כל הדברים הקטנים, המטומטמים, חסרי המשמעות והמעצבנים
ביותר שישראלים מסוגלים לעשות.
אלה שאפשר להתחרפן מהם, אלה שכשאתה מספר לאחרים עליהם
הם אומרים לך: שאלה יהיו הצרות שלך, אבל כשזה קורה להם הם משתגעים לא
פחות ממך.
שבעה טיפוסים של קרציות
1. שכונה ללא תקווה
כולם מניחים שרחוב אצ"ל בתל אביב נקרא ע"ש
המחתרת היהודית, אך רק מי שנוסע בו תדיר יודע שאצ"ל זה ר"ת של: אני
צריך לעצור.
הדבר המטריד בתמונה הבאה אינו הכבשה הצהובה שממתינה
לחצות את הכביש, אלא העובדה שהאוטובוס ממנו צולמה התמונה נוסע בחציו על הנתיב
הנגדי.
מצד שני, לא מדובר במקרה נדיר ברחוב הזה, שם כל נהג
שלישי עוצר בחניה כפולה – כי הנהג הראשון מצא חניה והנהג השני זה אוטובוס מלא
אריתראים – ואז נגרם פקק תמידי של רבע שעה, וכל זה כי כבודו צריך לקנות פיתות.
קרציית-על יוצאת מבוסי עם לאפה מטפטפת.
2. דלת מוטרדת
כפתור "סגור דלת" במעלית הוא כזה ישראלי.
כולו זועק קוצר רוח וסבלנות פוקעת, בדיוק כמו אלה הלוחצים עליו, שאינם מעוניינים
בייסורים הכרוכים בהמתנה של 5 שניות עד שהדלת תיסגר בכוחות עצמה.
המבחן של הישראלי מגיע כשהוא נכנס למעלית ויודע שיש מישהו
במרחק-מה מאחוריו. אוהו איזו דילמה: אני אצא גדול ואחסום את הפתח עד שההוא יגיע,
או שאתנהג כסוציומט מוחלט ואסגור את הדלת בפרצופו המתנשף?
ישראלי ממוצע יחכה 2 שניות ואז ילחץ "סגור
דלת". זמן זה כסף, בנאדם.
כמו שאתם רואים, הדלת בעצמה מוטרדת מאותה סיבה.
3. עד מתי מסוף כורזין
נהגי מוניות עושים הרבה דברים מעצבנים, במיוחד כשהם
נמצאים בקרבת תחנות אוטובוס. אם זו מונית ריקה – הנהג נוסע על חמישה קמ"ש
וצופר לאנשים שמחכים בתחנה.
העצבים האמיתיים מגיעים כשאתם נוסעים באוטובוס שעומד
להיכנס למסוף, ובאמצע הנתיב שמיועד רק לאוטובוסים יורדת זקנה ממונית, והנהג ממשיך
לפטפט עם מוכר הפיצוציה הקרובה לקול הצפירות של האוטובוס מאחוריו. הישראלים האלה
גם כן, כל הזמן צופרים. תביא לי סיגריות.
4. נוווווווו
ישנם אנשים בעלי נטיה להיתקע בכניסה או ביציאה ממקומות
ציבוריים סגורים. יש להם זמן להתהלך באיטיות משוועת עם התיק בזווית כזו שאינה
מאפשרת לכם לבצע עקיפה.
בכל מקום אחר ומרווח יותר הם מתנהלים במהירות נורמלית,
אבל משהו בדלתות האוטומטיות או ברחבה הצרה של המדרגות הנעות משרה עליהם קיפאון ומדביק
לגבם אדם רותח המתאמץ לעשות צעדים גדולים במרווח קטן ועוקף לבסוף תוך כדי סינון
עצבני אוףףףףף.
5. רב-קרצ
שוב אוטובוס. מה לעשות, הקרציות נדבקות אליו כמו לכלב:
יש את הקרציה שבאה לשלם מצד שמאל, ואז נתקע בה מי שעמד
לפניה וכבר העביר רב-קו.
יש את הקרציה שאינה זקנה אך בכל זאת יורדת מהדלת
הקדמית.
יש את הקרציה שתוקעת עגלת תינוק באמצע המעבר.
יש את הקרציה שתוקעת עגלת שוק מלאה פטרוזיליה באמצע
המעבר.
יש את הקרציה שעומדת ליד הנהג במשך כל הנסיעה ומדברת
איתו.
יש את הקרציה שצורחת על הנהג שהוא לא עצר בתחנה למרות
שהיא לא צלצלה.
יש את הקרציה שצלצלה בתחנה הלא נכונה.
(על טיפוסים נוספים באוטובוס ניתן לקרוא פה.)
6. סופר יא סופר
אני עומד בתור לקופה בסופר. עשרות אנשים. כבר הנחתי את
כל המוצרים שלי על הסרט הנע ומשעמם לי. אני בוהה. זה שלפניי מסיים והקופאית מתחילה
להעביר את המוצרים שלי. אני עדיין בוהה.
מאה ארבעים ושבעים אגורות.
אה? מה? צריך לשלם כאילו? זה הפרוטוקול בסופר? אה. טוב.
אני עכשיו אשלח יד לתוך התיק. אפשפש בו קצת. איפה הארנק? הנה הוא. לא, זה הטלפון.
הנה, כן. אני אפתח את הארנק. יש לי אשראי, אבל למה לשלם באשראי אם אפשר לחלץ כמה
מטבעות מכל מיני חורים. ויש לי גם תווים! אהא! איזה יופי. מה זה? כרטיס הנחות?
הנה, בבקשה. מה לא בתוקף? טוב, נו. אז זה מאה בתווים, שני מטבעות של 10 שהיו בארנק,
שלושה מטבעות של 5 שהיו בתא קטן בתיק, חמישה מטבעות של שקל שהיו בכיס הקדמי עם
החור – בחיי, אני נשבע שהיה לי שם יותר – ושבעה מטבעות של 10 אגורות ששלפתי מאחורי
האוזן.
מאה ארבעים ושבעים אגורות, בבקשה.
עכשיו אתחיל לארוז לאיטי את המוצרים לתוך השקיות. אני
ארים ראש לרגע ואופתע לגלות תור של 15 איש אחריי שנועצים בי מבטים רושפים. אני לא
מבין איך תמיד יש תורים כאלה ארוכים בסופר.
7. ילדים מייבבים
לא נראה לי שצריך לפרט.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
