טיפוסים

קוראים לי בשכונה כלבת המשחקים

כל מי שבא אלי אני הופכת לשרצים

רצה כבר שמועה בשדרות של תל אביב

שבלקוחות אני נוקמת כתחביב!

1. מישהי משלמת בשטר של 200 על מוצר שעולה 9.90, ופוטרת את בקשתך לכסף קטן במשפט: הממ, אני מעדיפה לפרוט.

מתחביביי: לפרוט את השטר שלה לשתי מאיות במשך 3 דקות – שכחתי לרגע את הקוד לכספת, מה לעשות? – ואז לפתוח את הקופה ולארגן לה את 90 השקלים הכי מחרידים שהיא ציפתה להם, עם המון מטבעות כבדים של 5 וכמה חצאי שקלים. האמת שיש די הרבה שטרות של 20, אבל אני מעדיפה לפרוט. הממ.

2. הורה יושב על הרצפה ומשחק בטלפון, בזמן שילדיו מתרוצצים ומחריבים את החנות.

מתחביביי: לעמוד לידו ולהגיד בקול רם לאחד העובדים: היית פה לפני יומיים כשהקיא פה ילד ארוחת צהריים שלמה ובדיוק נגמר לנו חומר הניקוי?

3. נכון כשאתם לוקחים מוצר מהמדף, אף פעם לא תקחו את הראשון אלא את השני, ואם זה מוצר שעובד על סוללות וכל מהותו היא רעש בלתי נסבל – אתם תדחפו יד ותשלפו את האחרון בשורה שלא ניסו אותו?

מתחביביי: לרוקן את המדף כשמגיעה סחורה חדשה ולארגן את השורה החל מהחזית באופן הבא: חדש, ישן, ישן, חדש, חדש, ישן.

4. לקוחה מתנחלת בחנות ומתלוננת על הקור (להיט חדש לחתונות אשכנזיות?). היא מבקשת להנמיך את המזגן.

מתחביביי: להגיד אין בעיה! וללחוץ על הכפתור שמשמיע ביפ ומוריד עוד מעלה.

5. מישהו מכדרר על העצבים במשך חצי שעה, ואז מחליט לקנות את הכדור ומתלונן שחסר בו אוויר.

מתחביביי: להגיד תביא, אני אוסיף לו קצת אוויר, לקחת את הכדור, להיכנס למחסן, לעמוד ליד הקומפרסור, להרהר בשאלות קיומיות והאם מותר להרביץ ללקוחות שמצדיקים זאת, ואז לצאת עם הכדור, להושיט אותו למכדרר ולצפות בו נותן לו מעיכה ואומר או, תודה, עכשיו אפשר לשחק! 

אני יודעת שהשיער שלי זקוק לתספורת כשאני נמצאת בשירותים והוא מלטף את האסלה כמאיים לצלול פנימה.

אז הלכתי למספרה השכונתית. לספרית הייתה דלקת ריאות והיא קיבלה את פניי בעיניים טרוטות ומסיכה על הפרצוף. חוץ ממני ישבה שם מישהי באמצע צביעה ומאותו רגע כל השיחות נסבו סביב נושא אחד: יו-זהבה-איך-את-נראית-כפרה-כן-אני-נורא-ואיום-מותק.

התיישבתי במאורת החיידקים וחיכיתי שזהבה תגמור לאכול. היא לקחה אנטיביוטיקה וחייבת להכניס משהו לבטן, אחרי שבבוקר היא הקיאה את הכדור. נחמד לשמוע.

"אני מצטערת שאני ככה עם מסיכה, זה לא מפריע לך?"

לא!

והיא סיפרה לצבועה על בעלה שנדבק ממנה ויושב בבית מסכן ולוקח אופטלגין כמו סוכריות. ושהיא הזמינה רופא הביתה. וכמעט התעלפה. וכל שתי דקות הייתה עוצרת, מורידה את המסיכה, נתקפת סדרת שיעולים ומקנחת את האף בקול תרועה.

