טיפוסים

הטור שלי כפי שפורסם באתר: http://www.kick.co.il/article/4410

מאז שאני זוכרת את עצמי, ימי חמישי היו צבועים בצהוב.

הייתי הילדה הקטנה שמתעקשת להישאר ערה כדי לקחת חלק במסורת השבועית של המשפחה – להתקבץ בסלון מול ערוץ 1 עם קערת פיצוחים וגרון מחומם.

אחי הגדול היה צועק על השופטים, אחותי הייתה מחקה את הפרשנים, אבא היה משחרר מדי פעם משפט כמו "מכזה מרחק זה ארבע נקודות" ואמא השתדלה שלא להירדם.

גדלתי בבית שבו חמישי בערב = מכבי.

בשנתיים האחרונות נוספה כוכבית לצד המשוואה הזאת. המסורת של ימי חמישי צהובים נפגמה על ידי החלטת פיב"א לקיים משחקי יורוליג גם בימי שישי, עת מסורת אחרת, עתיקה הרבה יותר, נכנסת לתוקף.

בהתחלה היו"ר הכל יכול שמעון מזרחי הבטיח שמכבי תל אביב תמשיך לשחק אך ורק בימי חמישי. מאוחר יותר צומצמה ההבטחה למשחקי הבית בלבד, והאוהדים הדתיים ושומרי המסורת, שחלקם בעלי מנויים ומלווים את הקבוצה שנים רבות, התבשרו שבהחלט ייתכנו כמה ערבי שבת בהם ייאלצו לחדד אוזניים למשמע זעקות שמחה או אכזבה מהשכנים. כי מכבי תשחק והם יהיו עסוקים בזמירות שבת, כשבשלב מסויים ובאופן בלתי נמנע, ייזרק לאוויר המשפט: "בטוח נפסיד, אתה יודע למה? – כי משחקים בשבת!"

השנה כולם מדברים על היעדר הצביון הישראלי במכבי. דגל ישראל המתנוסס על גופיות השחקנים אינו מייצג לדעתי רק את הישראליות. הוא מייצג גם את היהדות, ושחקנים יהודים יש למכבי בשפע. אך מסורת יהודית – אין.

מאז ימי פיני גרשון העליזים, כאשר שמו של הרב גלויברמן הוזכר יותר פעמים מאנתוני פארקר, הפכה מכבי מהקבוצה של המדינה שזוכה לנס כמעט בכל שבוע, לקבוצה שאלוהים חושב פעמיים לפני שהוא נוגע בה. מספיק לשמוע את תגובות השחקנים והצוות המקצועי אחרי "נס ז'לגיריס" כדי להבין מי באמת היה השחקן המצטיין באותו משחק. פארקר דיבר על ארץ הקודש, שארפ הסביר על אמונה והמקובל גרשון הטיח בשדר רמי ויץ: "נו, יש אלוהים, או אין אלוהים?" לפני שפצח בנאום ארוך על גדולתו של בורא עולם.

לפני שנתיים וחצי, לקראת הפיינל פור בברצלונה, שמעון מזרחי הפך עולמות כדי שמכבי לא תשחק בערב יום הזיכרון. הוא התווכח עם גופי שידור, התערב ושינה את סידורי האבטחה של משטרת ברצלונה ולקינוח איים שמכבי לא תופיע לגמר אם שעת פתיחת המשחק לא תוקדם לצהריים.

כל זה התרחש לפני משחקי חצי הגמר. וחצי הגמר התקיים מתי? בשישי בערב, כמו בכל פיינל פור אליו העפילה מכבי (מלבד זה הנערך בישראל כמובן).

למה דון שמעון לא נלחם ככה עבור השבת ובעיקר עבור הקהל המסורתי? אם הצליח להוריד את כל אירופה לרגליו ולשנות את מועד הגמר, מה זה בשבילו שניים-שלושה משחקים רגילים בשנה?

אז היום יום חמישי, אבל מכבי תל אביב תשחק מחר ברוסיה נגד קובאן. כולי תקווה שהשכנים מלמעלה, שבכל ערב שבת קולות הטלוויזיה שלהם מהדהדים למרחוק, לא יחרגו מהמסורת ויצפו בערוץ 10.

