טיפוסים

קוראים לי בשכונה כלבת המשחקים

כל מי שבא אלי אני הופכת לשרצים

רצה כבר שמועה בשדרות של תל אביב

שבלקוחות אני נוקמת כתחביב!

1. מישהי משלמת בשטר של 200 על מוצר שעולה 9.90, ופוטרת את בקשתך לכסף קטן במשפט: הממ, אני מעדיפה לפרוט.

מתחביביי: לפרוט את השטר שלה לשתי מאיות במשך 3 דקות – שכחתי לרגע את הקוד לכספת, מה לעשות? – ואז לפתוח את הקופה ולארגן לה את 90 השקלים הכי מחרידים שהיא ציפתה להם, עם המון מטבעות כבדים של 5 וכמה חצאי שקלים. האמת שיש די הרבה שטרות של 20, אבל אני מעדיפה לפרוט. הממ.

2. הורה יושב על הרצפה ומשחק בטלפון, בזמן שילדיו מתרוצצים ומחריבים את החנות.

מתחביביי: לעמוד לידו ולהגיד בקול רם לאחד העובדים: היית פה לפני יומיים כשהקיא פה ילד ארוחת צהריים שלמה ובדיוק נגמר לנו חומר הניקוי?

3. נכון כשאתם לוקחים מוצר מהמדף, אף פעם לא תקחו את הראשון אלא את השני, ואם זה מוצר שעובד על סוללות וכל מהותו היא רעש בלתי נסבל – אתם תדחפו יד ותשלפו את האחרון בשורה שלא ניסו אותו?

מתחביביי: לרוקן את המדף כשמגיעה סחורה חדשה ולארגן את השורה החל מהחזית באופן הבא: חדש, ישן, ישן, חדש, חדש, ישן.

4. לקוחה מתנחלת בחנות ומתלוננת על הקור (להיט חדש לחתונות אשכנזיות?). היא מבקשת להנמיך את המזגן.

מתחביביי: להגיד אין בעיה! וללחוץ על הכפתור שמשמיע ביפ ומוריד עוד מעלה.

5. מישהו מכדרר על העצבים במשך חצי שעה, ואז מחליט לקנות את הכדור ומתלונן שחסר בו אוויר.

מתחביביי: להגיד תביא, אני אוסיף לו קצת אוויר, לקחת את הכדור, להיכנס למחסן, לעמוד ליד הקומפרסור, להרהר בשאלות קיומיות והאם מותר להרביץ ללקוחות שמצדיקים זאת, ואז לצאת עם הכדור, להושיט אותו למכדרר ולצפות בו נותן לו מעיכה ואומר או, תודה, עכשיו אפשר לשחק! 

הטור שלי כפי שפורסם באתר: http://www.kick.co.il/article/4410

מאז שאני זוכרת את עצמי, ימי חמישי היו צבועים בצהוב.

הייתי הילדה הקטנה שמתעקשת להישאר ערה כדי לקחת חלק במסורת השבועית של המשפחה – להתקבץ בסלון מול ערוץ 1 עם קערת פיצוחים וגרון מחומם.

אחי הגדול היה צועק על השופטים, אחותי הייתה מחקה את הפרשנים, אבא היה משחרר מדי פעם משפט כמו "מכזה מרחק זה ארבע נקודות" ואמא השתדלה שלא להירדם.

גדלתי בבית שבו חמישי בערב = מכבי.

בשנתיים האחרונות נוספה כוכבית לצד המשוואה הזאת. המסורת של ימי חמישי צהובים נפגמה על ידי החלטת פיב"א לקיים משחקי יורוליג גם בימי שישי, עת מסורת אחרת, עתיקה הרבה יותר, נכנסת לתוקף.

בהתחלה היו"ר הכל יכול שמעון מזרחי הבטיח שמכבי תל אביב תמשיך לשחק אך ורק בימי חמישי. מאוחר יותר צומצמה ההבטחה למשחקי הבית בלבד, והאוהדים הדתיים ושומרי המסורת, שחלקם בעלי מנויים ומלווים את הקבוצה שנים רבות, התבשרו שבהחלט ייתכנו כמה ערבי שבת בהם ייאלצו לחדד אוזניים למשמע זעקות שמחה או אכזבה מהשכנים. כי מכבי תשחק והם יהיו עסוקים בזמירות שבת, כשבשלב מסויים ובאופן בלתי נמנע, ייזרק לאוויר המשפט: "בטוח נפסיד, אתה יודע למה? – כי משחקים בשבת!"

השנה כולם מדברים על היעדר הצביון הישראלי במכבי. דגל ישראל המתנוסס על גופיות השחקנים אינו מייצג לדעתי רק את הישראליות. הוא מייצג גם את היהדות, ושחקנים יהודים יש למכבי בשפע. אך מסורת יהודית – אין.

מאז ימי פיני גרשון העליזים, כאשר שמו של הרב גלויברמן הוזכר יותר פעמים מאנתוני פארקר, הפכה מכבי מהקבוצה של המדינה שזוכה לנס כמעט בכל שבוע, לקבוצה שאלוהים חושב פעמיים לפני שהוא נוגע בה. מספיק לשמוע את תגובות השחקנים והצוות המקצועי אחרי "נס ז'לגיריס" כדי להבין מי באמת היה השחקן המצטיין באותו משחק. פארקר דיבר על ארץ הקודש, שארפ הסביר על אמונה והמקובל גרשון הטיח בשדר רמי ויץ: "נו, יש אלוהים, או אין אלוהים?" לפני שפצח בנאום ארוך על גדולתו של בורא עולם.

