טיפוסים

כל הדברים הקטנים, המטומטמים, חסרי המשמעות והמעצבנים ביותר שישראלים מסוגלים לעשות.

אלה שאפשר להתחרפן מהם, אלה שכשאתה מספר לאחרים עליהם הם אומרים לך: שאלה יהיו הצרות שלך, אבל כשזה קורה להם הם משתגעים לא פחות ממך.

שבעה טיפוסים של קרציות

1. שכונה ללא תקווה

כולם מניחים שרחוב אצ"ל בתל אביב נקרא ע"ש המחתרת היהודית, אך רק מי שנוסע בו תדיר יודע שאצ"ל זה ר"ת של: אני צריך לעצור.

הדבר המטריד בתמונה הבאה אינו הכבשה הצהובה שממתינה לחצות את הכביש, אלא העובדה שהאוטובוס ממנו צולמה התמונה נוסע בחציו על הנתיב הנגדי.

מצד שני, לא מדובר במקרה נדיר ברחוב הזה, שם כל נהג שלישי עוצר בחניה כפולה – כי הנהג הראשון מצא חניה והנהג השני זה אוטובוס מלא אריתראים – ואז נגרם פקק תמידי של רבע שעה, וכל זה כי כבודו צריך לקנות פיתות. קרציית-על יוצאת מבוסי עם לאפה מטפטפת.

2. דלת מוטרדת

כפתור "סגור דלת" במעלית הוא כזה ישראלי. כולו זועק קוצר רוח וסבלנות פוקעת, בדיוק כמו אלה הלוחצים עליו, שאינם מעוניינים בייסורים הכרוכים בהמתנה של 5 שניות עד שהדלת תיסגר בכוחות עצמה.

המבחן של הישראלי מגיע כשהוא נכנס למעלית ויודע שיש מישהו במרחק-מה מאחוריו. אוהו איזו דילמה: אני אצא גדול ואחסום את הפתח עד שההוא יגיע, או שאתנהג כסוציומט מוחלט ואסגור את הדלת בפרצופו המתנשף?

ישראלי ממוצע יחכה 2 שניות ואז ילחץ "סגור דלת". זמן זה כסף, בנאדם.

כמו שאתם רואים, הדלת בעצמה מוטרדת מאותה סיבה.

3. עד מתי מסוף כורזין

נהגי מוניות עושים הרבה דברים מעצבנים, במיוחד כשהם נמצאים בקרבת תחנות אוטובוס. אם זו מונית ריקה – הנהג נוסע על חמישה קמ"ש וצופר לאנשים שמחכים בתחנה.

העצבים האמיתיים מגיעים כשאתם נוסעים באוטובוס שעומד להיכנס למסוף, ובאמצע הנתיב שמיועד רק לאוטובוסים יורדת זקנה ממונית, והנהג ממשיך לפטפט עם מוכר הפיצוציה הקרובה לקול הצפירות של האוטובוס מאחוריו. הישראלים האלה גם כן, כל הזמן צופרים. תביא לי סיגריות.

4. נוווווווו

ישנם אנשים בעלי נטיה להיתקע בכניסה או ביציאה ממקומות ציבוריים סגורים. יש להם זמן להתהלך באיטיות משוועת עם התיק בזווית כזו שאינה מאפשרת לכם לבצע עקיפה.

בכל מקום אחר ומרווח יותר הם מתנהלים במהירות נורמלית, אבל משהו בדלתות האוטומטיות או ברחבה הצרה של המדרגות הנעות משרה עליהם קיפאון ומדביק לגבם אדם רותח המתאמץ לעשות צעדים גדולים במרווח קטן ועוקף לבסוף תוך כדי סינון עצבני אוףףףףף.

5. רב-קרצ

שוב אוטובוס. מה לעשות, הקרציות נדבקות אליו כמו לכלב:

יש את הקרציה שבאה לשלם מצד שמאל, ואז נתקע בה מי שעמד לפניה וכבר העביר רב-קו.

יש את הקרציה שאינה זקנה אך בכל זאת יורדת מהדלת הקדמית.

יש את הקרציה שתוקעת עגלת תינוק באמצע המעבר.

יש את הקרציה שתוקעת עגלת שוק מלאה פטרוזיליה באמצע המעבר.

יש את הקרציה שעומדת ליד הנהג במשך כל הנסיעה ומדברת איתו.