"את רוצה שאכין לך תה, כפרה?"

התספורת לקחה 10 דקות. הפן לקח שעה ורבע. במהלכו הרגשתי כאילו נצלה לי המוח, ופעם אחת חטפתי משב של אוויר רותח ישר לעין. זהבה עברה חמש פעמים על השיער המלא והמזורגג שלי עד שיצא פן מושלם.

מה לא עושים בשביל בת-מצווש של האחיינית.

***

שלושים ילדות בנות 12 מחוללות בריקוד חסר קוארדינציה ומלא צרחות. רגע לפני כן הן גילו את מכונת האספרסו, ומאז הכל היסטוריה.

אחיינית בשמלה לבנה נעקרת ממקום למקום ע"י חברה אחרת בכל פעם כמו הייתה בובה תלושת זרועות במוקד של ריב המוני. בשלב מסויים, בטח בשיא השפעת הקפאין, הן מושיבות אותה על כיסא ומטיסות אותה על הרצפה החלקה בסוג של רכבת רוחות שעדיף לשמור ממנה מרחק. בשלב הקינוחים אני רואה אחת מהן לוקחת כוסית עם מוס שוקולד, בולעת אותה כמו שוט של טקילה ומקפצת חזרה לריקודים.

זו חברות אמת.

***

10 בלילה, עומדות להן חמש בנות על המדרכה עם הגב אל הכביש ומצלמות סלפי.

חושך מצרים, וגם אם היה אור זה לא שנשקף משם נוף בראשית עוצר נשימה. אלא אם כן כביש צפוף ותחנת אוטובוס עמוסה וגדר אפורה מברזל שמקיפה את בית הספר הסמוך נחשבים בעיני מישהו כפלא בריאה.

עם קצת מזל יעבור אוטובוס מואר ואז אולי תצא להן תמונה סבירה, ורק אז אולי הן יפסיקו לצווח "עוד אחת, לא יצא טוב." אחרי שתי דקות כולן יעשו לייק לתמונה המעפנה עם הכיתוב: עם היפות שלי בתחנה מחכות לאוטובוס שיחזיר אותנו למציאות.

***

כשאת מושיטה לילד בן 10 עודף של 10 אגורות, והוא מחזיר לך את המטבע באומרו: "לא צריך, זה בשבילך, טיפ ממני" כאילו את הזונה שלו, את יודעת שבטח הוא מדבר ככה גם אל הבנות בכיתה שלו ובעוד שנתיים תקראי עליו בעיתון; אמא שלו תייבב "הכל שקרים, יש לי בן מקסים שלא מסוגל לפגוע בזבוב", והאבא יתקוף ויגיד "הילדה הזאת פיתתה אותו, הוא הקורבן כאן."

***

ואז נכנסה לחנות בואש ממין נקבה. היא הריחה כמו גופה רקובה שפיזרו עליה כורכום והשליכו אותה לתעלת ביוב בכפר נידח בהודו. צחנה שלא תיאמן.

עשיתי לה חשבון והשתדלתי לא לדבר. בשניות הספורות בהן נאלצתי לנשום, כמעט הקאתי.

ברגע לכתה המבורך ריססנו את הקופה עם הבושם של קיטי בניסיון לזרז את התנדפות הסירחון שנותר באזור גם בהיעדרה. לו יכולתי הייתי מתיזה כמה טיפות ישירות לנחיריים, כי הארומה המבאישה דבקה בתוכם וסירבה להרפות ממני במשך דקות ארוכות.

***

אחח... היה כיף להוציא הכל סוף סוף.

כלומר, אני נקבה, וזה יום ההולדת שלי, אבל בכך מסתכם הקשר בין שני הביטויים.

יום זה זכר, אז למה אנשים ממשיכים לומר: הייתה אתמול יום הולדת?