מצד שני, הם רוסים, אז אולי לא כדאי לסמוך יותר מדי על זעקות השמחה שלהם.

http://www.kick.co.il/article/4410

לכבוד טורניר ווימבלדון המתרגש עלינו, שישה טיפוסים של חובבי טניס:

1. לילה. הבית חשוך, ורק האור המרצד של המסך מאיר את האדם המעורפל שיושב ובוהה בשתי דמויות שחובטות כדור ירוק אחת על השניה.

עיניו כואבות והוא מרגיש בחילה קלה לאחר שינה קצרה של שעתיים וחצי, שהסתיימה בקול תרועת השעון המעורר.

שתיים בלילה. עוד יום של חול באוסטרליה ובארצות-הברית.

אז אם הסיטואציה הזו מוכרת לכם, אם אתם מסוגלים לרבוץ שבועות על הספה ולעקוב אחר כל טורניר, ואם אתם משנים משמרות / מבריזים / צופים בסתר בעבודה כדי לא לפספס גמרים – כנראה שאתם המכורים.

2. קיץ תל-אביבי. אחת בצהריים. מושבי בטון מחוספסים צורבים את הישבן, זיעה ניגרת בטפטופים בלתי פוסקים מכל מיני מקומות שלא ידעתם שאפשר להזיע מהם, והשמש מטגנת כל פיסת עור חשופה, כולל תנוכי האוזניים, במשך שש שעות רצופות.

גלונים של מים נערים לתוך גופו של האדם הצלוי שקופץ עם כל ווינר של הטניסאי הישראלי ושואג משמחה לאחר כל שגיאה כפולה של היריב.

אחת-עשרה בלילה. עוד יום הסתיים בגביע דייוויס ברמת-השרון.

מוצאי-שבת. אמצע הלילה. האדם הבוהה מהסעיף הראשון, כעת עירני לגמרי, מביט במסך המחשב שמפוצל לשלושה חלקים: לוח תוצאות של אליפות ארצות-הברית הפתוחה, צ'ט של פורום טניס ושידור של מרתון נשים ביורוספורט.

דרמה אדירה מתרחשת בסיבוב השלישי במגרש המרכזי במשחק בין הטניסאית הישראלית לבין יריבתה הצ'כית, והצופים בישראל מצפים לשידור המובטח – לאחר המרתון.

בעוד כמה רצות מתעלפות, מקיאות ועושות עוד כל מיני דברים שתמיד נחמד לראות בשידור חי, הצ'ט בפורום גועש ומתמלא קללות על יורוספורט ותהיות באיזה מקום נמצאת כרגע נילי אברמסקי שלנו. במרתון.

ואז, בחמש בבוקר, עם ציוץ הציפורים, לאחר שאחרונת הרצות התמוטטה לה אל מעבר לקו הסיום, עוברים לשדר את המערכה השלישית שגורמת לכל מי שנותר ער ובהה עד אז בלוח תוצאות דיגיטלי, לדעת שהיה שווה את זה. היה שווה לראות את הניצחון, ללכת לישון עם פרץ אדרנלין ולקום לעבודה סהרוריים לאחר שעה בלבד.

אז אם הסיטואציות הללו מוכרות לכם, אם אתם מכירים חורים כמו טשקנט, זלין ורעננה ואם לעולם לא תעודדו טניסאי שמשחק מול ישראלי גם אם אתם סוגדים לו (ע"ע) – כנראה שאתם הפטריוטים.

3. טניסאית מעקמת את הקרסול באופן שגורם להגבלת הסרטון שיופץ אחר-כך לגיל מסויים מפאת תמונות קשות. בעוד היא צורחת, בוכה ומתפתלת על הקרקע, יושב לו אדם מרחוק ומנענע בראשו בחוסר אמון.

הפקפוק שלו גובר כשטניסאי אחר מתנהל בכבדות ומתאמץ לקחת נשימה עמוקה. כמה כדורים מסדרים את העניין כעבור חצי שעה, אבל עבור הספקן לא היה זה אלא ניסיון בלתי ספורטיבי להוציא מריכוז את יריבו המוביל עליו.

אז אם הסיטואציה הזו מוכרת לכם ואם אתם חושבים שהכל הצגות, כנראה שאתם הבמאים.

4. אדם יושב וצופה במשחק בין הטניסאי האהוב עליו לבין שחקן שמדורג מאה מקומות מתחתיו. אין כמו שחיטה כשרה לאור יום, גם כשבמקביל מתקיימים מפגשים מעניינים בהרבה.