יש את הקרציה שצורחת על הנהג שהוא לא עצר בתחנה למרות שהיא לא צלצלה.

יש את הקרציה שצלצלה בתחנה הלא נכונה.

(על טיפוסים נוספים באוטובוס ניתן לקרוא פה.)

6. סופר יא סופר

אני עומד בתור לקופה בסופר. עשרות אנשים. כבר הנחתי את כל המוצרים שלי על הסרט הנע ומשעמם לי. אני בוהה. זה שלפניי מסיים והקופאית מתחילה להעביר את המוצרים שלי. אני עדיין בוהה.

מאה ארבעים ושבעים אגורות.

אה? מה? צריך לשלם כאילו? זה הפרוטוקול בסופר? אה. טוב. אני עכשיו אשלח יד לתוך התיק. אפשפש בו קצת. איפה הארנק? הנה הוא. לא, זה הטלפון. הנה, כן. אני אפתח את הארנק. יש לי אשראי, אבל למה לשלם באשראי אם אפשר לחלץ כמה מטבעות מכל מיני חורים. ויש לי גם תווים! אהא! איזה יופי. מה זה? כרטיס הנחות? הנה, בבקשה. מה לא בתוקף? טוב, נו. אז זה מאה בתווים, שני מטבעות של 10 שהיו בארנק, שלושה מטבעות של 5 שהיו בתא קטן בתיק, חמישה מטבעות של שקל שהיו בכיס הקדמי עם החור – בחיי, אני נשבע שהיה לי שם יותר – ושבעה מטבעות של 10 אגורות ששלפתי מאחורי האוזן.

מאה ארבעים ושבעים אגורות, בבקשה.

עכשיו אתחיל לארוז לאיטי את המוצרים לתוך השקיות. אני ארים ראש לרגע ואופתע לגלות תור של 15 איש אחריי שנועצים בי מבטים רושפים. אני לא מבין איך תמיד יש תורים כאלה ארוכים בסופר.

7. ילדים מייבבים

לא נראה לי שצריך לפרט.

אז אחרי שפיניתם את המקלט מכל העגלות, האופניים, האופניים המקולקלים, הספה המסריחה, המזוודות וכל שאר החרא שלכם; אחרי שניקיתם, איווררתם ודאגתם שהדלת תישאר תמיד פתוחה, בטח התקשיתם להתעלם מהריח שאינו מתנדף לעולם, הריח הטחוב, המחניק – ריח של מקלט.

ואז נשמעת אזעקה...

טיפוסים שניתן למצוא במקלט בזמן אזעקה בסדר כרונולוגי יורד – כלומר, לפי הסדר שהם יורדים לשם:

1. אישה מבוגרת ונמרצת, שיערה מחומצן ואסוף בקליפס – ככל הנראה משמשת גם כיו"ר ועד הבית – שלקחה על עצמה בטבעיות את תפקיד המארחת. היא זו שפותחת את דלת הבניין לאורחים מהרחוב (ע"ע), היא זו שמובילה את כולם למקלט, זו שדואגת מבעוד מועד לבקבוק מים וכוסות וקרקרים ומציעה לכולם להתכבד.

המארחת יודעת הכל; מי מהדיירים נמצא, מי חסר, מי היה אתמול ועכשיו נעדר, ואין ספק שהיא נשבעה לעצמה שכולם יהנו בצל מקלטה.

2. ילדה יחפה שיושבת על שולחן ברגליים מתנדנדות באוויר ומקטרת שהיא יחפה.

3. גבר מקלל שניחן ביצירתיות רבה כשמדובר בהמצאת קללות, אך עם זאת גם בחוסר מקוריות שמתבטא בין היתר במשפטים עם השורש צ.ר.כ: צריך להיכנס בהם / צריך להפוך את עזה למגרש חניה / כבר מזמן היו צריכים לעשות משהו / צריך להוריד עליהם פצצת אטום ולגמור עם העניין אחת ולתמיד.

4. ילד קטן ישן על הכתף של אמא שלו, שלא מתעורר מרעש האזעקה, השכנים, הבומים ומהעובדה שרגע לפני כן נשלף מהמיטה ע"י אמו. לא משנה מתי במשך היום יורדים למקלט, תמיד יהיה שם אחד כזה, ישן.