ואם כבר מדברים על זה, 'עוגה עוגה עוגה' אינו שיר יום הולדת. עוגה זה לעוג – לחוג במעגל – ולא לזלול עוגה, יא שמנים.

תהיות קטנוניות נוספות:

למה כל שיחות הטלפון בין אחי הגדול לאימא שלי נשמעות אותו הדבר? הוא שואל, היא עונה, ולפי התשובות שלה אפשר לנחש את השאלות.

הלו. בסדר. פתיתים ועוף. בארבע. ביי.

למה אסור לשתות מים אחרי אבטיח? למה אסור להיכנס לים אחרי אבטיח? למה אבטיח קשור בכל כך הרבה דברים שאסור לעשות? כולה אבטיח!

מתי תחזור התקופה שבה המחשבה הראשונה שתעלה לי לראש לשמע המילה 'אריתריאה' היא – רגע, המילה הזאת בכלל לא הוזכרה בתקופה ההיא. יש כל כך הרבה מדינות אחרות באות א'. יש כל כך הרבה מדינות אחרות, נקודה. רמת אביב ג', למשל.

מתי אנשים יפסיקו לפתוח מוצרים בחנות בתירוץ השחוק של אני לא רוצה לקנות חתול בשק – כאילו זה הפתגם היחיד בעברית?

האם מישהו שנקבר בקומות בבית עלמין ירקון צריך לשלם ועד בית? ומה לגבי חובבי הבדיחות השחורות? הם ייקברו בפנטהאוז עם הנוף הפסטורלי לראש העין?

למה גם הכופרים הגדולים ביותר צווחים אלוהים!!! כשהם ניצבים מול סכנה?

למה תכניות הילדים של היום אינן מכילות יותר דיאלוגים כמו זה שלהלן (מתוך 'רחוב סומסום'):

- שלום בנץ.

- כן, שלום אריק.

- תגיד, אתה רוצה לשחק איתי?

- ממ? לא, אני קורא עכשיו, אריק.

- אבל אתה לא מתכוון לקרוא כל היום, בנץ.

- כן.

- אני יודע שלקרוא זה מעניין, ולקרוא זה נהדר וגם חשוב מאוד וכל זה. אבל בנץ, צריך גם להתנועע ולהתעמל!

- כן אני יודע, עכשיו אני לא רוצה להתעמל. עכשיו אני רוצה לקרוא, בסדר?

- בסדר בנץ. אבל אה... אין לך ברירה. אתה זה. אתה זה. בנץ הוא זה.

- מה?

- אתה זה, בנץ.

- מה ז'תומרת אני זה?

- אתה מבין, זה המשחק. אני נגעתי בך, ואתה זה עד שתיגע במישהו אחר.

- לא לא, אני לא משחק עכשיו, אני קורא, אריק. ואני לא... זה.

- בסדר. אבל בנץ הוא זה. חחחח...

- אריק, אני...

- בנץ הוא זה! חחחח... בנץ הוא זה! אתה ז –

- אהה! תפסתי אותך!

- לא נכון!

- לאן אתה בורח?

- לא תפסת אותי!

- אני אשיג אותך. תפסתי אותך!

- לא נגעת בי!

- איפה אתה, אריק?

- אההיי!

- זהו.

- תפסת אותי, בנץ.

- נגעתי בך.

- טוב מאוד, הצלחת.

- עכשיו אתה זה.

- נכון.

- עכשיו אתה זה. נההה...

- אתה צודק...

- נההה...

- אני זה, בנץ.

- כן. עכשיו אני יכול לקרוא את הספר בשקט.

- זה לא היה נחמד, אה? נכון שזה נפלא להתנועע קצת?

- כן. נפלא, כן.

- אתה לא שמח ששיחקת איתי?

- כן כן.

- טוב מאוד. מפני ש... אתה שוב זה, בנץ. חחחח... תפוס אותי! 

אני כזאת בנץ.