומר סיכוי של 75% שתקבלו
אגרוף כשתפנו אליי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