5. אורחים מהרחוב שממהרים לתפוס מחסה בבניין הכי קרוב, ובעודם עומדים במבוכה במקלט הם מרגישים כמו מסיגי גבול שפלשו ברוב חוצפתם לשטחם של אחרים.

חדירת המזדנבים הזאת מסתיימת שתי דקות לאחר הישמע הפיצוץ, כשהם יוצאים ראשונים מהמקלט ופותחים בריצה לעבר האוטובוס שעומד לברוח להם כי איזה נוסע חוצפן צועק: נו נהג סע כבר!

6. דיירי הקומה השלישית שבדרך כלל לא מספיקים לרדת למקלט והופעתם מתקבלת בהפתעה ובשאלתה של המארחת (ע"ע): זו פעם ראשונה שלכם פה, נכון?

הם מביטים סביבם, סורקים את המקלט, שואפים את הריח המיוחד ומסכמים לנוכח קירות האבן, שלושת הכיסאות המכוערים, המים והיעדר החפצים: יפה איך שעשיתם פה.

משפטים שנאמרים בכל מקלט, ממ"ד, ממ"ק, ממ"ב ויב"ז:

הייתה לי תחושה שתהיה עכשיו אזעקה / גם לי, את רואה, אסור לחשוב על זה.

ימח שמם / ימח שימם.

איזה מזל שיש כיפת ברזל, תאמינו לי.

תודה לאל / אלוהים ישמור / ה' ישמור / בעזרת ה' / ברוך ה' / ה' ירחם / עוד כל מיני ביטויים עם ה'.

אני גרה בשכונה שנקראת נווה חן. משמעות השם היא שיחסית לשכונות הסמוכות לה – בהן או שאתם גרים בפחון, או שהדירה שלכם מוצפת כל חורף, או שאתם צריכים ללכת ברחוב עם שוקר חשמלי אחרי חמש בערב – זו באמת נקודת חן.

אמנם החוויות הנהדרות הללו נעדרות מהשכונה שלי, אבל מהן לעומת השכמה יומית למשמע קולו הערב של גוזם השיחים? מה יכול להיות נפלא יותר מרביצה בסלון בשבת בבוקר כשבדירה למעלה מנצלים את יום המנוחה לשאיבת אבק? היש דבר מרחיב אופקים יותר מהטלוויזיה של השכנים שמופעלת על שעשועון ברוסית במשך ארבע שעות רצופות?

והזבל. והאלטעזאכן. והקריוקי. והשיפוצים ממול.

ועוד לא הזכרתי את המשוגע ששר ברחוב בקולי קולות.

אחח. השקט. השלווה. אין ספק, הדממה השוררת בשכונתי היקרה משתווה רק לזו הקיימת במפגש מעריצות של וואן דיירקשן.

אז אם אתם עדיין מפקפקים בחינניותה של נווה חן, הנה ארבעה סיפורים שישכנעו אתכם סופית:

צעצוע של סיפור 4

שש וחצי בבוקר. יום שישי היום, חופש, אפשר לקום מאוחר –

בום.

סדרת פיצוצים מחרידה אתכם מהשינה המתוקה. אתם מתעקשים שלא לפקוח עיניים. בטח איזה שכן אידיוט הפיל בטעות משהו מהמרפסת, אתם חושבים. הרעש ייפסק בטרם תתעוררו לגמרי.

הדקות עוברות, ואל הבומים המתמשכים מצטרפים קולות אנושיים. "מי זה? מאיפה זה בא? הלו!"

אתם פותחים את התריס בתנופה אלימה, נוהמים בזעם. לנגד עיניכם צונחת מכונית קטנה מפלסטיק ומתרסקת על המדרכה בקול ניפוץ עז. בום. הריקושטים פוגעים בצמיג של המכונית שחונה שם. בעל הרכב, שעומד מול הבניין בחברת משכימי קום נוספים, מרים את ראשו ואת קולו בצעקה: "היי, ילד, תפסיק לזרוק!"

אז מסתבר שהאשם בהשכמה הלא שגרתית הזאת הוא ילד מדירה 54 שככל הנראה רצה להפגין ברבים את המיצוי שחש כלפי העולם החומרי, ולכן השליך את כל הצעצועים שלו ממרפסת ביתו שבקומה התשיעית.

