טיפוסים וריגושים שניתן למצוא במרכזי קניות הומים
אושר עד
הרשת החרדית נקראת כך כי מצד אחד, איזה אושר זה למצוא
רוזמרי וטורינו אחרי שהייתם בטוחים ששנות התשעים נקברו מזמן תחת שכבה כבדה ולא
אוורירית כלל של שוקולד פרה עם כל מיני תוספות משונות.
ומצד שני, אתם תשהו בסופר לעולמי עד כי רק אלוהים יעזור
לכם לצלוח את הקופה במהירות הגיונית.
אז אתם בוחרים בתור לקופה הקטנה הסמוכה ליציאה, מתוך
הנחה כי היא המתאימה ביותר לתואר "קופת אקספרס". אין שום שלט שמבהיר את
העניין, ואתם כבר שולפים את הטלפון כדי להודיע שלא תגיעו לארוחת הערב, אבל אז נעמד
מאחוריכם אדם עם לחם.
עכשיו אין לכם בעיה להמתין עד שהאדון עם העגלה המפוצצת
שלפניכם יסיים את ענייניו – העיקר שעוד מישהו שותף לפסיקה שלכם.
תלושים ב-H&M
איך בתור לתאי המדידה במחלקת הגברים אין אפילו גבר אחד,
ועל פניהן של כל הבנות שעומדות שם שפוכה אותה ארשת זחוחה של "קימבנתי את
המערכת".
ותמיד יצוץ איזה בחור תמהוני שיסרוק את התור ויזרוק
לחלל האוויר הערה תלושה בנוסח: מה, גם פה נשים? זה לא בסדר!
אבודים בסנטר
אין הבעת פנים אבודה יותר מזו המופיעה על פניהם של
אנשים שמנסים להתמצא בדיזנגוף סנטר. תמיד זה נראה לי כאילו תמליל המחשבות שלהם
באותו רגע נשמע בערך ככה:
איפה אני? לאן הגעתי? באיזה צד אני, A או B? זה הצד של השערים
הזוגיים או האי-זוגיים? הצד של סניפי הרשתות המוכרות, או שמא הצד של החנויות
ההזויות של השדים והקעקועים?... הו, הנה TNT. אז אני בצד של הנורמלים, בקומה –
רגע, יש פה מדרגות. ומאחור יש מדרגות נעות. והן לא מובילות לאותה קומה. ואם אני
הולך לאורך שורת החנויות אז אני עולה. או יורד. ותיזהר שלא תעבור צד בטעות. וכמה
סניפים של צומת ספרים יש פה, לעזאזל?!
הצחנה המרכזית
לא ברור איך המפלצת האדומה הזאת עדיין ניצבת על קומותיה
המרובות והמיותרות מדי, כשבבסיסה מרקיבה כבר שנים רבות אוכלוסיה מהסוג שלא תרצו
לפגוש אף פעם.
נדמה כאילו קומות 1 עד 5 נמצאות שם רק כדי לאפשר את
כביש רכבת ההרים שמוביל את האוטובוסים למרומי קומה 7, שבה נמצא תא השירותים היחיד
במקום שעדיין לא התרחש בו אונס.
זה המקום שבו גם אם תלכו עם שוקר חשמלי וגז פלפל, השוקר
ישקשק מפחד והתרסיס יבכה שתחזירו אותו הביתה.
עד שמגיעים לקומה 6, ובקומה 6 הכל נפלא, והשווארמה של
פיני עדיין שם ועדיין טעימה, והנוכחות של הצבא שם היא משהו כמו 90% תפוסה אז אתם
מרגישים בטוחים.
אך הסיבה שאני אוהבת את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב
(חדשה יחסית למה בדיוק? לתחנה הישנה?) היא שממנה אפשר לנסוע רחוק.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