כל האהבה שלו לטניס מתנקזת לאליל שלו שבלעדיו חייו אינם חיים.

בכל שיחה על טניס הוא מצליח איכשהו לדחוף את שמו של האליל ומגן עליו בכל ויכוח, כאילו ציפור הנפש לא תשרוד בלי ההגנה שלו.

הוא לא הגדול בהיסטוריה? – אחח. מסומם? – איה! לא באמת פצוע? אאוץ'.

כאבי לב, דופק מהיר, תחושת חוסר אונים ודיכאון לאחר הפסד מפתיע – הכל מנת חלקם של הסוגדים.

5. ווימבלדון. אדם צופה בשידור בטלוויזיה. הוא מגלגל עיניים לעתים תכופות, אפו עקום תמידית ואצבעו מרחפת מעל מקש ה-MUTE בשלט. כל טעות של השדרן מקפיצה אותו, כל הערה סקסיסטית גורמת לו לתהות בקול "נו מה יהיה עם הצורף הזה?" וכל אזכור מלוקק של פדרר גורם לו לרפלקס הקאה.

גם בעיתון הוא אינו מוצא נחת, שכן כתבי הטניס שם קשקשו משהו רווי טעויות על הטורניר, רגע אחרי שסיימו לדווח מאימון הבכורה של מכבי נתניה.

את זמנו הפנוי מעביר בתלונות חוזרות ונישנות אודות איכות תקשורת הטניס בישראל בפני כל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע.

אז אם הסיטואציה הזו מוכרת לכן, כנראה שאתם המבקרים.

6. ערב. מרכז הטניס ביד-אליהו. אדם לבוש נייקי מכף רגל ועד ראש עומד מאחורי קו הבסיס ומתכונן להגיש כאילו הולך לצאת לו כדור מתותח.

הוא מזיע כמו חמור וקולט בזווית העין חרק מטייל על המשטח. הציפורים שחולפות גבוה מעליו מזכירות לו את הימים בהם רק התחיל ללמוד לשחק. שלוש-ארבע חבטות, והוא צועק

"come on!" ומרגיש כמו לייטון יואיט.

קריאה לא ברורה נשמעת בכריזה, מתוכה מבינים רק את המילה "אורות". דקה לאחר מכן – בום! – כל הזרקורים במתחם כבים ושמים סוף למשחק האפי שהתנהל שם.

אז אם הסיטואציה הזו מוכרת לכם, כנראה שאתם השחקנים.

ויש גם את: הנוסטלגי ומחבטי העץ שלו; המתמצא שמנהל דיונים מרתקים על גידי לוקסילון (לא, זה לא שם של בנאדם); הסטטיסטיקאי שיודע בעל-פה את כל נתוני הראש-בראש וישלוף בשניה מי זכה באוסטרליה בשנת 94' (תודה ל- avi13885); וזאת שכותבת פוסטים על טניס במקום לצפות בטניס ביום החופשי היחיד שלה השבוע :)

הטור שלי כפי שפורסם באתר: http://www.kick.co.il/article/4428

בתור אחת שגדלה על ימי חמישי בערב עם מכבי בטלוויזיה, ושעד היום שורץ בה (שלא לומר, השתלט) החיידק התחרותי שלא שבע אף פעם מספורט, נראה לי ברור ואפילו הכרחי לכתוב על הנושא (וכנראה שזו לא תהיה הפעם האחרונה).

אה, ויש מצב שזה קשור גם לעובדה שהאולימפיאדה עתידה להתחיל בעוד ימים ספורים...

הרשימה מנוסחת בלשון זכר מטעמי נוחות ולא שוביניזם

(חוץ מהטיפוס השביעי שנוסף ברגע האחרון עקב לחצים חיצוניים ומתוך חוסר הזדהות מוחלט מצידי...).

טיפוסים שניתן למצוא בסלון בעת צפיה משותפת בספורט

1. הפטריוט

ישראלים עושים לו את זה. אירועי ספורט ללא מעורבות ישראלית או יהודית אינם בשבילו, ולכן הוא צופה בעיקר באולימפיאדות ובמשחקי נבחרות ישראל (ובאירוויזיון, אבל זה כבר עניין אחר...).