לפני שנתיים וחצי, לקראת הפיינל פור בברצלונה, שמעון מזרחי הפך עולמות כדי שמכבי לא תשחק בערב יום הזיכרון. הוא התווכח עם גופי שידור, התערב ושינה את סידורי האבטחה של משטרת ברצלונה ולקינוח איים שמכבי לא תופיע לגמר אם שעת פתיחת המשחק לא תוקדם לצהריים.

כל זה התרחש לפני משחקי חצי הגמר. וחצי הגמר התקיים מתי? בשישי בערב, כמו בכל פיינל פור אליו העפילה מכבי (מלבד זה הנערך בישראל כמובן).

למה דון שמעון לא נלחם ככה עבור השבת ובעיקר עבור הקהל המסורתי? אם הצליח להוריד את כל אירופה לרגליו ולשנות את מועד הגמר, מה זה בשבילו שניים-שלושה משחקים רגילים בשנה?

אז היום יום חמישי, אבל מכבי תל אביב תשחק מחר ברוסיה נגד קובאן. כולי תקווה שהשכנים מלמעלה, שבכל ערב שבת קולות הטלוויזיה שלהם מהדהדים למרחוק, לא יחרגו מהמסורת ויצפו בערוץ 10.

מצד שני, הם רוסים, אז אולי לא כדאי לסמוך יותר מדי על זעקות השמחה שלהם.

http://www.kick.co.il/article/4410

יצאתי מהעבודה בארבע ורבע וצעדתי לאורך הקומה השלישית השוממת של הקניון עד לקולנוע. אישה אחת עמדה לפניי בתור הלא-קיים וסיימה תוך דקה את עסקיה עם הבחורה המשועממת שישבה מאחורי הזכוכית. שתי דקות נוספות עברו וכבר היה בידי זוג כרטיסים לסרט "אסירים" שיוקרן בחמש.

גיהצתי את האשראי על 20 שקלים ונסעתי הבייתה.

כל זה קרה ביום שני, שלושה ימים לפני הסתערות ההמון הישראלי על הכרטיסים המוזלים.

ביום חמישי בצהריים השתרך התור בקופות של הקולנוע לאורך 20 מטר. חוץ מכמה מבוגרים בודדים, עמדו בו בעיקר גדודי ילדים היפראקטיביים שהמילה "צרחות" מיטיבה לתאר את השלב ההתחלתי בסולם הרעש בו הם היו מצויים, סולם שנע בין דממה לחשש להתחרשות.

לקראת השעה חמש, רצפת הקומה השלישית החלה לרעוד כשעשרות ילדים נוספים שעטו אל הקולנוע והגבירו את עוצמת הרעש פי מאה. בשלב הזה התפללתי שבאמת יאכפו את גיל המינימום המותר בכניסה לסרט בו בחרנו, תקווה שהתבדתה מאוחר יותר כשראינו מי מאכלס את השורות הראשונות באולם.

14 בתחת שלי.

התיישבנו בדיוק כשהחלו הטריילרים. בהתחלה ראו רק תמונה ללא סאונד, דבר שגרם למישהו להגיד בקול: "זה סרט בעשר שקל, אז אין קול."

הסרט נפתח לקול גריסה רם של פראיירים שקנו פופקורן, ואז הופיעו המאחרים שגילו שמשפחה של שלושה דורות – ילד בן 7, אימא מגודלת וסבתא תימניה – התנחלה להם במקומות. לאחר ויכוח קולני והתערבות של סדרן, נמצאו מושבים פנויים וסוף סוף השתרר שקט. עד ששמנו לב שבכל סצנה שקטה בסרט, והיו הרבה כאלה, הצטרפו לפסקול המדהים רחשים מטרידים מהמזגן שבתקרה.

אבל מי ילך להתלונן? בעשרה שקלים לכרטיס קל יותר לסבול בשקט ולהשלים עם המצב.

מאוחר יותר התחלנו לשמוע את קולות הילדים שהסתובבו בחוץ סמוך לאולמות האחרים – צווחות של להק ציפורים בסולם הרעש – וזה היה די מוזר בהתחשב בעובדה שהסרט עסק בחטיפת ילדים וברציחתם.

שלא ייכנסו למישהו רעיונות לראש.

ואם בסרט עסקינן, קשה לי שלא להביע את התפעמותי מכמות הדמויות הפסיכופטיות המופיעות בו. כל אחת מהן תעורר חשד מבוסס ביותר, אבל בסוף מה שתזכרו זה את העינויים.

זה קטשופ... זה איפור... הוא לא באמת נעול במקלחת חשוכה תחת זרם מים רותחים... זה לא אמיתי...

מה שאמיתי זו היד שלי שהתרוממה מול עיניי והסתירה חצי מסך אחרי שהמוח לא השתכנע שהכל הצגה.

הילדים בשורות הראשונות בהחלט הראו סימנים של חוסר נוחות וחוסר נכונות להודות שאולי היו צריכים לנסות להתפלח ל"מטוסים".

סצנת הסיום של הסרט הייתה גאונית. הסבתא התימניה כנראה לא חשבה כמוני, כי היא קמה באיטיות ואמרה, "איזה סוף זה? זה לא בסדר" ואז הוסיפה ספוילר מטורף שלא אכתוב כאן שגרם לי להיקרע מצחוק... לאחר כמה שניות נשמע קולה של האם מקצה השורה שאמרה משפט שבוודאי נשמע רבות באותו יום: "איפה אימא? שיגעה אותנו היום, מסרט לסרט..."

אחר כך כולם צעדו כעדר במורד מדרגות שהובילו למבוך של מסדרונות וממנו ליציאה דרך המחסן של הגלידריה. ולמי שיצא בזה הרגע מ"אסירים", ההליכה במבוך לא הייתה עניין של מה בכך.