מאוחר יותר באותו בוקר אתם מתבוננים החוצה כדי לקלוט את מימדי הזוועה. הגג המשולש של הכניסה לבניין, שספג את רוב הפגיעות, מכיל את השרידים השלמים יחסית, לעומת המדרכה שזרועה רסיסי פלסטיק של צעצועים שלא חטאו. הסרט אודות ניצולי הטבח כבר בדרך.

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה

לא מדובר כאן בעוד סיפור של כלב-נובח-מהחלון-באמצע-הלילה-ומעיר-את-כל-השכונה.

העלילה מתחילה במוצאי שבת בשתיים בלילה. אחרי שבת שברובה הייתם מחוסרי הכרה, נרדמתם מאוחר לקראת שבוע חדש. לפתע, קולות מרוחקים נכנסים לכם לחלום.

אאו. אאו. אאו. אאו. אאו.

לאט לאט המוח שלכם קולט שהקולות הללו אינם חלק מההזיה שהוא רוקם בראשכם, ואתם מתעוררים.

אאו. אאו. אאו. אאו. אאו.

במרווחים קבועים, בדציבלים גבוהים, מהדהדות הנביחות ללא שום סימן שהן עתידות להיפסק בקרוב. אתם מזדקפים במיטה כמו זומבים. מבט קצר בשעון מבהיר לכם שהספקתם לישון רק חצי שעה מזורגגת.

אאו. אאו. אאו. אאו. אאו.

נו מה קורה עם הכלב הכלב הזה? שמישהו ימצא את מתג הכיבוי!

לאחר פתיחת התריס אתם מגלים זוג כלבים עומד בדיוק מתחת לחלון שלכם, כשאחד נובח לעבר הבניין ממול בלי כל סיבה הנראית לעין, והשני שותק לצידו בהזדהות.

הוא לא עוצר לנשום. אין ספק שמדובר באושייה נבחנית מיוחסת בקרב אוכלוסיית כלבי השכונות, כנראה מורה לפיתוח קול שנמצא כרגע בעיצומו של שיעור מעשי.

בהיעדר דרך מועילה יותר, אתם צועקים לו "שקט!"

קריעת תריסים נשמעת מהבניין ממול וגם משם מתחילים לצעוק. ואז מצטרפים לסימפוניה כל הכלבים שנמצאים ברדיוס של 50 מטר מהסולן.

אאו. אאו. אאו. אאו. אאו.

כולם ביחד לא מצליחים להשתיק אותו, או אפילו להזיזו ממקומו. אתם מתחילים לדמיין מה הייתם עושים לו גרתם בבית של השכן השוטר. עם האקדח.

ואז משהו בלתי מזוהה מתפוצץ על הכביש.

הכלב מנתר בבעתה ובורח לכיוון קצה הרחוב. גם אתם נבהלים, ומביטים במקום נחיתתו של העב"מ. כנראה שקית ניילון ענקית מלאה מים, שלוותה באפקט פגיעה פיצוצי בשל העובדה שהושלכה מקומה גבוהה.

אתם מודים בלב לשכן הברברי, ומתמוטטים בחזרה על המיטה.

אושפיזין

מתחת לחלון שלכם קיים מלבן חניה. במשך רוב השנה המקום הזה לא מטריד אתכם במיוחד. לקראת פסח, כשאתם מנקים את החלון, אתם משתעשעים מהעובדה שכל המים העכורים שמטפטפים מהתריסים מכתימים את הרכב שחונה שם.

בסוכות מתחשק לכם להתאבד.

הסוכה שנבנית במלבן החניה הזה תשמש במשך שבועיים כמקום המפגש של השכנים הבוהמיים ושל הג'מעה הרעשנית שלהם, שכוללת לפחות עשרה ילדים.

הרעש הבלתי נסבל מתרכז בשני מוקדים: הסוכה, בה יושבים המבוגרים שמפטפטים בקולם הרגיל (כלומר, בצעקות), והרחבה של הכניסה לחניה התת-קרקעית, שם נוסעים הילדים על אופניים וקורקינטים ומפטפטים בקולם הרגיל (כלומר, בצווחות).

הם בחופש, אתם לא. אתם צריכים לישון הרבה לפני שתיים בלילה, הם שמים עליכם זין.