הפטריוט אוהב להכריז ש"העולם כולו נגדנו", נוהג לזקוף לזכותו כל הצלחה ישראלית בגולה ושר בדמעות את "התקווה" כאשר איזשהו עילוי ישראלי יחיד במינו מצליח לעמוד על המקום הראשון בפודיום.

משפט שתשמעו ממנו יותר מפעם אחת: "נראה להם מה זה, לאנטישמים האלה!"

2. הטרמפיסט

הצלחה עושה לו את זה. עיתות משבר אינן בשבילו, ולכן הוא מחליף אהדה בתדירות גבוהה.

הטרמפיסט אוהב להיות חלק מהעדר, נוהג ליפול עליכם בימי חמישי בערב כי הוא "אוהד מכבי, אבל רק ביורוליג" ומסוגל להפציע לשם כך עם חולצה אדומה.

משפט שתשמעו ממנו יותר מפעם אחת: "יאללה פדרר!"

3. המנקר

כרית עושה לו את זה. אירועי ספורט הנערכים בשעה מאוחרת אינם בשבילו, ולכן הוא נוטה להתעצבן לעיתים קרובות.

המנקר אוהב להתרווח מול המסך עם כרית ושמיכה, נוהג להכריז שהיום הוא ישן צהריים ולכן אין שום סיכוי שיירדם, וככל שעוברות הדקות הוא נמרח על הספה יותר ויותר עד שאפו מגיע כמעט לאותו מפלס של ברכיו.

משפט שתשמעו ממנו יותר מפעם אחת: "חררר..."

4. המפצח

גרעינים שחורים עושים לו את זה. צפיה בספורט נטולת צלחת פיצוחים מרכזית אינה בשבילו, ולכן הוא לקוח קבוע בפיצוציות.

המפצח אוהב לפצח כל דבר קלוי בקצב מטורף של מגרסה, נוהג לנבוח הוראות אל המסך ולהתיז קליפות תוך כדי, ובסוף הערב חולצתו נראית כמו לאחר שואה גרעינית (תרתי משמע...).

משפט שתשמעו ממנו יותר מפעם אחת: "יש קשיו?"

5. המהמר

טבלאות סימון עושות לו את זה. אהדה שלא למטרת רווח אינה בשבילו, ולכן הוא משנה את העדפותיו הספורטיביות בהתאם להימוריו.

המהמר אוהב להשקיע את כספו בדברים הזויים כגון: "כמה פעמים ימשוך רפא נדאל בתחתוניו לפני הגשה?", נוהג לצפות במשחקים זניחים שלא מעניינים אף אחד ומפגין התמצאות מרשימה בנבכי הליגה ההולנדית השלישית בכדורגל נערות.

משפט שתשמעו ממנו יותר מפעם אחת: "עוד שתי קרנות אני מרוויח 300 שקל!"

6. המנחס

סטטיסטיקה עושה לו את זה. אירועי ספורט סטטיים וחסרי תפניות אינם בשבילו, ולכן הוא צופה בעיקר בענפי ספורט מרובי קטגוריות הניתנות לניחוס (כדורסל למשל).

המנחס אוהב להרגיש חכם ויודע-כל, נוהג להשמיע את הגיגיו בעיתוי הגרוע ביותר וסופג את מירב ההשתקות בערב צפיה משותף.

משפט שתשמעו ממנו יותר מפעם אחת: "יש לו 10 מ-10 מהקו."

7. הקלישאה הנשית

טוב, במקרה הזה, אני אתן לסרטון הבא לדבר:

מאמי, למה ברזיל לא ביורו?

ויש גם את המדכא, טיפוס שמטרתו היחידה היא לעצבן כשגם ככה כולם כבר עצבניים ("טוב, הם לא יחזרו מזה, אני הולך לישון"); יש את המאמין, ששואב תקווה גם בפיגור 30 נקודות/ארבעה שערים/שתי מערכות ("אני אופטימי, מכבי מנצחת"); יש את הסבא הנוסטלגי שחי עדיין בשנות השמונים, במקרה הטוב ("מתי ארואסטי נכנס?"); יש את המקלל בעל אוצר המילים הציורי (שכל משפט שני שלו מתחיל במילים: "יא חתיכת..."); וסביר להניח שהרשימה עוד ארוכה...

http://www.kick.co.il/article/4428