הילדים עולים הבייתה באחת, לא לפני שאחד מהם מתבכיין לאבא שלו שהוא רעב ושהוא רוצה פיצה. המבוגרים מתפנים ברבע לשתיים, רק אחרי שהצטרדתם מרוב צעקות. וגם אז הם נפרדים במשך דקות ארוכות, כשהפרחה המתארחת מתווכחת עם אחד הגברים שהיא לא נראית בת 40 ושילך להזדיין המזדיין שאמר את זה, והילדה בת הארבע שהיא מחזיקה בידיים קולטת יופי של אוצר מילים.

יומיים אחר כך אתם חוזרים מטיול, מתים מעייפות. כבר בתשע בערב אתם מרימים צעקה על הילדות הצרחניות. הן עונות בשירה רועמת של הקלאסיקה "אולי הלילה רק אני ואת סתם נרקוד ונצחק נשתולל עד הבוקר." אחד האחים הערסים מדרבן אותן להגביר את הקול.

אחת עשרה אפס אפס. טלפון למשטרה. עונה לכם פקיד ערבי שפונה אליכם בתואר גיברת ומבטיח לשלוח ניידת. חבל שהוא לא הבטיח לקיים.

מלמטה אתם שומעים את אחד הילדים קורא בקול שנשמע כמו רני רהב במוד הכי מפונק שלו: "אימא, את לא רואה שאני מזיע? אני רוצה נסטי!"

למחרת בלילה, אימא שלכם יושבת בסלון טרוטת עיניים וצופה בסרט על מלחמת יום הכיפורים. היא לא יכולה ללכת לישון. שוב טלפון למשטרה. שוב אותו פקיד ערבי – כנראה שבחג כל היהודים בחופש. שוב אותה הבטחה עקרה. שוב אין ניידת באופק. טלפון נוסף.

למה לא הגיעה ניידת?

- כן, קיבלנו דיווח, גיברת.

בטח שקיבלתם. ממני.

אתם ממתינים לשווא למשטרה, ומקשיבים בעל כורחכם לשיחה המתנהלת למטה. דיון על הפועל תל אביב. כאילו שעד עכשיו דעתכם על השכנים הייתה מעורבת והייתם צריכים את האזכור הזה כדי להקיא עליהם סופית.

החג מסתיים. החופש מסתיים. הסוכה עדיין קיימת. למה לא לנצל אותה שבוע נוסף?

הדואר בא היום

כך נראה הסניף השכונתי ביום רביעי רגיל בשעה חמש אחר הצהריים:

תא של שמונה מטרים רבועים, שני דלפקים וספסל מתכת אחד.

את רוב השטח תופסת ערימת החבילות והארגזים שממתינים להילקח ע"י נמענם. בשעת הצורך הם משמשים ככיסאות עבור מי שלא התמזל מזלו לתפוס את אחד משני המושבים על הספסל.

בתור עומדים 22 אנשים שהגיעו לפניכם. חם בחוץ, והשמש השוקעת מסנוורת את כל מי שעומד מחוץ לדלת אז כולם נדחסים פנימה למזגן. הדיבורים השולטים בקרב הממתינים בתור מכילים בעיקר מילים מהשורש א.ח.ר – "מי אחרון? / אני אחריך! / אחרי מי אתה? / הגעת אחריי, אני זוכרת."

אתם זוכרים את האיש שאחריו תורכם, ומתיישבים על הרצפה. בכל זאת, יש לכם 45 דקות להעביר עכשיו. אישה בטרנינג צהוב קוראת בקול "אחת שתיים שלוש דג מלוח!" בכל פעם שמישהו חדש נכנס ומתחיל הוויכוח של מי-אחרון-אתה-לא-אחרון-אני-הגעתי-קודם-היא-אחריו-הם-אחריה-ואני-אחריהם-אז-אני-אחרייך.

מעל הדלפקים מקרין מסך פלזמה פרסומת לדואר; כמה זקנים מתראיינים בים ומשבחים את השירות של דואר ישראל. מישהי זורקת משהו על ערכות מגן, ומתחיל דיון על אסד. זה באמת מה שהיה חסר כאן, שיחלקו מסכות.

כשאתם נעמדים ליד קיר הזכוכית המיוחל ומביטים לאחור בעשרים האנשים שהגיעו אחריכם, אתם חושבים כמה כסף תוכלו לעשות עכשיו אם תמכרו את התור שלכם, ולעזאזל עם הרשום.

נו? נכון שהשתכנעתם?